הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמג

להוציא ומ"ש התוס' בפ' חוקת שם דאי הוי נאמנת לומר של פלוני הם היתה נאמנת נמי שניתן לה במתנה במיגו התם שאני דמיירי במלוה בשטר דאל"ה בל"ז הבעל נאמן במיגו דפרעתי ובמקום דאיכא שטרא אמרינן מיגו להוציא כמ"ש הסמ"ע בפי' הנ"ל ולקמן סי' פ"ו יתבאר בס"ד דדברי הרמ"א ז"ל במעות טמונים ובמעות גלויים הכל מבוארים מדברי התוס' והרא"ש היטב:

יד (שם ואם אומרת אתה נחת לי וכו'). כתב הה"מ דהיינו מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ומדסתם רמ"א ולא הגיה כלום משמע דכ"ע מודים בזה ואפי' במעות טמונים. ולכאורה קשה הא דכתב רמ"א לעיל סעיף ט' די"א דאם הוא טוען ברי שהמעות שלו הרי הם שלו לגמרי אמאי נימא כיון שטוען ברי תהיה נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ולכאורה היה נראה לחלק דדוקא כשהמעות בידה מהני חזקה זו אבל לעיל שהמעות ביד הבעל לא מהני חזקה זו להוציא ואין זה דוחק דהא בודאי חזקה דאין אשה מעיזה אינו מועיל להוציא בדבר שהוא בחוקת הבעל לגמרי דהא אמרי' דאין לאשה חוקה בנכסי בעלה ומוקמינן בב"ב דף נ"א במתנה הרי דאינה נאמנת בשל בעלה מטעם חזקה זו א"כ ה"נ י"ל לענין פירות אף שהם בחזקת הבעל ונאמנת בחזקה דאין אשה מעיזה מ"מ לא עדיפא כולי האי כשהם ביד הבעל להוציא ממנו אלא דמשמע דגם בזה נאמנת דא"כ גם כאן ה"ל לחלק לפי דעת הרמב"ם דאם המעות ביד הבעל אינה נאמנת לומר אתה נתת לו במתנה ותו דא"כ תקשה לדעת הרמב"ם במעות גלויים דהמכר קיים הא יכול לומר דמש"ה מכר כדי שיהיו המעות בידו ולא תוכל להכחישו בברי להפסיד לבעל פירות כעין קושיות הרא"ש ואפשר דכיון שיכול הבעל לטעון שמא כמו שיבואר בסמוך א"י לטעון כן אך זה דוחק דשמא אינו רוצה לטעון שמא כמו שכתבו התוס' והפוסקים בכמה דוכתי סברא זו דאינו טוען ברצון שמא לענין מיגו דאיני יודע ואלולי דברי המגיד היה נראה לפרש טעם הרמב"ם דהא דכתב דאינה נאמנת לומר שניתן לה ע"מ וכו' לפמ"ש הב"ש לקמן רס"י פ"ו דמשמע מדברי הרמב"ם דאינה נאמנת לומר של פלוני הם והיינו מטעם דכל מה שנמצא ביד אדם הוא בחזקת שלו א"כ י"ל דכיון דקי"ל דלא מהני ע"מ שאין לבעלה רשות בו אלא באומר ע"מ שאתה נותן לפיך או מה שתרצי א"כ כשהבעל רוצה לזכות הרי אינו יכול מטעם שאינה, שלה כי אם למה שפרט א"כ ה"ל כמוציא' מחזקתה ואומר של פלוני הם לכך אינה נאמנת אבל אם אומרת שהבעל נותן לה מתנה והוא שלה לגמרי נאמנת ולפ"ז אפילו כשהבעל טוען שמא נאמנת ומיהו כבר כתבתי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דבמעות טמונים אין הבעל נאמן אפי' כשמכר לה קרקע והם בידו וכ"ש אם תקף דאינו נאמן הוא ע"כ מטעם חזקה זו דאין אשה מעיזה אלא דהא קשה לי דמשמע בפשיטות מלשון הש"ס דף נ"א ע"ב דבמעות טמונים לעולם המכר בטל אפי' אם הוא אומרת שהמעות הם שלה במתנה מן הבעל דאל"כ ה"ל להש"ס לשנויי הכל במעות טמונים וכן משמע מסתימת הרמב"ם וש"ע ואמאי לא נימא דבהא כיון דאין אשה מעיזה א"כ בודאי כדבריה כן הוא וכיון שידע הבעל שנתן המעות במתנה והיא תוציא מידו המעות שלא יהיה לו אפילו פירות א"כ למה לו לגלויי זוזא שאין לו תועלת מהם ותהיה המכירה קיימת וצ"ל דאפ"ה לא אלימא חזקה זו דא"א מעיזה להעמיד על זה להוציא הקרקע שמכר לו מחזקתו כיון דסוף סוף ביטול חזקתו בקרקע הוא ע"י חזקה זו וה"ל כאילו אמרה לבעלה נתת לי במתנה שדה זו דלא מהימנא בודאי כנ"ל:

טו (שה אתה נתת לי וכו') הקשה בעה"ת דתהיה נאמנת כשאומרת ניתן לו במתנה ע"מ שאין לבעל רשות בו במיגו דאתה נתת לי ותירץ משום דלא אמרי' מיגו דמגרע הטענה דלפי טענתה אינו יורש אותה כבר כתבנו לעיל בדין ירושה באורך ויותר ה"ל לומר משום דאם נתן לה הבעל במתנה הבעל אוכל פ"פ ובע"מ שאין לבעל רשות בו אינו אוכל פ"פ כדמשמע מסתימת הפוסקים ותו מדשרי במודר הנאה ודוחק לומר דמשום דהברירה בידה לאכול הקרן והפירות לא חשיב הנאה דעכ"פ יש לו כח במתנה זו לענין פ"פ ותו קשה לי דהא קי"ל דאמרי' מיגו לחצי טענה ועכ"פ תהיה נאמנת לענין פירות ולענ"ד נראה דיש ליישב דודאי כשטוען הבעל שמא אינה נאמנת מטעם חזקה דא"א מעיזה א"כ אף דקי"ל דלא אחרי' מיגו דאי בעי אמר א"י כמ"ש התוס' בב"מ דף צ"ד מ"מ הכא כשאומרת שנתן ע"מ שאין לבעלה רשות בו והבעל טוען א"י אין שייך להאמינה במיגו דאתה נתת לי דהא גם הוא יש לו מיגו זו שיאמר א"י דהא גם עתה הוא טוען שמא מיהו לפמ"ש בסמוך בטעם הרמב"ם דאתה נתת לי במתנה נאמנת אפילו בשמא קשה קושיית בעה"ת דתאומן במיגו דהא קי"ל דאמרינן מיגו דהעזה וצ"ל כסברת הש"ך דה"ל מיגו במקום חזקה ומ"ש בב"ש דהוא איבעיא דלא איפשטא והיא תופסת ז"א דכבר כתבו דפוסקים דאין לדמות החזקות והרי מפורש בח"מ סי' צ"ט דאפי' הלוה תופס אינו נאמן לומר של אחרים במיגו משום דה"ל מיגו במקום חזקה אלא דבאמת אכתי קשה לי דמשמע הכא דאם יש לה מיגו נאמנת לומר של פלוני או שאחר נתן לו כמבואר לקמן רס"י פ"ו ואתאי הא ה"ל מיגו במקום חזקה מיהו ברמב"ם באמת אינו מפורש דנאמנת להוציא בפירות אחזקת הבעל ע"י מיגו וצ"ע:

טז (סעיף י"ג לוקחין דבר שפירותיו מרובין וכו') בגמ' ארעא ובתי ארעא בתי דיקלא בתי. פרש"י בתי שכרן מרובין מדיקלא שאין עשוין להתייבש משמע דאפילו אם שכר הדיקלא מרובין מבתי מ"מ בתי עדיפא מפני שמתקיים יותר ולפ"ז כ"ש בארעא ובתי אפי' בזמן ששכר הבתים הם מרובין משדות מ"מ כיון ששדות מתקיימין יותר הם עדיפי והרמב"ם סתם הדברים וכתב הח"מ משום דהכל תלוי לפי ראות הב"ד שאם וראו ששכירות הבתים יותר משדות הרשות בידם ולפמ"ש צ"ל דאע"ג ששדות מתקיימין יותר מ"מ בדבר ששכרו מרובה מאוד תלוי בראות עיני ב"ד

