הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמד

לא יתנו לפלוני ז"א דהא קי"ל דלכתחלה לא תמכור כדאית' לקמן סימן צ' סעיף י"א אבל עכ"פ איכא מיגו דאי בעי שקלי מיניה ויהיב ליה וזה נראה דעת הטור שכתב ג"כ כלשון התוס' דאם הוא בריאה ואמרה של פלוני נאמנת במיגו דאם היא רוצה תקחנו וכו' משמע דאינה נאמנת לומר שלי הוא ולא של פלוני אם כן קשה טובא מ"ש הטור אח"כ בשיטת הר"ש והרא"ש שאפי' תקפה מבעל נאמנת לומר שלי או של פלוני ע"כ צ"ל דהטור מחלק בין מעות טמונים לגלוים לענין פירות גם כן כמו שכתב רמ"א וכן נראה לענ"ד מדברי התוספות והרא"ש דבמעות גלוים נאמנת לומר של פלוני להפסיד הבעל פירות מדכתבו בסוף דבריה' באשה הנושאת ונותנ' בתוך הבית או שמפקיד בידה כל אשר לו והיא אומרת של פלוני עליה להביא ראיה דע"כ לא מיירי באין הבעל לפנינו דמה"ת לא יתן לפלוני ולא יחזיר מה שנתנה לו כיון שהבעל האמינה כמ"ש הח"מ בס"ק וי"ו ז"ל ודאי דכל זמן שאין הבעל מעכב אין לו להיות אפטרופוס של הבעל וכו' וע"כ צריך לומר שהבעל מעכב שלא ליתן לה או לפלוני משמע דאם אינה נושאת ונותנת בתוך הבית א"י לעכב ויכול ליתן לה או לפלוני אע"ג דכבר הוכחנו מתחלת דבריהם דאינה נאמנת אלא דהתוס' בתחלת דבריהם מיירי במעות טמונים כפשטא דברייתא ובסוף דבריהם מיירי במעות גלוים כמשמעות המשך דבריהם הרי מבואר היטב כדברי הרמ"א ז"ל

