הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמט

דעת אינו מועיל במתנה במקצת וכן הוא לחד תירוצא בתוספו' בבא בתרא שם דף ק"נ ע"ב ד"ה ואלו הן וכו' וכל זה נתבאר בס"ד באורך בחידושי' דף ע"ח ע"ב וביארנו שם דלפענ"ד להלכת' דמוכח כשיט' רש"י ז"ל ועוד כתבנו שם דהיכא דהעידו עדים על הגלוי דעת איכא פלוגתא בין רש"י להרא"ש אם כ"י יוצא ממקום אחר דלרש"י ז"ל נאמנים דאין זה עקירת השטר ולהרא"ש ב"ל דמדמה זה לתנאי הי' דברינו נמצא דעכ"פ לפי שיטת הטור וש"ע בח"מ סי' פ"ב סעיף י"ב דבתנאי נאמנים אפי' כ"י יוצא ממקום אחר ה"נ נאמני' דלא כב"ש בס"ק כ"ח פ"ש בחידושי':

יז (שם אין הבעל אוכל פירותיהן) כתב הרא"ש דהמקבל אוכל פירות דאם הי' הפירות שלה הי' הבעל נהנה מהם דאמרי' בהם ומכרו וילקח בהן קרקע כדפרי' לעיל וכו' ולשיטתו הוא הולך דבנכסים שאינם ידועי' אין הבעל אוכל פירות אלא פירי פירא ויבואר לקמן דעת החולקים בזה ונראה דהוכחת הרא"ש דאין הבעל אוכל פירות הוא מדקאמר הכא גבי מברחת עשאן כנכסים שאינם ידועים משמע דבנכסים שאינם ידועים אין הבעל אוכל פירות ואין לחלק דהכא שאני משום דמכרתן קודם שנשא דס"ל להרא"ש דלאו מכירה הוא כלל כיון דיכול' לחזור בכל עת כמו שיבואר בסמוך אלא דא"כ מוכח נמי מהכא דבנכסים שאינם ידועים אין הבעל יורש דהא כתב הרא"ש בכאן דהמקבל יורש והיינו ע"כ מטעם דעשאן כנכסים שא"י ומה שכתב הר"ן והביאו האחרונים הטעם דאומדן דעת שלה הוא כאילו פירשה שאם תמות בחיי בעלה שיזכה מקבל מתנה אי אפשר לפרש כן בדעת הרא"ש דהוא מפרש קושיית הש"ס וז"ל ואי לא קנינהו לוקח כדאמר שמואל דבכולו לא קנה לקנינהו בעל דכיון שהם ברשות האשה לחזור בה בכל עת שתרצה א"כ לא יצאו מרשותה וכו' ומשני אע"ג דלא זכה בהם מקבל מתנה ונשארו ברשות האשה לא קנה בעל כדמפרש טעמא עכ"ל א"כ בכה"ג ק' נמי על ירושה כיון דרשות בידה לחזור בכל עת לא הוי מכירה כלל ויירשנה בעל אלא ודאי דנכסי' שא"י אין הבעל יורש ומ"ש הרא"ש וז"ל וגם אם תמות בחיי בעלה ישארו ביד מקבל מתנה דאל"כ ירשנה בעלה שאין לה יורש קרוב ממנו וכו' אע"ג דבנכסים שאינם ידועים אין הבעל יורש ז"א דאם נימא דלא הי' כוונתה שירשנה מקבל מתנה לא ה"ל נכסי' שא"י כלל לענין ירושה כמו שכתב הרא"ש לענין פירות דאם הפירות שלה ה"ל כידועים לבעל דוקא הקרקע שהוא ביד המקבל ה"ל כנכסים שאינם ידועי' אבל הפירות שאם יהי' שלה ה"ל כנפלו לה פירות וה"נ לענין ירושה כיון שהוא ליורשי' הבעל קודם וכן נראה מדברי הרא"ש לעיל שם בדברי הרמ"ה ז"ל וז"ל אבל כשאינם ידועי' לבעל לא תקינו רבנן לבעל שום זכות לא בגוף ולא