יז (שם עז לחלבה וכו') הרא"ש כתב בשם הראב"ד דמקום החלב והגיזה קנוי לה אפי' אינו העז שלה ותמה עליו הרא"ש דעכ"פ כליא קרנא ונראה דס"ל להראב"ד כשיטת כמה גאונים שהובא בספר שיטה מקובצת דטעמא דחנניא דלא חייש למיתה גבי עבדים אע"ג דע"כ סופן למות משום דבעבדים זקנים יכולה היא לכופו למכרן א"כ כשיזקינו באמת תקף אותו למוכרן א"כ ה"נ בעז לחלבה ורחל לגיזתה כשמגיע הזמן שסופו לפסוק באמת החלב וגיזה אחרונ' ודאי שייך לאשה כיון דאז לא ישאר לה מקום החלב ובזה א"ש גם דברי הרמ"ה דס"ל גבי עבדים זקנים דיכולה לכופו למכרן ולא קשה עליו מעז לחלבה דאינה יכולה לכופו כמו שהקשו האחרונים דבאמת בשניהם הדין שוה דכשמגיע סמוך לכלות הקרן יכולה לכופו דה"ל כליא קרנא. והנה לכאורה נראה דבהכניסה לו קרקע שאינה שלה אלא לפירות לכמה שנים. הדין כמו בעז לחלבה דלדעת הרי"ף אוכל הבעל הפירות וכן הוא לטעם שכתב הראב"ד שמקום הפירות קנוי לה. אלא דהא קשה לי דהא כתב הה"מ על דברי הרי"ף וכן הכריע הרשב"א ז"ל והביאו הב"י סי' זה. ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' צ' ז"ל ומ"מ אותן פירות ששיירה היא בנכסים עד שתמות זכה בהם הבעל ולא שיזכה הבעל בכל הפירות ויכלה אותם לפי שאין הבעל זוכה בגוף וכו' הרי דס"ל דאף ששיירה לעצמה הפירות וקי"ל בח"מ סימן רי"ב דבכה"ג אמרינן דשייר לעצמו מקום הפירות א"כ למה יאכל הבעל גוף הפירות וצ"ע לחלק. ועיין ב"ש שכתב לדעת הרמ"ה, דבעבדים זקינים לרשב"ג דאין הבעל יכול למוכרם גם היא אינה יכולה לכופו למכרם ואונו מוכרח דדוקא בשביל שבח בית אבי' קאמר רשב"ג משא"כ בבעל דלא שייך זה:

יח (סעיף י"ד אם עושין כדי טיפולן וכו') משמע דברישא גבי עבדי' דפסק כרשב"ג היינו אפי' אם אין עושין כדי טיפולן לכאורה קשה על זה דא"כ מה מכירה שייך בהם כיון דאין עושין מלאכה כמו שהקשו התוס' בכתובות דף ע"ט ע"ב בד"ה והרי עבדים וכו' ונראה דאע"ג דגבי בעל אינו שוה כלום היינו משום דעבדי נכסי מלוג חייב במזונותיהן ואינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל גבי אחר שייך בהם מכירה שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך. מיהו קושיית התוס' הוא משום דרשב"ג עצמו ס"ל בגיטין דף י"ג דאין הרב יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ועיין בחידושינו:

יט (סעיף ט"ז ולד בהמת נכסי מלוג וכו') כתב הרא"ש לשיטת הרי"ף דסבירא ליה דפירא דפירא ממש לא תיקנו ליה רבנן והא דאמר בהכותב דלעולם אוכל הבעל פירי פירות היינו כשקנה קרקע בעד הפירות אז שייך פ"פ להבעל א"כ לדידיה ולד ולד לאשה וכ' הב"ש דמשמע דס"ל דכשקנה קרקע שייך הקרקע לה ואין לו אלא פירות כי פירות לא תיקנו חז"ל אלא משום ריוח ביותר ולא לקנות קרקע וכ"כ הדריש' ולכאור' קשה מנ"ל הא דילמא דוקא התם דסילק עצמו מפירות באמת הדין כן דמוכרים הפירות ולוקחין קרקע ואוכל הפירות ממנה אבל אם לא סילק עצמו מפירות יש לומר דלעולם הפירות או הקרקע שקנה בעד הפירות הם לבעל והפ"פ הם לאשה ונראה דהוצרך לזה מהא דבעי בריש הכותב דף פ"ד ע"ב כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפ"פ אם סילק עצמו מפירות וקשה ליה להרי"ף דהא מוכח דסילק עצמו מפירות דאל"ה למה הוצרך לסלק עצמו מפ"פ דהא לא תיקנו ליה רבנן פ"פ אלא ע"כ דכשקונה קרקע בעד הפירות ששייר חזר הקרקע לדין נ"מ ואוכל מהם הפירות ושפיר הוצרך לסלק מפ"פ ולפי זה יש לומר דגם בולד בהמת נ"מ רשות בידו לומר שיהיה הולד לאשה והוא יאכל ולד ולד מיהו יש לומר דא"י לעשות זה בלתי רשותה אפי' לקנות קרקע אם לא בדשייר' דהא אמרי' לעיל בעז לחלבה א"י לכופה למוכרה ולקנות קרקע כמ"ש הב"ש לעיל ס"ק ל"ד וכן משמע בסעיף י"ו דאינו יכול למכור הפירות לשנים רבות אלא לעשות עיסקא משמע דלקנות קרקע אינו רשאי דאל"כ הל"ל בש"ס איכא בינייהו לקנות קרקע ועיין בחידושינו מ"ש לתרץ דברי הרי"ף ז"ל בטוב טעם וא"ב לחילוק זה ועיין בחדושים שכתבנו שיטה א' בשם הר"ח ז"ל דכל דברים המולידים כגון פירא דכוורי וכיוצא בהם אז לעולם הולדי ולדות הם הקרן וכשנולדו הולדי ולדות אז הולדות נקראים פירות וכן לעולם. ועיין מ"ש בפי' הסוגיא ע"ד שיטה זו ואין להאריך כאן

