הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמח

ה"ל ראוי כמ"ש בהג"ה לעיל סעיף א' ושיטת המרדכי הוא דעת קצת פוסקים שהביא הר"ן והביאו הב"י שם דס"ל דאף דאמר אחריך מעכשיו אפ"ה אם קדם הראשון ומכר מכירתו מכירה וס"ל דהא דקאמר אי קדים סבתא וזבין וכו' היינו טעמא דמשום זה הוי ראוי ואחריך הוי כמעכשיו והוי ראוי רק לגבי בעל אבל אנן קי"ל כשיט' הרי"ף ורוב הפוסקים דבמעכשיו אין מכירתו כלום ולא הוי ראוי לגבי בעל כמ"ש בש"ע שם וכאן והא דקאמר דאי קדים סבתא וזבין היינו דמזה מוכח דאחריך לאו כמעכשיו כפי' הרשב"ם שם אלא העיקר כמ"ש בד"מ וסמ"ע שם דס"ל להטור שם דאף דבאמר ליורשי א"י למכור היינו דוקא כשיש זרע מאותה בת אבל אם לא נשאר זרע ממנה בטל התנאי ולא ה"ל כמעכשיו ואפי' בשאר יורשים אין הבת יורשת בקבר להנחיל לקרובים והוא הטעם עצמו דה"ל ראוי לגבי בעל כמו שכתב הר"ן שם בשיטת הרי"ף דהוא חד טעמא (והוא דעת ר' אברהם מרעגנשפורק שהביא המרדכי שם עצמו דבאמת לאו מטעם דאי קדים סבתא וכו' ה"ל ראוי אלא דכיון דמוכח מהא דאי קדים סבתא דלאו כמעכשיו ממילא דאין שאר יורשים זוכים דודאי אינם בכלל ירתי ירתאי וכ"ש בעל ואף דאם אמר בפירוש מעכשיו יורש הבעל וכ"ש שאר יורש מ"מ כשאמר סתם ליורשי אף דאנו אומדין דעתו שאם תחי' הבת או זרעה יהיה מעכשיו דאם מכר אותו פלוני מוציאה מיד הלוקח מ"מ זה האומדנ' שיהיה מעכשיו אינו אלא כשהיא או זרעה קיימים בשעת מיתת אותו פלוני אבל כשמתה בלא זרע לא הוי כמעכשיו) וכל זה ברור והנה יש לתמוה על מ"ש הש"ך שם בס"ק ח' דאחריך ליורשי ג"כ בעל יורש אותה נראה לי דלא כסמ"ע עכ"ל והוא נגד דברי הש"ע מפורש בכאן דאין הבעל יורש ותו דלמה יהי' הבעל עדיף יותר משאר קרובים ואפשר ליישב בדוחק דהש"ך מיירי שהניחה הבת זרע וס"ל דהיכא דיש לבת בעל וכן כיון דאיכא זרע מן הבת התנאי קיים והוי כאילו אחר מעכשיו ואפי' מכר הראשון מכירתו בטילה נמצא לא הוי ראוי לגבי בעל ויורש אותה ומה שכתב כאן הבן עומד במקום אמו היינו היכא דליכא בעל ומ"ש אבל אם אין לבת יורש אלא בעל הדיוק הוא אבל אם הי' לבת זרע יורש הבעל וצ"ע בזה דכיון דקי"ל דליורשי אפי' יורשי יורשי יכולים לומר דהם באים מעצמם לירש מאבי אמם וצ"ל כיון דאם מכר הראשון צריכין היורשים לומר דהוי כמעכשיו והרי הם לא היו בעולם וע"כ הם באים מכח אמם ושפיר הבעל יורש מיהו ב"ע דאכתי היכא דלא מכר יכולים לומר שבאים מכח עצמם דה"ל יורשיו ואפי' כשמכר ומוציאים יורשים משום מעכשיו י"ל כיון דהבעל יוציא מידם ה"ל דין חוזר חלילה כדאי' ס"פ מי שהי' נשוי דמוקמי' ביד הלוקח דאית לי' פסידא וצ"ע:

