הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמו

הוא מה לי אבו' ותו קשה לי לדע' הראב"ד דבכל מקום שמודה במקצת והשאר אינו יודע היכא דלא ה"ל למידע משתבע שכנגדו ונוטל כמ"ש רמ"א בהג"ה א"כ הכא מצד הדין אם הוא מודה שעכ"פ הוציא שיעור פרוט' והיורשי' טועני' ברי נוטלי' בשבוע' ודוחק לומר דהמחבר מיירי כאן שאינה יודעת משום הוצאה א"כ כמ"ש בחידושי' דמיירי דוק' שההוצאה היא מתביעת קרקע דאין נשבעין עליהן מדאורייתא כדאי' בח"מ סי' צ"ה סעיף ב' וצ"ל כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק נ"א דהיכ' דהתובע מודה שאינו יודע הנתבע מודה הרמב"ם א"כ י"ל דה"נ מיירי בענין זה ויותר נראה דס"ל כיון שיש ביד הבעל נגד מה שהוציא דה"ל כהילך וע' בחידושי' וכן משמע דהא המחבר שם פסק כהרמב"ם דס"ל דאפי' היכא דלא ה"ל למידע ה"ל משואי"ל משלם אפי' בלא שבועה א"כ ע"כ תקנה זו שישבע הי' לטובתה א"כ למה יפסידו היורשים מיהו אין להקשות כיון דהבעל תופס בנ"מ ברשו' א"כ אף שהם בחזקתה והוי תפיסה בעדים מ"מ נימא דהוי כמו מוציא שטר וזה טוען פרעתו והוא אומר א"י אם נפרעתי דפטור לשלם כדאי' בח"מ סי' נ"ט ז"א כמ"ש בס"ס ע"ז דדוקא בתופס ברשות אותו דבר עצמו שטוען עליו אבל בתופס דבר אחר מוקמי' אותו דבר על חזקתו וצריך להחזיר וה"נ כיון שצריך להחזיר עכ"פ נ"מ שלה משו' שבח ב"א או אפי' בדבר דליכא שבח ב"א ח"מ כיון דעיקר נ"מ שלה הם ואין לו אלא תביעת דמי' לא מהני תפיסה ולפ"ז י"ל היכא דהנ"מ הם מעות כגון שהוציא על תביעת ממון שלה כיון שטוען ברי אפי' יורש כיון שגובה מאותו מעות נאמן היכא דליכא מיגו בלא תקנתא דרבנן כמו במלוה אומר א"י אם נפרעתי ואין לחלק דמלוה שאני שהוא בחזקת הלוה טפי כמו שכתב הה"מ בשיט' הרמב"ם לעיל סי' פ"ה וסי' פ"ו גבי לוה מאשתו משא"כ הכא בנ"מ אף שהם תחת ידו אפ"ה אינו דומה להלואה דא"כ קשה מהא דלעיל ס"ס ע"ז דאף שנצ"ב הם בהלואה אבל הבעל אפ"ה מהני תפיסה בעדים דידה כשתפסה הנדוני' בדינא דמתיבתא ע"ש דע"כ הטע' משום דהיא טוענת ברי והבעל שמא וצ"ל דהתם שאני כיון דתופסת מעות נדוניא שנתנ' היא וצ"ע לחלק בזה

