הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמה

שהרי הוא המוכר ורוצה להחזיק בה מ"מ י"ל כי היכא דאמרי' כשהבעל מחזיק בה ואוכל הפירות לא הוי חזקה אף אם סילק עצמו מפירות משום דאין אשה מקפדת על בעלה אפי' כשאוכל הפירות בחנם ה"נ אם מכר הבעל בשטר והחזיק בה הלוקח יכולה לומר שלא הקפידה על בעלה בזה כיון שהבעל עושה מרצונו וכן מוכח ע"כ מדלא משני הא דאמר רב א"א בריכה למחות בכה"ג שמכר הבעל לאחר בשטר או בשטוען הלוקח ממך ומבעלך זבינתיה כמ"ש הרמ"ה אלא דע"כ דאפילו בכה"ג לא הוי חזקה

בסי' פח

א (סעיף ג' וה"ה לולדות) ודעת הרמ"ה דאפילו בעוד' תחתיו אינו רשאי למוכרן וכתב הב"ח תימא דהא תנן בר"פ הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות ומאי אכילה שייך אם אינו רשאי למוכרן ויש ליישב בדוחק לפי שצריכה לשלם לו דמי ולדות קרי לי' אכילה והב"ש הבין דהוא מקשה מכל פירות וכתב ולא דק כי בפירות לא קאמר הרמ"ה אלא בולדות ובאמת אין זה כוונת הב"ח אלא דקשיא לי' טובא דמאי פליגי חנניא ורבנן בולד שפחות נ"מ אם הוא של בעל או שלה ומאי נ"מ בעודה תחתיו אם הוא שלו או שלה כיון שא"י למכור ולד השפחה א"כ לענין הפירות מולד השפחה אפי' הוא שלה הרי הוא אוכל פירות כדקאמר בר"פ הכותב שאם סילק עצמו מפירות אפ"ה אוכל פ"פ א"כ ה"נ אע"פ שהולד שלה הוא אוכל הפירות וזה דקאמר מאי אכילה שייך בהו ר"ל דהפירות מן הולד אין וה בכלל אכילת פירות אלא בכלל פ"פ בין הוא שלה או שלו וע"כ צ"ל דמאי דקאמר חנניא דהולד שלו היינו שנהנה מגוף הולד וע"ז מקשה דמאי אכילה שייך בהו בגוף הולד אם אינו יכול למוכרו וע"ז כתב די"ל בדוחק דלא נ"מ במה שהוא שלו אלא אם גירשה דצריכה לשלם לו המעות וס"ל לדוחק לאוקמי פלוגתייהו דוקא בגירש' מדקאמר ומודה חנני' שאם נתגרשה משמע דפלוגתייהו בעודה תחתיו ובזה א"ש לשון הש"ס אע"ג דקאמר שמואל הלכה כחנניא מודה חנניא וכו' ר"ל אע"ג דלא משכחת שיהי' הפרש בין שלו לשלה אלא לענין שיכול למכור ש"מ דלא חיישינן לשבח בית אבי' בעודה תחתיו מ"מ מודה בנתגרשה שנותנת דמי' ונוטלת משום שבח בית אבי' ויש לפרש יותר דעל חנני' ורבנן דפליגי המ"ל דחנני' ס"ל אע"ג דא"י למכור משום שבח ב"א מ"מ אם מכרו מכור כדאי' בהא פלוגתא דתנאי בר"פ אלמנה לכ"ג אבל כיון דאמר שמואל הלכה כחנניא מאי נ"מ הא אנן קי"ל כרשב"ג דאם מכרו אינו מכור ע"כ ב"ל דיכול הבעל למכור ואפ"ה מודה בנתגרשה דיש בו משום שבח ב"א וי"ל עוד דלרבנן דחנניא דולד שפחת נ"מ לאשה ה"ל כאילו גדלו האילנות של שדה נ"מ א"כ יש לומר דס"ל דהולד ה"ל כאילו נשבחה הקרן שהי' לה וממילא דה"ל כנ"מ שנפלו עד שלא ניסת וס"ל דמכרה ונתנה קיים כר"ג בר"פ האשה שנפלו א"כ נ"מ טובא אם היא מכרה ונתנ' דלחנני' הם של הבעל ומכרה בטל אבל כיון דאמר רב ושמואל שם דהלכה כרבותינו דלעולם מכרה בטל א"כ אין נ"מ אלא לענין שיכול הבעל למוכרם ולא חיישינן לשבח ב"א אפ"ה מודה בנתגרשה כנ"ל ויש להסתפק לדעת הרא"ש דקי"ל כוותי' בהכניסה לו שני כלים באלף והוקרו על אלפים אם יכול הבעל למכור א' כיון דצריכה ליתן דמי' י"ל דדמי לולדות דנ"מ ואין לחוש להפסד דכלי זו דא"כ גם בנ"מ הא כתב הרא"ש דאם מתה האם הולד קיימא במקום אמו ואפילו הכי רשאי למכור משום דלא חיישינן למיתה וא"ל דהכא חיישינן לזולא דשמא יזולו דהא משמע בר"פ אע"פ דף נ"ו ע"ב דת"ק דרבי יוסי חייש לאונסא ולא חייש לזולא ויש לדחות וקצת משמע מדלא מוקי בר"פ אלמנה דעבדי נ"מ יוצאים בשן ועין לאיש וכו' בכה"ג דאיכא שום כשיעור מה שהכניס' וצ"ע:

ב (סעיף ה' אם הקדישו היורשי') היינו קדושת הגוף ומשכחת קה"ג בזה"ז כגון שאסרו בקונם כללי כמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ט דבדאסר לכל העולם לא אלמוה לשיעבוד' ולא כנ"י דס"ל דדוקא בפרסוה אמיתנא דאינו מצוי ומשום כבוד המת משמע אבל הקדש כללי לא ונראה דמוכח כדברי הש"ע והתו' מהא דאמר שם בריש פרק אלמנה לכ"ג דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש והכי קי"ל בי"ד סי' רס"ז אע"ג דקי"ל הדין עמה משום דשחרור הוי כקדושת הגוף ולא אלמוה וכן אי' בב"ק גבי עבדי נ"מ לענין אם יוצא בשן ועין דפליגי אי אלמוה א"כ כמו שהוכיחו התו' מההוא דאיצטלא ה"נ מוכח משחרור דלא אלמוה בהקדש כללי ולפ"ז נראה דמ"ש הרא"ש בר"פ המדיר דטעמא דאיצטלא הוא דלא אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה היינו דוקא בכתובה אבל שיעבודא דמזונות אלמוה רבנן טפי שהוא דבר הצריך יותר לאו דוקא כתובה אלא אפילו כל בע"ח דהא אמרינן בגטין דף מ"א בעבד שעשאו רבו אפותיקי דשחרור מפקיע מידי שיעבוד בע"ק אלמא דלא אלמוה. ומ"ש הרא"ש בפרק אף על פי דף נ"ט די"ל דאלמוה לגבי כל בע"ח לפי תירוץ זה באחת צריך לחלק בין קונם פרטי בין הקדש כללי ושיחרור דלא אלמוה כחו שכתבו התוספות והב"ש כתב ואם הקדישה נ"מ שלה לתירוץ התוספו' חל ההקדש ולמ"ש הרא"ש לא חל ולפמ"ש אין ראי' מדברי הרא"ש דלפמ"ש בר"פ המדיר דלא אלמוה לענין כתובה וכבר כתבנו דה"ה לבע"ח לא אלמו' י"ל דה"ה לנ"מ לא אלמוה וכן כתב הרא"ש בדף נ"ט בתחלת דבריו ואפילו למה שכתב שם די"ל בב"ח אלמוה משום נעילת דלת היינו בקונם פרטי כנ"ל ואף דלפמ"ש דמוכח דלא אלמוה בכתובה ובב"ח משום דמצינו דשיחרור מפקיע ובנ"מ הוא פלוגת' דתנאי אם יוצאין בשן ועין לאשה בב"ק דף פ"ח ומפרש שם דפליגי אי אלמוה לשיעבודא או לא מ"מ אין הכרח מזה דנ"מ עדיפא שיעבוד הבעל יותר מכתובה וב"ח די"ל כמ"ש התו' בתירוץ קמא דרבא ס"ל כמ"ד דלא אלמוה ואף דקי"ל בי"ד סי' רס"ז דאף בנ"מ אין יוצאין בשן ועין לאשה התם טעמא אחרינא הוא משום דקי"ל כר"א דבעי' עבדו המיוחד לו וכ"כ הש"ך שם אבל לענין הקדש י"ל דלא אלמוה א"כ מנ"ל להקל וכ"ש לפמ"ש התוספות בכתובות דף נ"ט ע"א די"ל דבפירות גרע טפי ולא אלמוה לשיעבודא דבעל הרי דס"ל לר' עקיבא כמ"ד דלא אלמוה בנ"מ ועמ"ש עוד מזה לקחן בסי צ':