בפירות עכ"ל משמע ממ"ש ולא בגוף היינו לענין ירושה דיש לבעל זכי' בגוף קרקע נכסי מלוג מתקנת אושא ולא בפירו' היינו תקנת הפירות אף דיש לדחות דמ"ש ולא בגוף הקרקע שאין לבעל בהן קנין פירו' ומ"ש ולא בפירות היינו פירות שכבר נתלשו שאין לבעל זכות לפ"פ כל זמן שלא נודעי' לו הפירות ולא מיידי מירושה כלל א"נ י"ל דמ"ש ולא בגוף היינו לענין שאם תמכור אותו יהי' מכירתה קיים אפי' אם יודע לו מ"מ לפמ"ש דמוכח דס"ל להרא"ש דאין הבעל יורש נכסים שאינם ידועי' א"ש בפשיטות אך מדברי כל האחרונים משמע דאין חולק על זה דבנכסים שא"י הבעל יורש והיינו מהוכחת הר"ן מדנקט במתני' לא תמכור ואם אין לבעל שום זכי' אפי' לענין ירושה למה לא תמכור לכתחל' מיהו י"ל דאין בזה הכרח דהא בארוס' אין לבעל עדיין שום זכי' לא בפירות ולא בירושה ואפ"ה אמרו שלא תמכור לכתחלה מפני שיבא לבעל הפסד אח"כ אחר הנשואין וה"נ י"ל דיבא לבעל הפסד אם יודע לו וכמו שיבואר לקחן דגם לתירוץ הר"ן לא א"ש כ"כ הא דאסור' למכור לכתחל' משום ירושה כיון דמתני' נשנית קודם תקנת אושא דלא הי' לבעל עדיין זכי' בגוף הקרקע לענין ירושה כדמשמע בב"ק דף פ"ט דקודם תק"א היתה מותרת למכור לכתחל' ועמ"ש סוף סי' זה ולשיטת האחרונים דס"ל דאין חולק בזה דבעל יורש בנכסים שא"י נראה דצ"ל דס"ל להר"ן והרא"ש דאף שיכול' לחזור ולמכור לאחר ולהוצי' מיד מקבל מתנה היינו דוקא לענין פירות דהיינו שתמכור לאחר לאכול הפירות כל יחי' אבל לענין ירושה כיון דאמדינן דעתה שכיוונה בשעת מחנה שיהי' המקבל מתנה יורש אותה שוב א"י לחזור חזה והיינו שכתב הרא"ש וז"ל הילכך אמדי' דעתה שנתכוין להברי' נכסים מבעלה שלא יאכל הפירות וגם לא יירשנה ושתוכל למטר הפירות כל פעם שתרצה עכ"ל הרי דבתחלה נקט תרתי פירות וירושה משמע דא"י לחזור אלא מן הפירות דהיינו שתמכור לאחר הקרקע לפירות דאין לפרש שכבר גדלו דהא כתב שם דהמקבל מתנ' זכה בהם כיון שכבר השתדל בהן לעבדה ולשמר' ובזה ממילא א"ש הא דמשני דעשאן כנכסים שא"י כיון דאין הקושיא אלא משום שיכולה לחזור לאו מכירה הוא כלל ולקנינ' בעל משא"כ לענין ירושה דהוי מכירה מעליא לענין גוף הקרקע א"ב כלל לשינויא דהוי כנכסים שא"י ולכאורה הי' נראה דאפשר לפרש הא דפתח הרא"ש בתרתי ובתר הכי כתב ושתוכל למכור פירות ולא כתב ושתוכל למכור גוף הקרקע היינו משום דבאמת אם חזר' חן המכירה ובאה לרשותה אף דהוי נכסים שא"י כל זמן שלא נודע לבעל אפ"ה אסורה למכור לאחר לכתחלה כדתנן במתני' נכסים שא"י לבעל לכתחלה לא תמכור אלא כיון שכתב הר"ן הטעם דלכתחלה לא תמכור משום ירושה א"כ אם היא מוכרת הקרקע רק