בסי' פט

א (סעיף א' לקברה וכו') כבר כתבנו בחידושינו דעיק' קבורה הוא מן התורה דכתיב לה יטמא וכדמצינו גבי אברהם דכתיב ואקברה מתי מלפני ואמרי' בר"פ מי שמתו אהאי קרא כל זמן שמתו מוטל עליו לקברו כלפניו דמי ומה שתיקנו חז"ל היינו צרכי קבורה כפי כבודו וכבודה ובזה נלע"ד דמתורץ קושי' התוס' ר"פ אלמנה דמאי קמ"ל דיורשי' אין חייבין בקבורה הלא גם הבעל עצמו אינו חייב בקבורה אלא תחת כתובתה ולפמ"ש טובא קמ"ל דאף עיקר קבורה חיוב על הבעל עצמו חן התור' אפ"ה היורשי' פטורים ולפ"ז נר' פשוט דאפילו לא ירש הבעל כלום שאין לה נצ"ב ח"מ חיוב עכ"פ בקבורה מן התורה ומ"ש הב"ש קבורתה תחת נדוני' ולא תחת נ"מ לכאורה נראה דהוא נגד מ"ש התו' בכתובות דף ע"ט ע"ב דנתקן ג"כ כנגד נ"מ והוכיחו שם מהא דקאמר יורשי האב ירתי משום דקא ירתי נכסי' הנכנסי' ויוצאי ואפשר דהתוספות ג"כ לא כתבו כן אלא לפי האיבעיא אבל למסקנא לא נתקן נגד הנ"מ כמשמעו' פשטות הלשון קבורתה קחת כתובתה אך לפמ"ש לקמן סימן צ' הטעם בזה דנתקן הקבורה דוקא נגד נצ"ב ולא נגד נ"מ משום דעיקר התקנה הי' במה שתקנו שאינה יכולה למכור ולהבריח ממנו ירושתה מנצ"ב אפי' קודם תקנת אושא לפ"ז י"ל דאחר תקנת אושא שתיקנו אף בנ"מ דאינה יכול' למכו' אף זה בכלל קבורת' תחת ירושתה ועיין בחידושינו בר"פ אלמנה ניזונית שהעליתי מלשון רש"י ז"ל דקבורתה הוא קודם לירושתה ונ"מ דאם יש עליו בע"ח בשטר הקודמין לנשואין אינם יכולין למנוע הוצאת קבורתה לפי כבודו וכבודה כמו בבע"ח דידי' שיכולין למנוע הוצאת קבורתו כדאי' בח"מ רס"י ק"ז אבל אם לא יירש ממנה כלום אף שחייב בקבורתה אם יש עליו ב"ח מוקדמים יכולים לעכב וכן נראה בפשיטות בכל היורשים שהם חייבין לאחרים מצד עצמם הבע"ח אינם יכולין לעכב קבורת אביהם מנכסי אביהם דקבורתו קודם לירושה משא"כ בנכסי היורשים עצמם: ב (שם הכל לפי כבודו) כתב הב"ש ואם בני משפחת' אין מספידים כלל ובני משפחתו מספידים לזכרים ויש פוחתין לנקיבות אפ"ה אמרי' שלא יפחות לה כ"כ התוספות כבר כתבתי בחידושי דף מ"ח דאין הפירוש כן בדברי התוס' אבל לדינא נראה שהדין כן דודאי מה שפוחתי' לנקיבות היינו הפנויות אבל הנשואו' שבאות' משפח' עצמ' ע"כ יש להם כבוד בעליהן א"כ אף שבמשפחתה אף הזכרים אין מספידים היא עולה כנשואות שבמשפחתו ויותר מזה כתבתי בחידושים דנראה אפי' להיפך אם הזכרי' שבמשפחתה מספידים וכן הנשואות להן דהא עולות עמהן ובמשפחת הבעל אפילו הזכרים אין מספידין מ"מ חייב להספיד אותה כיון דהיא עולה עמו להיות לה כדין נשואה ממילא אינה יורדת ממעלות הנשואות שבמשפחתה שנספדות מעלייתן עם בעליהן והיינו עולה עמו ואינה יורדת ג"כ כמבואר בחידושינו שם בס"ד: ג (סעיף ב' ועמד אחר וכו') נראה דאם לא הי' לו להבעל בשעת מיתה וקברה אבי' או אחר לפי כבודה אין הבעל חייב לשלם כשיתעשר כיון דעני הי' באותה שעה הי' מוטל על הצדקה