הן אמת דמשמע מדברי התוס' ג"כ שיש סברא לומר דשל פלוני עדיף טפי כדעת הדרישה דהרי כתבו ואם תקף הבעל מידה שוב אינה יכולה להוציא מידו ולומר של פלוני מדאמר לעיל לוה מן האשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת לומר של פלוני תהא נאמנת ג"כ לומר שלי הם במיגו דאי בעי אמרה אחרים הפקידו בידי עכ"ל משמע דהוי מצי למימר דאחרים הפקידו בידי עדיף טפי וכן משמע מסוף דבריהם גבי אשה שנושאת ונותנת בתוך הבית שכתבו ולא מהימנינן לה במיגו דאי בעי אמרה שהיא נפקדת משל אחרים הרי דה"א דנפקדת משל אחרים עדיף טפי. אמנם העיקר בזה דהתוספת עצמן כוונתם לזה דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ובתחילה הוכיחו דאפילו אי של פלוני גריע אפ"ה נאמנת במיגו דאי בעי שקליה ובסוף כתבו דאם תקף הבעל במעות טמונים או באשה הנושאות ונותנת בתוך הבית אפילו אי נימא דשל פלוני עדיף אפ"ה אינה נאמנת מ"מ מוכח מדברי התוס' בהא דלא מהימנא כשאמרה בשעת מיתה של פלוני דאינה נאמנת במעות טמונים אפילו לענין פירות וע"כ הסוברים דנאמנת לומר של פלוני היינו דוקא במעות גלוים. ועתה נשוב לפרש דברי הש"ע דכתב ואם קיבל יחזור לאשה וכו' וכתב הרמ"א דאם אמרה של פלוני הם נאמנת ולכאורה לדברי הרמב"ם אפי' אם הוא ביד האשה אינה נאמנת לומר של פלוני כנ"ל ואפילו לדעת הרא"ש הא כתב רמ"א לעיל דבמעות טמונים אינה נאמנת לכ"ע א"כ ה"ל לחלק הכא ותו דמשמע דמיירי במעות טמונים דהא להכי אין מקבלין פקדון דיש לחוש שמא גנבה אלא העיקר בזה דצא מבעיא במעות גלוים אף לדעת הרמב"ם דאינה נאמנת מ"מ כל זמן שאין הבעל לפנינו אין אנו חוששין שמא גנבה וא"ב להודיע לבעל אלא במעות טמונים דאז ודאי לכ"ע אם יודע לבעל לא תהא נאמנת לענין פירות אלא כיון שהם טמונים הם בחזקת נכסים שאינם ידועים דאין לבעל פירות ואין חייב להודיעו לו כדי שיהיה לו פירות אע"ג דלכתחלה אין ליתן לאחרים מ"מ מהימנא במיגו דאי בעי שקלי' ויהיב ליה כמ"ש לעיל בדברי התוס' ולפ"ז הא דנקט יחזיר לאשה מ"מ הרשות בידו להודיע לבעל כמ"ש המגיד בשם הרשב"א לדעת הרמב"ם דרשאי להחזיר לאיש כיון שיש לו פירות ולדעת הרא"ש דאם תקף במעות טמונים נאמן להחזיק המעות לעצמו לגמרי אפשר דאין להנפקד ליתן להבעל לכתחלה מ"מ יכול להודיע לבעל כדי שיהיה לו לפירות ומתני' קמ"ל דרשאי להחזיר לה בלא ידיעתו ומ"ש הרמ"א בהלכה אשה למדה"י וכו' לא יתנום לו וכו' לכאורה לפמ"ש במעות טמונים לכ"ע היה ראוי שיקח בהן קרקע ויאכל מהם הפירות ולדעת הרמב"ם אפי מעות גלוים וצ"ל דמ"ש לא יתנום לו היינו המעות ומטלטלי' עצמן שלא יכלה קרן כיון שאמר שלו הוא וכבר כתבנו דאפילו במעות טמונים לדעת הרא"ש לכתחלה אין ליתן להבעל ויותר נראה דדעת הרמ"א דאפי' ליקח קרקע ולאכול פירות אין ליתן דשמא אם תביא ראיה שהם של אחר או שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו דהא מדינא אף בשט"ח מקוים אין גובין שלא בפניו אלא מצד התקנה כדאית' בכתובות דף פ"ח ע"א וכ"מ מלשון רמ"א שכתב לא יתנו' עד שתבא האשה משמע דאם תבא יכול ליתן לו אפי' אם לא תרצה האשה כיון שלא תביא ראי' לדבריה ממילא הוא בחזקת הבעל להפירות ומיירי במעות טמונים לכ"ע ומ"ש המחבר אם אמרה בשעת מותה וכו' ואם לאו יתנוהו ליורשים לדעת הרמב"ם הוא אפילו במעות גלוים ולדעת הרא"ש שהביא לעיל צ"ל הא דסתם הכא משום דמיירי הכא במעות טמוני' כמ"ש לעיל. ומ"ש ויש מי שאומר שאם הוא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר של פלוני לכאורה קשה דא"א לומר דקאי אדלעיל שאמרה בשעת מיתה דא"כ בל"ז אינה נאמנת ואי מיירי בחיי' שלא בפני בעלה דמיירי מזה בתחלה קשה אי במעות גלויים הא כתבנו הטעם לעיל משום דמסתמא יודע בהם הבעל ולהכי א"צ להודיע לו לענין פירות א"כ ה"ה בנו"נ בתוך הבית וצ"ל דמיירי במעות טמונים דלענין פירות א"צ להודיע לבעל משום דהוי כנכסים שאינם ידועים משא"כ בנושאת ונותנת בתוך הבית דהבעל נאמן בגוף המעות שהם שלו שפיר צריך להודיע לו ולפ"ז מ"ש הב"ש לעיל סימן פ"ה ס"ק כ"ט דמשמע מדברי התוס' דאינה נאמנת בנו"נ בתוך הבית אפילו במיגו מדכתבו דאינה נאמנת לומר של פלוני והתם יש לה מיגו דיכולה ליתן לו אינו מוכרח דהתם מיירי במעות טמונים דכיון שיש לבעל טענה בגוף המעות אין לו ליתן לה אלא להודיע לבעל דהא נאמן שגוף הממון שלו אבל הכא שיש בידה ויכולה ליתן לו י"ל דמודים התוס' דנאמנת במיגו כמו שכתב רמ"א ז"ל וצ"ע:

ב (סעיף ב' הבעל שלו' מאשתו וכו') זה דעת הרמב"ם דס"ל דהחילוק הוא דבהלואה המעות בחזקתו ונאמן שהוא שלו לגמרי ואפי' בשמא ומ"ש רמ"א וי"א דוקא וכו' היינו שיטת הרא"ש דאין חילוק בין לוה או תקף ממנה ודוקא כשטוען ברי ונראה דטעם פלוגתייהו הוא משום דמצינו בדביתהו דרבב"ח דאתי' לקמי' דרב אמר לה אי מהימנת וכו' וקשה מאי מספקא ליה הא ברייתא מפורשת דלוה ממנה אין לה עליו כלום והכא משמע שהיה ביד רבב"ח ומשמע נמי דלא ידע רבב"ח מהם לכך מתרץ הר"ר יונה דמיירי בשמא כדקאמר אי מהימנת עלך משמע דלא ידע א"כ אין לו זכות בה' אלא מטעם ירושה ונפשט מזה נמי מ"ש הב"ש לעיל בסי' פ"ה ס"ק כ"א דבטוען שמא אפ"ה אינה נאמנת שניתן לה ע"מ שאין לבע"ה רשות בו וה"ה שאינה נאמנת לומר של פלוני לענין פירות וירושה במעות טמונים ולדעת הרמב"ם דמחלק בין הלואה לתקף אין הכרח לזה וממילא דאפילו בשמא אין לה עליו כלום בלוה ממנה והנה לפמ"ש לעיל דהא דס"ל להרמב"ם במכר במעות טמונים או בתקף ואומר ברי דבריך להחזיר הוא מטעם חזקה דאין אשה מעיזה א"כ ה"ה בלוה דוקא משום שגירשה כבר כנ"ל ומ"מ צ"ע לדינא דא"כ יהיה אפוכי פלוגתייהו דלהרא"ש כשהיה תחתיו כשהבעל טוען ברי א"צ לשל' ובשמא צריך לשלם ולהרמב"ם הוה איפכא דבשמא א"צ לשלם ובטוען ברי נימא דאין אשה מעיזה ותהי' נאמנ' ויותר נראה די"ל דס"ל להרמב"ם הואיל דהלואה הוא בחזקת הבעל לענין שמא ה"נ יש לומר דהוא בחזקתו לענין שאינו מועיל חזקה דא"א מעיזה כמו שכתבתי לעיל בכה"ג דלא אלימא חזקה זו בדבר המוחזק לבעל וצ"ע:

ג ושם בהג"ה אשה שמכרה או משכנה וכו') הקשה הב"ש בס"ק י"ז דהא לדעת הרמב"ם ובמעות טמונים לכ"ע אינה נאמנת לענין פירות א"כ למה א"צ להחזיר אליו הא משועבד לו עכ"פ לפירות וירושה ולפמ"ש בריש הסימן לק"מ דכיון דמיירי הכא במעות טמונים ולא נודע לבעל עד אחר שמכרה או משכנה א"כ ה"ל כנכסים שאינם ידועים דקי"ל אם מכרה ונתנה קודם שנודע לו קיים וכבר כתבנו בריש הסימן דלהא לא חיישינן שמא נודע לבעל פעם א' ואח"כ חזרה והטמינה מיהו מ"ש הח"מ בתפס הבעל צריך לשלם הדמים משום תקנת השוק ולכאורה יפה כתב הב"ש דלא שייך כאן תקנת השוק אפילו לדעת הרמב"ם דשלא כדין עשה מה שקנה ממנה דע"כ הם בחזקת הבעל כדין נ"מ אע"ג דה"ל נכסים שאינם ידועים הא קי"ל דלא תמכור לכתחלה מיהו י"ל דאם הוא דבר שעומד למכור כדי שיהיה מן המעו' א"כ נהי דלא תמכור לכתחל' לאכול המעו' ולכלותן משום דמשועבד לירושת הבעל כדאית' לקמן סי' צ' סעי' י"ב אבל כשמוכרת לקנות בהם דבר שעושה פירות כיון דהפירות שלה כדין עשתה שתקנה דבר שהקרן קיימת לירושה ותעשה פירות א"כ מותר לקנות ממנה י"ל דאיכא ביה תק"ה ועיין בסי' צ' שם מ"ש דעות חלוקים בזה ועמ"ש בסי' צ' סעיף י"ד דדוקא כשטען הבעל שהוא הפקיד בידה והיא מכרה אבל אם טוען שהיא גנבה ממנו לא מהימן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואפילו אם ידוע שהוא מן הבעל א"ב להחזיר כדאיתא בח"מ סי' קל"ג