ט (סעיף ג' הנושא אשה וכו') הקשו האחרוני' דמ"ש מנדה דפסק הרמב"ם דאין חופתה קונה ותירצו משום דשם אין דעתו לבא עלי' עד שתטהר ואין הכרח לזה די"ל דה"נ מיירי דוקא כשבא עליה אבל חופה לבד אין קונה בחייבי לאוין אע"ג דפסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות תרומות דיש חופה לפסולות כבר כתב הל"מ בפ"י מהל' אישות דהתם לענין לפסול מתרומה דוקא דהא מפרש החם אפי' בחופה לבד בלא קידושין ע"ש והנה בתוספתא ביבמות איתא דיורשה ואינו מטמא לה וצ"ע לענין קבורה די"ל דאע"ג דמן התורה אינו חייב להתעסק בה מ"מ כיון שתיקנו חז"ל קבורתה תחת ירושתה א"כ כיון שיורשה חייב לקבור אותה ותו דהא כתבו התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב דאף דאינו מטמא לאשתו פסולה מ"מ הוא דומה למת מצוה ונראה דהיכא דהכניסה לו נדוניא והוא יורשה פשיטא דחייב לקוברה דה"ל כמת מצוה ותו דקבורתה קודם לירושתה כמ"ש לעיל סי' פ"ט ובחידושינו בפירש"י ר"פ אלמנ' ניזונת דאין הבע"ח של הבעל או של היורשי' יכולי' למנוע הוצאת קבורתה אך אם לא הכניסה לו כלום אע"ג דיורש מנה ומאתים הא כתבו התו' בכתובות דף נ"ג דעיקר כתובתה לא שייך לתקנת קבורתה בזה צ"ע אם נימא כיון דנתבאר לעיל בסי' פ"ט דהבעל חיוב בקבורתה אף אם אינו יורש כלום אם נימא גם באשתו פסולה תיקנו כן עוד איתא שם שני' יורשה ומטמא לה בזה נראה פשוט דכ"ש דחייב בהוצאת קבורתה דאף ע"ג דקנסוה דאין לה כתובה ותנאי כתובה מ"מ לאח' מיתה כיון דהדין הוא דבעלה יורש נצ"ב דהיינו כתובתה שהוא נגד הוצאת קבורתה ובנצ"ב לא קנסוה כדאי' לקמן סי' קט"ז דקנסוה לדידי' בדיד' ממילא דחייב בקבורתה כתיקון חז"ל (שם אבל פיקח שנשא חרשת וכו'). כתב הח"מ דמיירי שנתפקחה ולא נתייחד עמה נ"ל דאף לפמ"ש לעיל סי' ס"ז די"ל דאם נתפקחה אע"ג דלא נתייחד עמה אח"כ אפ"ה יש לה כתובה אם מת או גירשה היינו מטעם שכתבנו שם דכיון שכשנשאה הי' פיקח ונשאה אדעתא דתקנת חז"ל נהי דלא תיקנו כשהיא חרש' דא"ב ממנעי ולא נסבי להו אבל כשנתפקחת פקחת לא שייך טעם זה כמ"ש שם והיינו בחיובא דידי' אבל אין לחייב אותה בשום חיוב מחמת מה שעשתה בחרשות' שלא הית' בת דעת ומה"ט כתבנו שם בחרש שנשא פקחית אפי' נתפקח כל שלא נתייחד עמה אין לה כתובה ע"ש:

יא (שם והחרש שנשא פקחי' אם מתה ירשנה) והראב"ד כתב להשיג ע"ז דמה שביד' זכת' לו ומה שלאחר מית' לא זכתה לו ולכאורה כוונתו הוא מטע' דאין ביד אדם להקנות לאחר מית' במתנת בריא אך באמת ז"א דממ"נ אם זכת' לו מה שבחיי' דהיינו כיון דנשאת לו ניחא לה שיהי' לו זכות בכל נכסי' ככל בעל בנכסי אשתו א"כ כיון דתקנת חכמי' הוא דבעל לוקח הוי משעת נשואין מתקנת אושא א"כ הרי זוכה בגוף מחיים וכ"ש בנצ"ב דהוא כלוקח אפי' קודם