ד (סעיף ד' יש מי שאומר שיורשי בעלה וכו') משמע אפילו אין לה נצ"ב כלל מ"מ מחויבים לקברה תחת חנה ומאתים אע"ג דאמרי' בכתובות דף ס"ג דלא תיקנו קבורה אלא תחת נצ"ב ולא תחת עיקר כתובתה היינו דוקא כשמתה בחיי הבעל שאין אני קורא לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' נמצא דלא נתחייב כלל משא"כ באלמנה שכבר הותרה להנשא וכה"ג כתב התוס' בדף פ' ע"ב: ה (שם ולא הודו לו) כתב הב"ש דמדברי התוס' משמע כהראב"ד כבר כתבתי בחידושי' דנלענ"ד אפכא משמע מדברי התוס' דהא במטלטלי שלא הי' יכולה לגבות מסתמא לא נשבעה ואפ"ה משמע דבקרקעו' הי' יורשי הבעל חייבים בקבורתה וטעמא כתבתי שם משום דלא אלימא א"א מוריש שבועה לבניו לאפוקי חיוב הקבורה עכ"פ ונראה דאם מתה ואח"כ מת הוא ג"כ אחרי' כיון דכבר מתה בחיי' ונתחייב בקבורתה מחויבים יורשים לקברה אפילו אין לה נצ"ב כלל ואפילו לדעת הפוסקים דשיעבודא לאו דאורייתא ח"מ הכא כיון דחיוב קבורה מן התורה ה"ל מלוה הכתובה בתורה דקי"ל כמלוה בשטר דמי כמ"ש התוס' בקדושין דף י"ג ע"ב ועוד נראה דאפילו קבורה לפי כבודו דהוא מדרבנן ע"כ דחייבים היורשים כיון דנתחייב כבר דהא פרקונה מדרבנן הוא ואפ"ה משמע דדוקא משום דלא קרינן בי' ואותבינך לאנתי פטורי' היורשים לפדותה כדאיתא בדף נ"ג ואף דרב ס"ל שעבודא לאו דאורייתא בקדושין שם ע"כ צ"ל כיון דתקנ' חז"ל הוא ה"ל כמלוה בשטר והנה משמע מדברי הראב"ד דס"ל דאפילו אין היורשים יורשים כלום שאין לה נ"מ אפ"ה חייבי' בקבורתה דאמרי' לא פלוג וכ"כ הב"ש לשיטתו ולענ"ד הדבר מוכרח לשיטתו דהא לכאורה מוכח להדיא כדברי הרמב"ם מהא דקאמר בדף פ' ע"ב שומרת יבם שמתה מי קוברה וכו' ומסתמא לא מיירי שנשבעה על כתובתה דהא לא מציא גביא ואם כן אין היבם יורש כלום לדעת הראב"ד וע"כ צריך לומר משום דעכ"פ ראוי לירש אם לא תפסה צררי כמבואר באורך בחידושי שם אלא דכתבתי שם די"ל דיבמה כיון דאכתי לא מצי לגבות לא חיישינן להתפסת צררי בשעת מיחה ע"ש

