הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רנ

לא פליגי אביי ורבא ביבמות דף ל"ח אלא אי ידו כידה או עדיפא מידה אבל עכ"פ יש לאשה כח בהם בחיי בעלה וכן משמע מהא דסי' צ"א ס"ב דעכ"פ הוי מכירה וכמ"ש בחדושי' ס"פ מי שהי' נשוי ע"ש ובסי' ב"א מ"ש שם. א"כ אין מקום לקושיית הב"ש דכיון שיש לאשה קצת כח בהם לא דמי לדבר שלא בא לעולם, ולפ"ז יש להסתפק נמי דבהנך נ"מ שכתב הדרישה והב"ח לענין פרוזבול ומציאה די"ל כיון דאפי' אם מתה בחייו ולאחר תקנת אושא אפ"ה יש לאשה קצת כח בהם בחיי' יכול' למכור זה הכח ללוקח ויש ללוקח זכות בקרקעות לענין פרוזבול ומציאה אפי' מתה בחייו אח"כ. אך לפמ"ש לעיל דצריך לומר דהמכירה הוא על תנאי דאם תמות בחייו יתבטל המקח למפרע א"כ י"ל דאין זכות ללוקח בקרקע כלל ונראה די"ל נמי דנ"מ להיפך כגון אם סילק עצמו הבעל מפירות והיא מכרה הגוף והפירות דלדעת הרמב"ם אין לבעל שום זכי' לא בגוף ולא בפירות בחיי אשתו ואם כן אין לבעל זכי' במציאה וכן לענין פרוזבול ועיין בר"ש פ"י דשביעי' וכן יש לומר דא"י למחות בלוקח שבא לבנות או לסתור דהיא יכולה לסתור ולבנות וזה הכח מכרה ללוקח עוד כתב הדרישה דנ"מ בנפל הבית עליו ועל אשתו דלדעת הרא"ש הבעל מוחזק ועל הלוקח להביא ראיה והקשה עליו הב"ש הא קי"ל בנפל הבית דנכסי מלוג בחזקת אשה הן וממילא זכה הלוקח. מיהו י"ל לפמ"ש התוס' בב"ב דף קנ"ח דהטעם דנ"מ בחזקת יורשי אשה הן יותר מן דין נפל הבית עליו ועל אמו משום דירושת בעל אינו משום קורבה א"כ נראה דלגבי לוקח דג"כ אינו בא משום קורבה שפיר י"ל דאזלינן בתר חזקה דלדעת הרמב"ם הלוקח מוחזק ואין יורשי הבעל יכולין להוציא מספק ולדעת הרא"ש הוא בחזקת יורשי הבעל מיהו י"ל כיון דהוא בחזקת יורשי האשה טפי מבעל ויכולין יורשי אשה להוציא מידו א"כ חוזר הלוקח ומוצי' מיורשי אשה כהא דאמרינן בכתובות דף נ"ה ע"ב גבי אחריך דחוזר חלילה ומוקמינן ביד הלוקח כיון דיש לו פסידא מיהו נ"מ היכא דנתנה במתנ' ג"כ לאחד דל"ל פסידא א"כ לדעת הרא"ש חוזר חלילה א"נ כשיורשי הנעל הם עצמם יורשי' שלה דלא שייך חוזר חלילה כלל מיהו אפשר לומר לפמ"ש לעיל דכשנתאלמנה קונה הלוקח למפרע דלא הי' בזה תק"א ה"ל בחזקת שניהם ויחלוקו וצ"ע

והנה הטור כתב בשם רבינו אפרים דאפי' הדמים בעין א"צ להחזיר וכתב הב"ח דס"ל דה"ל כהכיר בה שאינו שלו דס"ל דמעות מתנ' כמו המקדש אחותו הוא תמוה דהא איפסק הלכתא בהדי' בב"מ דף ט"ו ע"ב בהכיר בה שאינו שלו מעות יש לו. ואף הרא"ש דפסק במקדש אחותו מעות מתנה היינו דמחלק כדאמר בש"ס שם דלא עבדי אינשי דיהבי זוזי מתנתא לנוכראי עיין בש"ך סי' שנ"ו ס"ב והעיקר נראה דטעמא דרבינו אפרים הוא דס"ל דמסתמא כיון שלא מכרה בטובת הנאה אלא בשוי' ה"ל מכירה בטעות גדול דקי"ל כרבנן בב"ב דף ע"ח דבכדי שאין הדעת טועה אמרי' מתנה יהיב לי' וכן הוא בח"מ סי' ר"ך ס"ח וסי' רכ"ז ס"ט ולא דמי לגזל והכיר בה שאינו שלו משום דבגזלן לא הי' מכירה כלל כמו שמחלקים התוס' כן בהדיא בב"ב וה"נ הוי מכירה קצת לכשתתאלמן או תתגרש כדאיתא בהג"ה וטעם רוב הפוסקים החולקין עליו כבר כתבתי ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הב"ש לעיל בסי' כ"ח ס"ק נ"ח על הרא"ש שכתב דאם מכר איסורי הנאה וידע הלוקח אמרי' דמעות מתנה דמ"ש מהכיר בה שאינו שלו ולפמ"ש י"ל חדא דהא באיסורי הנאה עכ"פ ראוי להנות מהם שלא כדרך הנאמן וכמ"ש הב"ש גופי' שם א"כ הוי מכירה קצת ועוד דמצינו בכמה דוכתי' דשייך מכירה באיסורי הנאה ושפיר המעות מתנה כההוא דב"ב כנ"ל:

כא (שם ואם הדמים שלקחה וכו') משמע דוקא כשקיימים בעצמם אבל אם החליפה אותם על דבר אחר הבעל יורש אותם וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א ואין לדקדק דא"כ למה נקט דא"י לומר שמא מציאה הן ולא נקט דא"י לומר שמא אינם הן אותם מעות שנטלה מלוקח אלא חלופייהו די"ל דאדרב' דיותר רבותא הוא דא"י לומר מציאה הן ולא נטלה אותן מעות כלל מלוקח אבל שמא החליפה כיון דכבר נטלה אותן מעות בודאי י"ל דאוקמינן אחזקתייהו שלא החליפה כלל אך הד"מ כתב בשם הנ"י דאפילו אם איתא דבר שבא מאותן מעות חיוב לשלם להם ולקחן סי' צ"א הביא הב"ש בשם הנ"י בס"ק יו"ד דבהלואה אפי' אם המעות בעין א"ב לשלם ולכאורה קשה הכא נהי דכשהמעות בעין ה"ל כפקדון מ"מ בדבר א' הבא מחמתו כבר קנתה וקנה הבעל ונלע"ד להבין הטעם דהכא כיון דהוי מעות פקדון א"כ שלא כדין הוציאה אותם ולא תיקנו בזה שיהי' בעל כלוקח כדאמרי' ר"פ השואל דף צ"ו ע"ב כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוי להתירא לאיסורא לא עבדו רבנן תקנתא וה"נ כיון דאיסור הוי לא הוי כלוקח ועוד נראה כיון דקי"ל בלוקח מגנב כל היכא דבאיסורא אתי לידו אף דהדין הוא שקנה החפץ מ"מ צריך לשלם הדמים כמבואר בח"מ סי' שנ"ג ושנ"ד א"כ הכא גבי בעל אף אם נימא דהוי כלוקח מ"מ אין שייך לומר דבהתיר' אתי לידו דאם הוא כלוקח הוי כלוקח מתחלה א"כ ע"כ צריך לשל' הדמים וכיון דבטל טעמא דלוקח הוי ממילא לענין ירושה גובה הלוקח מתקנת הגאונים דמטלטלים משתעבדי ללוקח ולמלוה מיהו היכא דנתן לה רשות להוציא המעות וכן לדעת רמב"ם שכתב דהמכירה קיימת עד לאחר מיתתה י"ל דכדין הוציאה המעות דלא הוי המעו' פקדון כיון דלא הוי התנאי שיתבטל המקח למפרע ולא שייך מ"ש דהוי כבא לידו באיסורא. אך לפמ"ש לעיל דהוי כאילו התנה שאם תמות בחייו יחזרו הדמים י"ל נמי דהוי כאילו התנה כתנאי המועיל להוציא מירושת הבעל וכמ"ש הב"ש בשם בעה"ת בסי' פ"ה ס"ד ס"ק כ"ג ועמ"ש שם:

כא (שם בהג"ה מכרה קיים) עיין בב"ש שהקשה דלמה חכרה קיים אחר מיתתו כיון דהשתא א"י למכור לאחר כדאי' בפ' אע"פ וכו' והנה מה שיכולה למכור לאחר מיתתו אין הקושיא להרא"ש דס"ל כר"ת דס"ל במה שאירש מאבא מכור לך מהני בשדה זו כדאי' בח"מ סי' רי"א וה"נ בשדה נ"מ המיוחד לה מיהו מה שמוכרת לאחר גירושין דהוי' לי' כשדה זו שאקחנה דלא מהני קשה. אך ז"א לפמ"ש התו' שם ד"ה שדה וכו' וז"ל ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל חי איכא מידי וכו' מ"ש מנ"מ שיכול' למכור עכשיו לכשתתאלמן ותתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדי' לא תוכל לאסור הרי דס"ל בפשיטות שיכולה למכור אפי' לאחר גירושין והיינו מסוגיא דהחובל דיכולה למכור בטובת הנא' וס"ל דאין לחלק בין מוכרת בטו"ה למוכר' מיד דעכ"פ לא ה"ל דשלב"ל דהא יכולה למכור בטו"ה וא"כ הוא בידה למכור ולא ה"ל דשלב"ל כל שהוא בידה כדאיתא בכתובות דף נ"ט והיינו ע"כ דיש לה זכות למכור הגוף מחיים וכבר כתבתי לעיל דאפי' לשיטת הרא"ש יש לה נמי זכי' בגוף דהא לכ"ע עבדי נ"מ אין יוצאין בשן ועין לאיש משום דודאי יש לה חלק בהן אף כשהיא תחת בעלה גם כבר כתבתי דתקנת אושא לא היה בנתאלמנה כלל:

כג (שם או הקדיש' אותן) כתב הב"ש ולהרמב"ם נראה אע"ג בשמכרה נ"מ ס"ל דהגוף נשאר ביד הלוקח מ"מ אם הקדישו לא חל עלי' ההקדש כלל דהא אם יהי' גוף הקרקע הקדש תו א"י להוציא הפירות ע"כ לא חל ההקדש כלל ועיין בח"מ סי' רנ"ו (כצ"ל ומ"ש לפנינו בב"ש סי' רע"ב הוא ט"ס והיינו מ"ש שם בהג"ה ס"א המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו לא קדוש כלל דהא א"א לומר גוף מהיום ופירו' לאחר מיתה כיון דקא אכיל פירות של הקדש אך נ"ל דלא דמי כלל דהתם מקדיש קרקע של עצמו א"כ אי אפשר לפרש גוף מהיום ופירות לאח"מ דודאי כיון שהקדיש הגוף מהיום אסור לאכול פירותיו אבל הכא דהפירות של הבעל להקדיש בקדושת דמים הפירות שהם של הבעל וא"י לאסור אלא כח הזכות שיש לה לא גרע ממשכיר בית לחבירו והקדישה משכיר דאין כח ביד המשכיר להפקיע זכות השוכר בשהקדי' לו שכרן כמ"ש התו' בערכין דף כ"א ד"ה הכי קאמר מלשון התוספת' עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו ע"ש וכ"כ התוס' בפ' אע"פ בד"ה שדה וכו' וז"ל דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעוד' ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיוצא הגוף מרשותו ע"ש ועיין לעיל סי' פ"א שכתבתי באמת דעת הרמב"ם כן באומרת יקדשו ידי לעושיהן דגוף קדוש מהיום ופירות לאחר גירושין ולפמ"ש דגם לדעת הרא"ש יש לה זכי' בגוף נמצא דין זה אליבא דכ"ע וכל זה בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף כתב הב"ש בכאן ולעיל סי' פ"ח סעיף קטן ז' דתליא בשני תירוצי' שכתבו התוס' בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות קאמרת וכו' דלתירוץ השני שכתבו דידו עדיפא מידה אינו חל ובאמת לכאורה הוא סותר למ"ש התו' שם דף נ"ט ע"א דדוקא בעיקר מעשה ידי' הוא דאלמוה שהם לבעל אבל הכא דלאו דידי' הוא אלא לפירות לא אלמוה הרי דס"ל דאפי' בקונם פרטו לא אלמוה משום פירות אך דלק"מ דבאמת הוא פלוגתא דתנאי בשני ברייתות בהחובל דף ב' גבי יוצאין בשן ועין אלא דאכתי צ"ע מה שכתב הח"מ בס"ק ל"א דאם נתאלמנה חל ההקדש בקדושת הגוף בכה"ג דפרסי גלימא על המת דלא היתה יכולה לאסור בשעת מעשה שכח שיעבוד הבעל לאסור אח"כ כשנתאלמנה כיון דאין שייך לומר דקניא מיתנא בשעת מעשה ויש לדמות להא דאין יוצאין בשן ועין לאשה דמשמע אפי' לאחר שתתאלמן אח"כ אינו יוצא אך אפשר לומר כיון דאמרי' בכתובות דף נ"ט בקונם מעשה ידי' דחל לאחר גירושין ולא הוי דבר שלב"ל משום דקונמות קדושת הגוף ואף ע"ג דאינו חל בשעת הנדר מ"ח מהני דלא הוי דבר שלב"ל א"כ י"ל דה"נ מועיל האיסור בשעת מעשה דלכי פקע שיעבוד הבעל ממילא חל האיסור וצ"ע:

כד (סעיף י' בהג"ה צותה בשעת חלי' וכו') אם לעשיר' יכול לחזור אע"ג דכשלוחו דמיא והיא נתנה במתנת שכ"מ דקי"ל דדברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' לא תקנו כן אלא בנכסים של השכ"מ עצמו אבל אם אין המתנה שלו אע"ג שעשאו האחר שליח ליתן לא הוי ככתובי' וכמסורים