בסי' פז

א (מי שהחזיק וכו') כ' הח"מ דאם סילק עצמו גם מירושתה יש חזקה דא"ל דסמכה דעתה על בעלה כיון דאין לבעל שום זכות למה ימחה והקשה הב"ש דא"כ ה"ל לשנויי בב"ב דף נ' דהא דאמר רב א"א צריכה למחות היינו כשסילק עצמו מפירות ומירושה ולענ"ד לק"מ דהא רב עצמו ס"ל בכתובות דף פ"ג ע"ב דהלכה כרשב"ג דלא מהני סילוק בירושה מיהו הא קשה לי על מ"ש התוס' דסמכה עצמה שהבעל ימחה משום ירושה דלמה ימחה וכי מה חזקה יש להלוקח לענין ירושה כיון דלא היה לבעל פירות א"כ ממילא לאחר מיחתה אפילו אם יטעון הלוקח שהיא מכרה לו מדשתקה הא הבעל מוציא לאחר מיתתה מתקנת אושא ואע"ג דאם כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן ממילא אם מכרה ונתנה קיים וא"כ בטל תקנת אושא ח"מ לפמ"ש הטור לקמן סי' ב"ב דהיכא דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן מכרה ונתנה בטל וכמ"ש התוס' בהחובל דף פ"ג ע"ב קשה. ותו דאכתי ה"ל לשנויי דמיירי כגון דכתב לה דו"ד אין לי בפירות נכסייך כמ"ש התוספת בכתובו' דף נ' כמו שיבואר שם כס"ד ובזה לכ"ע מכרה ונתנה בטל א"כ מאי הוי ליה למחות אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א דסמכה עליו דהוי כאפטרופוס על נכסי' מיהו אכתי דברי התוס' צ"ע שכתבו שסמכה על הבעל שימחה מטעם ירושה וצ"ל דס"ל דאכתי ימחה כיון שיושב בהשדה שלא ברשות שמא יכסיף את השדה כדאשכחן בכה"ג בכתובות (דף פ) גבי בעל שמכר קרקע לפירות (ובדף צד) דחיישינן שמא תכסיף וכן נראה מדברי רשב"ם והטור שכתבו הטעם דאשת איש א"צ למחות משום שסמכה על בעלה ולא כתבו הטעם כפשטי' משום שאין הפירות שלה וכמ"ש הטור בח"מ סי' קמ"ט. ודוחק לומר דכוונת הרשב"ם והטור דאפי' בסילק עצמו מפירות אפ"ה א"צ למחות משום שסמכה על בעלה דלא משמע כן מדבריהם כלל והעיקר משום דאכתי היתה צריכה למחות דכיון שיושב בשדה בגזלנותא שמא יכסיף אלא הטעם לפי שסמכה על בעלה ולפי זה היכי דסילק עצמו מירושה יש לומר כיון דאין לבעל שום זכות בהן לא איכפת ליה אם תכסיף וממילא נכונים דברי הח"מ

והנה נראה לבאר דברי הרמ"ה שהביא הטור בח"מ שם וז"ל אפי' אם טען זבינתי' מינך ומבעלך אינו נאמן דכיון דאית לבעל פירות לא איכפת לה לידע מאן אכיל להו וכן דינא במאן דזבין וכו' ולא כתב טעם הרשב"ם דסמכה על בעלה. ותו דהטעם שלו אינו מספיק שהי' לה למחות שמא יכסיף כנ"ל ונלענ"ד דכוונתו דודאי אם הבעל מוכר נ"מ של אשתו והלוקח מחזיק בו שלשה שנים אפ"ה כיון דקי"ל דאין לבעל חזקה בנכסי אשתו ה"נ אין חזקה ללוקח שקנה מהבעל שהרי הוא בא בטענה שהבעל מכר לו ולבעל עצמו אין חזקה דאע"ג דקי"ל שאין הבעל יכול למכור לפירות לכמה שנים והיתה יכולה למחות אפ"ה אינה מקפדת על בעלה (והא דלא משני הש"ס הכי בהא דמקש' ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו פשיטא פירא קאכיל דמיירי שמכר לאחר והחזיק בה משום דהלשון לא משמע הכי) והיינו דקאמר הרמ"ה דלא סגי בטעם של הרשב"ם דסומכת על בעלה שימחה משום פירות שלו דהוה לה לחוש שמא באמת הבעל מכר לו וכ"ש כשהלוקח טוען באמת שהבעל מכר לו. אלא דכיון שכתבנו דכשהבעל מוכר אף שיכולה למחות כשמוכר לשנים רבות מ"מ אינה מקפדת עליו א"כ מח"נ א"צ למחות דאם בעלה לא מכר ושלח ברשות מחזיק סומכת על בעלה שמסתמא ימחה משום פירות או משום ירושה ואם בעלה מכר לו וברשותו מחזיק היא אינה מקפדת על בעלה וס"ל לרמ"ה דלאו דוקא בעל אלא אפי' בשוכר לפירות שהשכיר לאחר אע"ג דאינו רשאי להשכיר אפ"ה אינו חזקה לגבי הראשון מדלא מיחה בו דיכול לומר שלא הקפיד על זה

ויותר נלענ"ד דאפי' בכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך דהפירות שלה והבעל מכר לאחר בשטר וישב בה הלוקח ג' שנים דאכתי לא הוי חזקה לבעל כדקי"ל דאפי' בג' לקוחות בשטר הוי חזקה אע"ג דהכא לא שייך שסמכה על בעלה שימחה