בסי' צ

א (סעיף א' בהג"ה הבעל יורש כח אותו שטר וכו') בב"ש הקשה בס"ק ג' מ"ש מנדוני' דקי"ל אפילו נתן שט"ח ומתה בתו דא"צ לשלם ולענ"ד לא דמי להדדי דהא מהרי"ו כתב הטעם דלא אמרינן אומדנא בהודאה דהיינו בשח"ז שכתב בו דמודה שיש בידו ממון בתו אבל בנדוניא שאינו דרך הודאה אלא שמתחייב עצמו בשטר כדקי"ל בח"מ סימן מ' דיכול אדם לחייב עצמו בשטר אע"פ שאינו חייב וכ"ש בנדוניא דמחייב מדר' גידל ובהא ודאי אזלינן בתר אומדנ' כדמדמ' הש"ס בכתובות דף מ"ז ובר"פ אע"פ לאומדנא דמסוכן א"כ ממילא הכא בשח"ז דהוא דרך הודא' דאפילו במסוכן לא אזלי' בתר אומדנ' ה"נ לא אזלינן בתר אומדנא ועוד נראה דהוא מוכרח מצד עצמו דאי מטעם אומדנא למה תקנו לכתוב דאם תלך הבת בלא ז"ק יתבטל החוב ולא אמרינן בלא"ה אפילו לא כתב בפירוש מטעם אומדנא כדאמרי' בנדוניא אלא על כרחיך הוא מה"ט דאין אומדנ' בהודאה ואפשר דהא דלא הכריח מהרי"ו מטעם זה משום דהמ"ל דהאומדנא הוא טפי בשביל שכתב תנאי זה אם חמות בלא ז"ק אלמא לא ניחא לי' שיירש אחר את נכסיו ולכאורה הי' נראה דמוכח מלשון זה שכותבין בשטר דע"כ כוונתו דאפי' אם ימות הז"ק אחר בתו קודם מיתתו יתבטל השטר דאל"ה למה הוצרך לכתוב בשביל שלא יירש הבעל אותו מלוה הא אם ימות ז"ק קודם הבת ה"ל ראוי כדעת רוב הפוסקים ואפילו אם תפס א"י לומר קים לי' כהר"י מיגאש כמ"ש הב"ש ס"ק ז' ותו דאף לדעתו הכא ה"ל יותר ראוי כיון דהברירה ביד היורשים ליתן לו חלק ח"ז ואם לא יגיע לחלק ח"ז אלא דבר מועט הפסיד חובו ועכ"פ עדיף טפי מאומדנ' דמוכח דפסק בתשובת צ"צ דמהני אף בהודאה כמו שיבואר לקמן ואפשר לומר דתקנו לשון זה שלא תתן האשה השטר ח"ז במתנה לבעלה ע"י כתיבה ומסירה ואז יכול הבעל לגבות חדין לוקח שט"ח לכך תקנו לכתוב שיתבטל החוב לגמרי אם תמות בלא ז"ק וא"ל דכיון שהאב הוא יורש מן המלוה א"כ אף אם תתן לבעלה בכתיב' ומסיר' יוכל האב למחול לעצמו החוב כדאיתא בח"מ סי' ס"ו דאפילו יורש מוחל ז"א דאכתי תקנו להוציא מפלוגתת הפוסקים שם דאין היורש יכול למחול לעצמו ומדעת הפוסקים דצריך המוחל לשלם כל דמי שט"ח מדינא דגרמי כמ"ש שם בסי' כ"ג וסי' ל"ו ותו דאיכא כמה גווני דא"י למחול כגון שתתן לבעלה השח"ז במתנות שכ"ח וכיוצא בו כמבואר בח"מ סי' הנ"ל ועיין בסמוך