כה (סעיף י"א לכתחלה לא תמכור) כ' הר"ן משום דהבעל יורש נכסים שא"י אבל פירות אין לו בהם כמבואר בסעי' שאחר זה וכ"כ הרא"ש להדיא בשם מהר"ם דבזה לא שייך תקנה משום פרקונה אבל בס' ש"מ כתב בשם הרמב"ן וז"ל הא דאמר עשאם כנכסים שא"י תחי' לי אטו נכסים שא"י לבעל לר"ש אם לא מכרה ומתה מי לא ירית להו בעל ומי לא אכיל פירות בחיי' ואמאי לא קנה בהו בעל וניחא לי' כיון דאיהי שתקה כל שעתא ושעתא מחלה לגבי לוקח וה"ל כמוכרת ונותנת הרי דס"ל בהדיא בנכסים שא"י הבעל אוכל פירות דלא כהרא"ש ור"ן וכן משמע קצת מדברי הרשב"א בתשובה שהביא ב"י בסי' זה והרמב"ם לא כתב דין הפירות כלל משמע דיש לו ונלע"ד דמוכח כדבריהם דלשיטת הרא"ש ור"ן צ"ל דלא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים היינו לענין ירושה א"כ הא אמר שם דף ע"ח ע"ב נימא תנינא לתקנת אושא במתני' ומשני מתני' בחיי' ולפירות ואמאי הא בדברי ר"ש א"א לפרש הכי דע"כ לענין ירושה מיירי וצריך לפרש בדוחק דנהי לא תמכור היינו לענין ירושה אבל מה שאמר מכרה ונתנה קיים לא מיירי לענין ירושה דבל"ז מכרה ונתנה קיים קודם תק"א אלא דאף כשיודע לבעל אין אוכל פירות מהם וזה דוחק ותו דקודם תקנת אושא נראה דהיתה יכולה למכור אף לכתחלה כדרך שאר מוריש כדמוכח בב"ק דף פ"ט דקאמר ותזבין לנ"מ כמו שכתבתי לקמן ס"ס זה וכבר כתבתי לעיל שיטת הרא"ש מה שהכריחו לזה מהא דקאמר עשאם כנכסים שא"י ולפי דברי הרמב"ן שהביאנו אינו מוכרח וצ"ע לדינא שלא הביאו האחרונים דברי הרמב"ן ז"ל:

כו (סעיף י"ג בהג"ה וי"א דמ"מ כשתאלמן וכו'). בד"מ כתב כן בשם הנ"י והיינו שכתב שם שיכולה למכור נצ"ב בטובת הנאה אך הי' אפשר לומר דמיירי בנצ"ב הכתובים בכתובה כדאי' בהחובל דף פ"ט על ברייתא דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו וכו' אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב א"כ בוודאי יכולה למכור השטר כתובה בכתיבה ומסיר' כמו שיכולה למכור הכתובה עצמה אבל אם מוכרת נצ"ב בקנין א' בכסף או בק"ס י"ל דאינה יכולה למכור מיהו י"ל דהוכחתו מדאמר שם בכתובה עצמה דאינו מוכרת בטוב' הנאה משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בכדי לא מטרחינן משמע בנצ"ב אינה יכולה למחול לבעלה והיינו ע"כ משום דמיירי דמקנת הנכסים עצמם בכסף ושוב אינה יכולה למחול אלמא יש לה קנין בגוף הנכסים וכיון שמכרה שוב אינו מועיל המחילה מיהו ה"מ לאתויי טפי מלשון הרא"ש שם בהחובל וז"ל ומיירי באשה שאין לה נ"מ ונצ"ב דאי הי' לה היה צריכה למכור בטובת הנאה וכו' אבל מנ' ומאתים וכו' משמע בהדיא דנצ"ב אינה יכולה למחול ומדברי נ"י יש לדחות די"ל דס"ל כדעת הרמב"ן ורשב"א לקמן בסמוך דאינו מועיל מחילה בנצ"ב משום שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל הרא"ש דס"ל בהדיא לקמן דנצ"ב מועיל שפי' מוכח דיכולה למכור נצ"ב בטובת הנאה ובזה ניחא לי' הא דקש' על הרמ"א שכתב וי"א הא היא מפורשת בבריית' בב"ק שם דאומדין כמה אדם רובה ליתן בכתובתה שיכולה למכור נצ"ב בטובת הנאה ולפמ"ש י"ל דברייתא המ"ל שמוכרת את השטר בכתיבה ומסירה ואי משום שיכולה למחול כבר הקשו זה התוס' בדף פ"ט בד"ק כל לגבי בעלה וכו' בסוף הדיבור וא"ת כיון דכל לגבי בעלה ודאו מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' הא כל אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ע"ש ותירצו דיכולה לעשות קנין במשכונו' כו' ומדברי התוס' אלו משמע דפליגי על הנ"י והרא"ש כיון דאמר שם דהאי כתובת'