ג (סעיף וי"ו נטלתו עם פירותיו) כתב הח"מ דמיירי לענין נצ"ב ונסתפק אם נוטלת בחצר או במעות מחמת שבח בית אבי' ולענ"ד ז"א וכבר השיג עליו הב"ש והדין עמו דלא מבעיא לפי הדין שהי' בזמן הש"ס דשמו בשעת הנשואין הנכסים ובשעת גירושין הנכסים של צ"ב והבעל צריך להשלים אם הוזל א"כ פשיט' דאין שייך כאן דין זה דשמו כחו שהיא עם פירותי' וכן בשעת גירושין אלא אפי' לפי המנהג דבעושין מעין מלאכתן נוטלתן כמו שהיא נראה דאין ללמוד בנצ"ב מנ"מ דבשלמא בנ"מ דנוטלתן משעת מיתה וגירושין ממש שפיר י"ל דעשו תקנה כמו שהן הנכסים בשעת מיתה וגירושין זכתה בהם הן שיהו עם פירות או זולתם אבל בנצ"ב דקי"ל דהן ברשות היורשים בשעת גביי' כדאי' בר"פ אלמנה לכ"ג דעבדי צ"ב אוכלי' בתרומה בשביל היורשים וא"כ פשיטא דהפירות הם של היורשי' עד שעת גביי' א"כ האיך שייך לומר שיהי' רשות ביד האלמנה לגבות נצ"ב בשעה שהם עם פירות א"כ לעולם תעשה כן שלא תגבה עד שתהי' השדה בקמותי' סמוך לקציר ותרויח הפירות אלא דבהא בודאי לא תיקנו וכיון דביציאתן ע"כ שמין עם הפירות ומה שגדל כבר ברשות היתומי' הוא שלהם ה"ה בכניסתה דהא קי"ל בנ"מ כר"ש דהשוו מדותיהם בכניסה ויציאה ואין לתמוה וכי יהי' נ"מ עדיפי מנצ"ב דבנ"מ כשהכניסה שדה מליאה הפירות לבעל ובנצ"ב יהיו לאשה דהיינו שישומו אותן כמות שהי' באמת אין זה קושיא דה"נ מצינו בעיילא לי' גלימא וכיוצא דמכסי עד דבלו דכל זה נחשב בכלל פירות ובהכניסה לנצ"ב גלימא צריך לשלם מה שבלו מחמת דמכסי בה גם מה שנסתפק אם נוטלתן ונותנת דמי' מפני שבח ב"א לא ידעתי מה שייך שבח ב"א בפירות הנאכלים במחוברי' יותר מן שכבר נתלשו:

ד (סעיף ז' הוציא הוצאות וגירשה וכו') וכן פירש"י ועיין בחידושי' שכתבתי דמשמע דאם לא גירשה אף שלא אכל עדיין אינו יכול לומר שאינו רוצה לאכול הפירות ותשלם לו ההוצאה והטעם דכיון שהוציא אדעתא שיאכל הפירות הוא כשאר אריסי' שאינם יכולין לחזור בו אבל כיון שגירשה והוא השביח את השדה והוציא עליה הוצאה שעשה פירות הרבה ויאכלם בשני' מרובי' ועתה היא מוציאה את השדה מתחת ידו ממילא אם לא אכל כלום מן הפירות צריכה לשלם לו ההוצאה מיהו לכאורה נראה לענ"ד דמשכחת אפי' בעודה תחתיו כגון שהשביח השדה ואח"כ מכרה ונתנה במקום דמכרה ונתנה קיים כגון שכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך אך י"ל כיון דהברירה בידה בכל פעם למכור הוי כמוציא על נכסי אשתו קטנה כדי שלא יפסידם מטעם זה וצ"ע אך אם ההוצאה הי' על פי' וברשותה י"ל דדינו כמו שאר מוציא הוצאו' על נכסי חבירו ברשותו וטובתו דמשתבע ושקיל ועיין מ"ש לקמן בזה:

ה (שם בין שהוציא הרבה וכו') כתב הח"מ דצריך שיאכל הפירות מהוצאה זו אבל אם אכל פירות ממקום אחר לא מהני ולענ"ד צ"ע מנ"ל הא דלפי דבריו נימא נמי אם קידם ואכל פירות ואח"כ הוציא על שדה נמי לא מהני כיון שאין הנאה מהוצאה זו ולפ"ז הא דקאמר בפירות מחוברי' בשעת יציאה הם שלה צריכה להחזיר לו הוצאה אפי' אכל כמה שני' פירות מקוד' ואין המשמעו' ק שוב מצאתי בש"מ בשם תר"י שכ' בהדיא דל"ש אכל ואח"כ הוציא ל"ש הוציא ואח"כ אכל ותו דלדבריו הא דאמר אפי' גרוגר' אחת צ"ל דהיינו דוקא כשהוציא על אילנות של תאנים ובריך לעשות שיעור לדבר כמה נקרא שד' אחת כמו שאמרו לענין פאה ואפשר כוונת הח"מ דוקא בהובאה ניכרת אך משמע דלא חילקו וצ"ע. עוד כתבו האחרונים דאפי' בהוצאה הניכרת כגון שבנה פלטרין ודר בה מעט וגירשה מה שבנה בנה וא"צ לשלם הבנין ולענ"ד צ"ע אם א"י לומר עציי ואבניי אני נוטל אף דקי"ל בהוציא שלא ברשות במקום הראוי לבנות א"י לומר עציי ואבניי אני נוטל במבוא' בח"מ סי' שע"ה מ"מ היינו משום דהתם נותן לו שכר הבנין אבל הכא כיון דאינו ושל כלום יכול לומר שיטול עציו ואבניו וא"ל דכבר זכתה בו האשה להיות בחזקת נ"מ דא"כ נימא גם כשהיא תחתיו כשבנה פלטרין על קרקע שלה שא"י לסתור וצ"ע ועכ"פ נראה בלא דר בה כלום כיון שאנו דנין אותו כיורד שלא ברשות לענין שאינו נוטל הוצאה יתירה על השבח ה"ה דיכול לומר עציי ואבניי אני נוטל כדאיתא שם גבי יורד שלא ברשו' בריכה ליתן לו שכר הבנין כדרך הבונים ואם לא תתן לו יכול ליטול עבים ואבני' וצ"ע שלא הזכירו אחרונים:

ו (שם אלא חבילה א' של זמורות וכו') צ"ע אם אכל בשע' מלאכתו כיון דקי"ל בח"מ סי' של"ז דפועל אוכל בשעת מלאכה אפי' יתר מדינר אם זה נחשב אכילה להפסיד הוצאתו:

ז (שם ואם הוצאה יתירה על השבח וכו') דה"ל כיורד שלא ברשות צ"ע אם הוא דיקא מחמת תקנתא דרבנן אבל אם הוא הוציא ברשותה דינו כיורד ברשות דלא גרע מאחר שיורד ברשות ובזה הוי א"ש לשון הש"ס גבי האי אתתא דנפלו לה ת' זוזי בי חוזאי וכו' א"כ ה"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה יוציא ויטול דלכאורה אין הלשון מדוקדק דהא קאמר הש"ס עלה דמתני' דקתני ישבע כמה יוציא והוא שיש שבח כשיעור הוצאה והכא דהשבח הוא כמ"ש הטור ששמין המעות כחה שוה כאן יותר ממה שהיו שוין כשהיה שם א"כ ע"כ לא הוי שבח כלל המעות וההוצאה הי' יותר מן המעות ואיך קאמר סתמא ישבע כמה הוציא והל"ל שיטול רק כשיעור השבח ולפמ"ש י"ל כיון דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה א"כ מסתמא הי' בהרשאתה ונוטל כל הוצאתיו ולפ"ז הי' אפשר לומר דאפילו לא גירשה דלא נזכר בעובדא זו שגירשה אלא כיון שהלך בהרשאתה אמרי' מסתמא לא נחית אדעתא דפירי ויכול ליקח כל הוצאתו כמ"ש לעיל והא דהוי סבר ר' אמי דהוי כאכל דינר היינו כיון דאכל דינר גלי' דעתי' דנחית אפירי אך זה לדעת הרשב"א אבל לדעת תה"ד לעיל בסי' פ"ה סעיף ד' דבמעות מזומנים א"צ הרשאה אין זה מוכרח:

ח (שם בהג"ה אבל אם מכחישתו וכו') כתב הח"מ דבתפס שלא בעדים נאמן אפי' מכחישתו ולדעת הש"ך בסס"י פ"ט דנשבע ונוטל שתפס שלא בעדים נאמן בהיסת נראה דהיכא דהיא אינה יודעת כיון דנאמן בל"ו בשבועה אם תפס שלא בעדים נאמן בהיסת אך י"ל דאפילו היסת א"ב כיון דאין כאן טענת ברי מיהו י"ל כיון דאינו נאמן אלא במיגו דלקוח או להד"מ ואז הי' צריך היסת גם עכשיו צריך לישבע היסת כן נראה לי:

ט (סעיף י' שהרי ברשות ירד וכו') ר"ל דאם השבח הוא יותר חן ההוצא' וההוצאה אינו אפי' כשיעו' שכר האריסי העיר נוטל כאריס ואם ההוצא' הוא יותר משכר אריסי העיר אז נוטל הובאה שיעור שבח אבל אם הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא שיעור שבח ולא יותר וכן הדין ממש בשותף ודברי הב"ש בס"ק כ' שתמה בזה על הסמ"ע אינם מובנים כלל דהרי מפורש בדברי הש"ע כאן הוצאה שיעור שבח. משמע ולא יותר וכן מפורש בהרא"ש פ' האשה שנפלו וטעמא דהא לא עבדי רבנן תקנתא אלא שלא יפסיד וכיון דהוא כאריס אח' למה יפסיד כמו שפירש"י ז"ל ואינו דומה למצוה לו להשביח שדהו דפשיט' דצריך לשלם לו ההוצאה אפי' יותר משבח וכ"כ הנ"י שם בפ' חזקת משא"כ הכא והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל כאריסי העיר:

י (סעי' י"א ואם לא נתברר כמה הוציא) כתב הב"ש דאפילו בטענת ברי או נשבעי' ונוטלין אם לא שמוחזקי' שלא בעדי' וטוענין ברי נאמני' בשבועה ובאמת לשון הטוש"ע ואם לא נתברר משמע אפי' טועני' ברי לא מהני אבל צ"ע כיון דמהאי ולפי' לכל מקום דהאי ידע והאי לא ידע דמשתבע האי ושקיל מ"ל