ב (שם והוא יורש זרעו) עיין בב"ש ס"ק ה' שהביא בשם צ"צ דאם לא הניח רק בנות בטל השטר ח"ז ואם מתה הבת ואח"כ מת הז"ק בחיי אביה אין הבעל יורש כלל והנה בתשובה שם מבואר דאע"ג דכתב מהרי"ו דלא אזלינן בתר אומדנ' מ"מ אומדנא דמוכח שאני כדאי' בב"ב דף קמ"ו ע"ב וצ"ע דהתם אמרינן כן אליבא דר' ששת ורבי נחמן פליג עליו ולא מחלק בהא וקי"ל כר"נ בדינא ותו דלפמ"ש הרשב"ם שם בד"ה אומדנא דמוכח שאני אבל חולה כיון דלא צוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דמוכח משמע להדיא דבמצוה מחמת מיתה הוי אומדנא דמוכח א"כ כיון דמקור דין זה דלא אזלי' בהודאה בתר אומדנא הוא ממאי דאי' שם דף קמ"ט דשכ"מ שהודה אם עמד אינו חוזר ושם איירי אפי' במצוה מחמת מיתה כדמוכח להדיא מדברי התוס' שם ד"ה שכ"מ וכו' שהודה שיש לפלוני בידו אע"פ שאנו מוחזקי' בו שאין לו מי אמרי' דקנה במתנת שכ"מ ואם עמד חוזר וכו' והרי קי"ל דבמתנה במקצת כל שלא צוה מחמת מיחה לא קנה כלל ודינה כמתנת בריא וע"כ צ"ל דמיירי במצוה מחמת מיתה הרי דאפילו באומדנא דמוכח לא מהני בהודאה ואפילו רב ששת דמחלק בין אומדנא דמוכח יש לומר דמודה בהודאה דלא שייך ביה אומדנא כלל מיהו י"ל דהכא עדיף טפי מאומדנ' דמוכח דאפי' לרבנן דפליגי עלי' דר"ש בן מנסיא ול"ל אפילו אומדנא דמוכח אפ"ה מודים באומר. דומה שיש לי בן וכו' דה"ל כמפרש וה"נ י"ל דה"ל כמפרש דוקא אם יהי' לו בנים זכרים וצ"ע בדין זה:

ג (שם כתבו לה מורישי' וכו') כתב הח"מ שהבעל ירש הקרקע והפירו' לאחר מיתא מורישם ונראה בפשיטות דכוונתו דהפירות שגדילים לאחר מיתת המוריש לעולם הם של הבעל ולא נימא כיון דהי' למוריש קנין פירות כל יחי חייו ה"ל ראוי' אחר מיתת אשתו דז"א דקי"ל בס"פ השולח נחלה החוזרת לאביו ביובל בכור נוטל פי שני' והטעם משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דחי וה"נ לא הוי ראוי לבעל אבל פשוט שמעולם לא עלה על דעת הח"מ לומר שהפירות שתלש האב אף שהם בעין לא יהיו ראוי לבעל והב"ש כתב בס"ק ה' הפירות אינו יורש דהוי ראוי ע"כ כונתו על הפירות שגדלו בחיי מוריש כדכתב שהיה יכול למכור אותם והיינו משום דקי"ל מכר האב מכורים עד שימות ובזה גם הח"מ מודה ולא ידעתי כונתו מ"ש ולא כח"מ ואפשר שהבין מדבריו שהפירות שהם גדילים בשדה בשעת מיתת המוריש ועדיין לא נתלשו כיון שזכה בהן המוריש אלא מצד קנין פירות שיש לו בקרקע וכיון שהבעל זכה בגוף הקרקע מחיים לא היו ראוי וע"ז חולק דאכתי הוי ראוי דהרי המוריש היה יכול למכור אלו הפירות אף שהיו מחוברים עדיין כדאיתא בש"ט ח"מ סי' רנ"ז ואינו מוכרח שיחלוק הח"מ על זה:

ד (שם וכן אם הי' לה מלוה ביד אחרים וכו') כתב הב"ש בס"ק ט' וז"ל ואם הוא חיוב לה קודם שנשאה משמע מתשו' רשב"א שהביא ב"י כשנשא' זכה בהם וכו' ולא כמשמעות ח"מ עכ"ל ולענ"ד נראה דלישנ' דתשובת רשב"א שהביא ב"י לפנינו וכ"ש אם הלותה קודם שנשאת שהרי זכה בהם מתחלה ומזה הוציא הב"ש דבריו ופירש מתחל' דנקט היינו דזכה בהם כשנשא' ובאמת הוא נוסחא מוטע' וטעו' דמוכח הוא דאיך שייך לומר ע"ז כ"ש דודאי כשהלותה אח"כ עדיף טפי כיון שכבר היו בעין וזכה בהם הבעל ועיינתי בגוף התשובה המיוחסת להראב"ן סי' ס"ג שכתב שם וז"ל וכ"ש אם