לפירות כל ימי חיי' ולא גוף הקרקע יכולה למכור לכתחלה והיינו שכתב שתוכל למכור לכתחלה הקרקע לענין הפירות לבד ולא לירושה ואפשר דזהו כוונת הב"ש בס"ק ל"א ע"ש ולפ"ז י"ל דס"ל להרא"ש דנהי דלכתחלה לא תמכור גוף הקרקע אבל בדיעבד מכרה קיים אך ככר כתבתי דבל"ז אנו מוכרחי' לומר כן בדעת הרא"ש והר"ן דלענין גוף הקרקע א"י לחזור דאל"ה קשה קושיית הש"ס דלקנינהו בעל וירשנה ונראה טעם לזה דאמדינן כן בדעתה דלענין ירושה נתנה לו מתנה גמורה שלא תוכל לחזור בה ולא אמרי' כחו גבי פירות דאמדינן דעתה דהיתה כונתה בשביל עצמה שתוכל למכור פירות בכל שעה ה"נ נימא שתוכל למכור הגוף כל שעה היינו משום זה הטעם עצמו דכיון דלענין גוף הקרקע לכתחלה לא תמכור מה"ת נימא דהוי דעתה לעשות איסורא משא"כ לענין פירות דמוכרת לכתחלה אך זה הטעם א"ש לדעת הר"ן דס"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' דקושי' הש"ס לקנינהו בעל היינו כיון דקנינהו בעל אמרינן דמסתמא בתחלה למתנה גמורה ולא להברחה נתכונה אבל לשיטת הרא"ש דאמרי' מסתמא דלאו למתנה גמורה נתכונה וממילא קנינהו בעל א"כ למה לא נימא בירוש' ג"כ הכי לפי האמת דכיון דע"כ לא הי' כונתה בשביל עצמה נימא דהי' דעתה שיירשנה בעלה וצ"ל דלענין ירושה אמרי' מסתמא דניחא לה טפי שיירשנה אחר דהיינו המקבל מחנה ולא תוכל לחזור בה דאל"כ יירשנה בעלה משא"כ לענין פירות דאם תחזור בה כל זמן שלא יודע לבעל יהיה הפירות שלה ואפי' לס"ד דלקנינהו בעל ניחא לה טפי שיהי' לבעל משו' ריוח ביתא וכ"ש דא"ש לפמ"ש בסמוך דמשמעות דברי שמואל אם יבא שטר מברחת לידי וכו' היינו אפי' בחיי בעלה יכולה לחזור א"כ שפיר מקשה על שמואל כיון דיכולה לחזור בה לקנינהו בעל יצא לנו דלפי דעת הרא"ש והר"ן לענין ירוש' א"י לחזור כמשמעות הב"ש ובזה נסתר נמי מ"ש הב"ש שם בס"ק ל"א דמוכח מהרמב"ם דהמקבל אוכל פירות מדכתב דהבעל אינו יורשה ולפמ"ש אין ראי' מירושה דניחא לה שיירשנ' מקבל מתנה משא"כ לענין פירות כמ"ש בדעת הרא"ש וכ"ש אם נימא שיהיו לעצמה דודאי ניחא לה טפי כדאמר בש"ס אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ועיין בסמוך:

יח (שם שהרי לא קנתה קנין גמור עד שתרצ' וכו') הקשה הר"ן לשיטת הרמב"ם דאין המתנה חל כלל עד שתאמר הן נהי דאין הבעל אוכל פירותיהן משום דהוי כנכסים שאינם ידועי' כיון דיכולה בכל עת לומר הן מ"מ למה אין הבעל יורשה ולפמ"ש לעיל בדעת הרא"ש די"ל דבנכסים שא"י אין הבעל יורשה ואין הכרח כ"כ מהא דקאמר במתני' לא תמכור לכתחלה יש ליישב כן בדעת הרמב"ם אך העיקר נראה דבאמת קשה לי טובא הא דכתב הרא"ש דאם כתבה