תקנת אושא כדאי' בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנצ"ב וכו' אך נרא' דודאי לכ"ע אין לחרש פירות מנכסי מלוג שלה דמה"ת נימא דזכת' לו נ"מ כיון דתקנת חו"ל הי' לטובת' משום פרקונה דאי לא מלו פריק לה מדידי' כדאי' בכתובות דף מ"ז בגמ' ובתוס' א"כ מסתמא חרש אינו חייב בפרקונה אי לא מלו דא"י לחייב עצמו בשום דבר וכמשמעות הש"ע לעיל בסי' ס"ז דאין לה עליו כתוב' ותנאי כתוב' ומה"ת נימ' דזכת' לו פירו' וכן נר' דאינו זוכ' במע"י כיון דאין לה מזונו' כמ"ש בש"ע שם ונר' דמ"ש הראב"ד מה שבידה זכת' לו היינו בנדוני' שהכניס' לו דאנו רואי' שרצונ' לזכות לו וס"ל דאפ"ה לא הי' בדעתה לזכות לו אלא בחיי' אבל לאחר מית' אין רצונה מסתמא שיירש אותה דהא גם הוא אינו יכול לחייב עצמו בקבורתה דהוא נגד ירושת נדוניתה ולפ"ז צ"ל דס"ל כדעת בעל התרומות שהביא הטור א"מ בסי' צ"ו דחרש שלוה חיוב לשלם דאינו כקטן דהא נדוניא אינו רק חוב על הבעל מיהו י"ל דאפי' לדעת הרמב"ם שהביא ב"י שם דחרש שלוה פטור לשלם מ"מ נצ"ב כשהם בעין עדיף טפי וכ"ש בקרקעות נצ"ב שהכניס' לו דאכתי ברשותה קאי שא"י למכור בלא דעת' כמ"ש לקמן סי' צ"ב מיהו לפי הטע' שכתבנו לעיל דמה שתקנו קבורתה כנגד נדוניא היינו משום דלא הי' ראוי לו לירש הנדוניא משום דה"ל ראוי כדין מלוה שעמו אבל נגד מה שהוא בעין לא תיקנו כמו שלא תיקנו כנגד נ"מ א"כ כיון דהכא בהלואה בל"ז אינו חייב לשלם אין מקום להפקיע ירושתו אבל לפי הטעם שכתבנו דתיקנו קבורה נגד מה שעשו אותו כלוקח שפיר כתב הראב"ד כיון דמדאורייתא אין קנין לירושת' לאחר מיתתה וגם תק"ח כנגד קבורה לא שייך אינו ראוי ליורש':

יב (סעיף ה' בהג"ה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עינו לגרשה יורשה וכו') כוונתו לאפוקי מדעת הרשב"ם ותשו' מיימוני סוף הלכות אישות דסבירא להו דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ה"ה דאינו יורשה ועיין בחידושינו בגיטין דף י"ט שביארנו שיטת הפוסקים הנ"ל מיהו מסתימת הגמרא ר"פ הזורק ובכמה דוכתי דפריך חברה מה שקנתה אשה קנה בעלה משמע בהדיא דס"ל בפשיטות דאפי' משעת חתימה יש לבעל פירות עד שעת נתינה כדקאמר רבא גיטו וידו באים כאחד ואפי' לפמ"ש התוס' שם דעיקר הקושי' הוא משום דמכרה ונתנה בטל עכ"פ מוכח דיורשה עד שעת נתינה דאלא"ה למה מכרה בטל ועוד כתבנו דאפי' נימא כר' שמעון או משעת חתימה אפ"ה א"ש סוגיא דש"ס בר"פ הזורק דהא דס"ל לר' שמעון משעה שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות או למ"ד משעת חתימה היינו כשכבר ניתן הגט אבד הבעל למפרע אבל כל זמן שלא ניתן הגט הוא בחזקתו ואם מתה יורש' והארכנו להוכיח זה בר"פ הזורק:

יג (שם בהג"ה הטוען על אשתו שהי' בה מומין וכו') כתב הב"ש דס"ל להני פוסקים דסוגיא דתותרנית איירי בנשואה וטעמא דאינו יורשה משום דלפי טענתו הי' מקח טעות כיון שהודה שהי' בה מומי'. אך לפ"ז צריך להבין הא דקאמר שם הואיל ונכנס אחרי' לבודקה דממ"נ אי קידש סתם א"כ מה מועיל גילוי דעתו שהוא מקפיד הא אמרי' בכתובות דף ע"ב דמידי דלא קפיד איניש לא הוי קפידא א"כ אפי' אם הוא אמת שהקפיד בלבו אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים ואינם מועילים אף לחובתו ואי מיירי בהתנה כמ"ש הב"ש א"כ מאי זה שאמרו הואיל ונכנס אחרי' לבודקה הרי התנה בפירוש וצ"ל דכיון דעובדא דתותרני' הוא מימרא דרב ורב לשיטתי' דס"ל בכתובות דף ע"ג בקידשה על תנאי וכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה כדס"ל לר"א שם דף ע"ד כמ"ש תוס' שם ד"ה דברי הכל וכו' שפיר הוצרך לטעמא דהואיל ונכנס אחרי' לבודק' גילה דעתו דלא אחלי' לתנאי ואתנאי קמא קא סמך אך ז"א לפמ"ש התוס' דף ע"ג דאינו מוחל לענין כתובה אלא לענין קידושין והכי קי"ל לקמן סי' קי"ז יש לומר דג"כ אינו יורשה מיהו אין צריך לזה לפי מה שכתב הרמב"ם ומבואר בסי' קע"ו דאם בא עלי' אמרי' דודאי בדקה ויש לה כתובה וה"ה לענין ירושה וצ"ל משום דכשנכנס לבדקה חזינן דלא נתפייס וה"ל כהודאה ולפ"ז בריך לומר נמי דכוונת רמ"א הטוען על אשתו היינו כיון שטען הרי הודה על עצמו שהקפיד ומועיל לענין זה שאינו יורשה ולפ"ז לא א"ש מ"ש הח"מ ס"ק ט"ו ואע"ג דלענין קידושין צריכה גט מספק מכל מקום לענין ירושה אוקי חמון אחזקתו משמע דכשנודע ע"פ עדים שהי' בה מומין אפי' לא טען אינו יורש' דהא בש"ס לא משמ' הכי דדוקא מטע' שנכנס אחרי' לבדקה או טען וכו' דחזינן דלא מחל אבל אם לא טען ונודע ע"פ עדים שהי' בה מומי' גמורים או שהתנה בשע' קדושין אמרי' מסתמא דאחולי אחיל לענין ירושה אף דכתב הרמ"א בסי' ל"ח דבכה"ג בקידש' אחר צריכה גט משניהם היינו משום חומרא דא"א מיהו כ"ז לדעת הפוסקים דמפרשי הסוגיא בהכי אבל לדעת רוב הפוסקי' דמפרשי הסוגיא בארוסה א"כ זה הדין אינו מפורש בש"ס דבאמת תותרני' לאו מום הוא ולא מיירי בהתנה א"כ הסבר' י"ל דבנמצ' ע"פ עדי' אינו דין כמ"ש הח"מ דמספיק' אוקי ממון אחזקת מרי' ואינו יורש דהא מדחזינן דהיא יכולה להוציא ממנו הכתובה שהוא מוחזק משו' דראה ונתפייס כיון דבא עלי' כ"ש דיורשה אבל בחופה לבד י"ל כסברת הח"מ:

יד (שם המורד על אשתו וכו') כבר תמהו האחרונים דכיון דקי"ל דהבעל יורש אפי' לאחר חתימה עד שעת נתינה כמבואר לעיל אע"ג דאסור להתייחד עמה אחר חתימה ואינו נוהג מנהג אישות וכן נראה לע"ד דמוכח מדין הדירה ואח"כ נשבית דפליגי ר"א ור"י דף נ"ג אי אזלי' בתר בתחלה או בסוף משמע דלר"י דחייב לפדותה ממילא דיש לו פירות וכ"ש דיורש' דהוא בחזקתו טפי כדאי' ביבמות דף ל"ח דיותר הנכסים בחזקתה לפירות בחיי' מלענין ירושה לאחר מותה ולר"ע דאינו חייב בפרקונה אין לו פירות היינו משום דלא קרינן בי' ואותבינך לי לאנתו אבל ירושה וקבורת' הוא בחזקתו וצ"ל דמיירי היכא דמורד עלי' ואין ביד ב"ד לכפותו לגרש דאינו כדין שיעגן אותה כל ימי' כדי שיאכל פירות וירש אותה מיהו לפ"ז י"ל דדעת הש"ג דבכל הני דכופין אם אין הב"ד יכולים לכפותו אינו יורשה וצ"ע:

טו (סעיף ו' יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה וכו') כבר נתקשו בזה הראשונים כיון דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו א"כ כיון שלא נשבעה אפי' מתה אח"כ אין ליורשים כלום ונדחקו בזה ועיין בתוס' שכתבו דעיקר הקושיא אהא דקאמר בנכסי צ"ב יחלוקו ועיין בח"מ ובב"ש מ"ש ולכאורה קשה לי למה לא תירצו דמיירי בכתב לה נאמנות אפי' נגד יורשיו דאף דקי"ל כאבא שאול דאין מועיל נאמנות נגד יורשים מ"מ מהני לענין זה דלא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו כמבואר לקחן סי' צ"ח ונלע"ד ליישב ע"פ מ"ש בחידושי דף פ"ד במי שמת והניח פקדון ביד אחרים ר"ע אומר ינתנו ליורשי' שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה ואמרי' התם בירושלמי והביאו הרא"ש ז"ל שם דאפילו אם נתן לה נאמנות היורשים קודמין משום דזה תורה וזה אינו תורה ופירשנו שם דאף שנתן לה הבעל נאמנות מ"מ היינו שמתחייב הבעל שאם תאמר כן ישתעבדו נכסיו מעכשיו וזה אינו תורה א"כ ה"נ אפי' נתן לה נאמנות מ"מ יורשי הבעל קודמי' דמה שמועיל נאמנות היינו משום דהבעל משעבד נכסיו אם תאמר שלא התפיסה צררי או יורשי' יאמרו כן אפילו תאמר בשקר מ"מ ישתעבדו נכסיו מהשתא כדקי"ל דיכול אדם לשעבד נכסיו אע"פ שאינו חייב מ"מ נראה דלא עדיף חוב זה מחוב הכתוב' שחייבוהו חז"ל כיון דלענין כתוב' עצמו אמרי' דהנכסי' בחזקת של בעל כיון דהיא באה להוציא מהם כ"ש בחוב שחייב את עצמו בדברים א"כ למה אמרו בנצ"ב דהיינו בנדוניתה דהוא בחזקת שניהם כיון דמצד ירושה נצ"ב אין ליורשי האשה כלום דא"א מוריש כו' אלא שהם באי' בכח חוב הנאמנות שחייב א"ע ובזה דהוא חוב ודאי הנכסי' בחוקת יורשי הבעל הם וממילא די"ל דהיא מתה קודם וצ"ע לדינא וחלוקי דיני' אלו יבוארו במקומם בס"ד:

טז (סעיף ז' אשה שכתבה כל נכסי' וכו') ואם נתנה רק מקצת נכסי' מקנה קיימת כשנתנה סתם ולא התנה אבל אם גילתה דעתה דמשום אנסובי היא אפי' לא התנה בפירוש כתבו התוס' בב"ב דף קנ"א בד"ה אפי' למ"ד וכו' דלא קני אבל לשיטת רש"י ז"ל נראה דאפי' גלוי