מהיום ולכשארצה היינו כאילו כתבה ע"מ שארצה דהא קיי"ל בב"ב דף קל"ו בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה דאף דבגט מספק' לן אי תנאי הוי או חזרה מ"מ במתנה אמרי' דהכי קאמר לי' גופא קנה מהיום ופירא לאחר מיתה א"כ למה לא נימא ג"כ במהיום ולכשארצה דהכי קאמר גוף מהיום ופירות כשירצה והכי אמרי' בקידושין ר"פ האומר גבי מהיום ולאחר ל' יום ודוחק לחלק בין תולה בזמן או תולה לכשארצה מיהו לדעת הרא"ש דמפרש לכשארצה היינו כל זמן שלא יחזור יש לחלק בפשיטות דאף מה שכתבה לכשארצה אין בו ביטול מתנה עכשיו כל זמן שלא חזר ולא דמי להתם דלאחר מיתה או לאחר ל' יום דמשמע דעכשיו אינה מתנה אם כן אין הכרח לנו לחלק בין גוף לפירות לפ"ז נראה דלדעת הרמב"ם דמפרש לכשירצה היינו שיאמר הן באמת יש לפרש הכי דגוף קנה מהיום ופירות לכשאומר הן ובזה א"ש טפי הבריית' דלפמ"ש לעיל דבמתנה בכולה דעתה לכתחלה שתחזור בה אם תרבה למכו' לאחר לפירות אבל לענין ירושה נתנה מתנה גמורה א"כ לרשב"ג בבריית' דאינו מחלק בין כולה למקצתה נמי הדין כן דגוף הקרקע קונה המקבל לענין ירושה ואינה יכולה לחזור אלא לענין פירות וע"ז אמרו חכמים משחק בה עד שתכתוב מהיום לכשארצה דהיינו דאם כותבת הכי נמי הדין כן דהגוף קונה מהיום לירושה והפירות לכשירצה א"כ שפיר כ' הרמב"ם דאם מתה אינו יורשה:

יט (שם אינו יורשה) ע' בב"ש ס"ק ל"ב שכ' דבמקצת נכסים מודה הרא"ש ז"ל דבעינן חזרה בפירוש קודם מותה וקצת נראה לדקדק כן מדברי הרא"ש בב"ב דהוצרך למחוק הגירסא והא אינסבא ואיגרשא דהא לפמ"ש הרא"ש כאן דאם מתה היא לאחר מיתת בעלה אפי' לא חזרה בפירוש קודם מיתתה אפ"ה חזרה המחנה ליורשים כחו בשכ"ח שעמד א"כ ה"מ לפרש דהא דקאמר והא אנסיבא ואיגרשה היינו דקא משמע לן דממילא הנכסי' חוזרין אפי' לא היתה חוזרת מזה נראה קצת סייעתא לדברי הב"ש דבמקצת נכסים דליכא אומדנא אלא בתנאי אין הנכסים חוזרים ליורשי' אלא אם חזרה בפירוש א"כ י"ל דס"ל דכיון דהתם הי' מקצת הנכסים כמ"ש התוס' ורשב"ם אלא דגליא דעתה הוי כמו תנאי כמ"ש הרשב"ם אין הנכסי' חוזרין אלא א"כ חזרה בפירוש כיון דליכא אומדנא:

כ (סעיף ט' האשה שמכרה) נראה דלא מיירי הכא שמכרה בטובת הנאה כדאי' בב"ק דף פ"ט באשה שמכרה נ"מ בטובת הנאה דהתם בודאי לא היה המכירה אלא בתנאי אם תתאלמן או תתגר' ואם מתה בחיי הבעל א"צ להחזיר לו דמים שהרי קנה את הספק וכדאי' בריש מכות גבי כיצד שמין אבל הכא מיירי שמכרה מכירה גמורה בדמי שוי' של הקרקע בזה ס"ל להטור לדעת הרמב"ם דאף לבתר תקנת אושא דאשה שמכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות היינו דוקא לאחר מיתה אבל בחיי' הגוף קנה ללוקח (ועיין בש"ך ס"ס ק"ג שכתב דאינו מוכרח כלל בדברי הרמב"ם) ולדעת הרא"ש דמוציא הגוף מחיים והנה מ"ש בזה הב"ש דנ"מ לענין שיכול הלוקח להוציא אותם המעות לדעת הרא"ש מיד בחיי האשה צ"ע דודאי מודה הרא"ש דכשנתאלמנה או נתגרשה המכר קיים כמ"ש רמ"א בהג"ה והיינו משום דהוי כמוכר על תנאי שאם תתאלמן או תתגרש יקנה משעת מכירה דבזה לא הי' תקנת אושא כלל ולכך יכול הלוקח למחות בבעל לסתור ולבנות משום דשמא ימות בחיי' והקרקע של הלוקח משעת מכירה א"כ האיך יכול להוציא הדמים כיון שעל דעת כן עשה דאי ס"ד דהוי כמוכרת דבר שאינה שלה וכמו שכתב הטור בשם הגאונים דהוי כהכיר בה שאינו שלו דהדמי' חוזרים קשה הא קי"ל בהכיר בה שאינו שלו ויורש' אח"כ או קנאה מהנגזל אח"כ לא קנה הלוקח כדאי' בב"מ דף ט"ז ובח"מ סי' שע"ד א"כ למה המכר קיים כשנתאלמנה או נתגרשה ואין לדמות להא דאיתא בח"מ סי' רכ"ז סעיף ד' בהיתה אונאה יתירה על השתות בטל המקח והמתאנה יכול לחזור אבל המאנה א"י לחזור ונימא דה"נ כיון דבטובת הנאה שוה מעט והיא מוכרה בשוי' הוי ביטול מקח יותר מפלגא אפי' בקרקעו' ולכך הלוקח יכול לחזור בו מיד ולהוציא הדמי' אבל היא כשתתגרש אינה יכולה לחזור ז"א חדא לדעת הרא"ש בח"מ שם גם המאנה יכול לחזור ותו דמשמע דכשנתאלמנה המכר קיים ואף אין הלוקח יכול לחזור בו לאחר שתתאלמן להוציא דמים וע"כ צ"ל דהא דהדמים חוזרים היינו לאחר מיתתה דוקא כמ"ש הטור בשם הגאון והיינו מטעם דאמרינן באומדנא דמוכח דהוי כאילו התנה בפירוש שאם תמות בחיי הבעל דיחזור הדמים אבל בחיי' שהדבר עומד בספק ודאי דאינו יכול להוציא הדמים. לפ"ז גם מ"ש הב"ח בקונטרס אחרון דנ"מ לענין פרוזבול ומציאה היינו ע"כ דאין לכתוב לכתחלה פרוזבול על הלוקח משום שמא תמות בחייו ולא היתה מכירתה כלום לדעת הרא"ש. וכן לענין מציאה בכה"ג דווקא שמתה בחיי הבעל אבל אם נתאלמנה או נתגרשה ודאי דהמקח קיים למפרע משעת מכירה אף לדעת הרא"ש ומה שנתקשה הרא"ש בלשון מוציא היינו משום דכשמתה בחייו הקנין של הבעל למפרע משעת נשואין וכיון דגם בחיי' הנכסי' תחת יד הבעל בשביל פירות וקונה ג"כ הגוף משעת נשואין לא שייך לשון מוציא כיון שלא יצא מתחת ידו מעולם לא הגוף ולא הפירות ובזה ממילא מתורץ מה שהקשה הב"ש בס"ק ל"ט דלמה מכרה ונתנה קיים משנתאלמנה הא הוי דבר שלא בא לעולם ולפמ"ש לא קשה מידי דאם נתאלמנה ודאי המכר קוים. מתחלה דלא הי' תק"א אלא במתה שקונה למפרע ועוד נראה דאפי' לדעת הרא"ש דנשמתה בחניו קונה הבעל למפרע משעת נשואין מ"מ יש לאשה קצת קנין בהם דהא