בסי' פו

א (סעיף א' בהג"ה ואם אמרה של פלוני הם וכו') כבר כ' לעיל דעת הדרושה דשל פלוני עדיף טפי מאם טוענת שנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו וגם הרמב"ם מודה דנאמנת לומר של פלוני הם וכן התוס' והרא"ש שכתבו דנאמנת לומר של פלוני מודים דאינה יכולה לומר שלי הם שנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו ואין חילוק בין טמונים לגלויים וחולק על הרמ"א לעיל סי' פ"ה סעיף י"ב דמחלק לדעת הרא"ש בין מעות גלויים לטמונים אבל באמת אחר העיון נלע"ד דדברי הרמ"א ברורים ומוכרחים דע"כ מ"ש התוס' והרא"ש בב"ב בדף נ"א ע"ב בד"ה קיבל מן האשה וכו' נראה דאם אמרה האשה חן לפלוני שהם שלו דנותן לה דנאמנת במיגו דאי בעי שקלה וכו' משמע הא לאו הכי לא הוי מהימנא לומר של פלוני וכן מוכח התוס' אח"כ וז"ל והא דמפליג בסמוך בדביתהו דרבב"ח בין מהימנא ללא מהימנא ה"מ בשעת מיתה דלית לה מיגו וכו' הרי להדיא דטענה של פלוני בעצמו אינו טענה ומשמע עוד מדבריהם דס"ל דג"כ אינה נאמנת לומר שניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בו דאלא"ה למה להו למימר דאי בעי שקלא איהי מיניה ויהיב ליה הל"ל בפשיטות דנאמנת במיגו דאי בעו אמרה שלי הוא ואני נותן לו במתנה ואפי' אי נימא דס"ל דלענין ירוש' אפי' אם ניתן לה באופן המועיל שאין לבעלה רשות בו ואפ"ה הבעל יורש מ"מ משמע דלא הוי הבעל כלוקח מתקנת אושא מיד שניתן לה דאם כן יהיה אסור במודר הנאה מחתנו כמ"ש לעיל סימן פ"ה ותו דבעובדא דביתהו דרבב"ח למה לא תאומן בשעת חליו לומר של פלוני הם במיגו דשלי הוא ואני נותן לו במתנת שכ"ח כיון דע"כ לא הוי כלוקח כנ"ל ותו דהא קי"ל דיכול להקנות באודיתא כדאית' בב"ב דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיורא א"כ אם נאמנת לומר שלי הוא יכולה להקנות לו באודיתא א"ו משמע דס"ל להתוס' דאינה נאמנת לומר שלי הוא ומ"ש התוס' שם דאפי' אומר הבעל שהממון שלו אינו יכול להוציא חידו מדקאמר יחזיר לאשה דהל"ל יודיע לבעל וכו' היינו שאינו נאמן לומר שגוף הממון שלו אבל לפירות הוא בחזקת הבעל והא דיחזיר לאשה וא"צ להודיע לבעל משום הפירות היינו משום דבודאי במעות גלויים אין שייך להצריכו להודיע לבעל כיון דהבעל יודע מהם ומניחו בידה ומה שכתבו התוספות יודיע לבעל היינו במעות טמונים דבהכי מיירי הברייתא אם כן לענין פירות דקיימא לן בנכסים שאינם ידועים דאין להבעל פירות מהם ממילא דא"ב להודיע לבעל דאין חיוב על שום אדם להודי' לבעל מנכסים שאינם ידועים כדי שיהיה לו פירות ממילא דא"צ להודיע לבעל כיון שהדין כן דאין לו פירות משא"כ לענין הגוף ואין לחוש שמא היה בתחלה מעות גלויים וזכה בהם הבעל ואח"כ הטמינה דכולי האי לא חיישינן והא דלא כתבו התוס' כפשטיה כיון דמיירי במעות טמונים דקי"ל דמכרה ונתנה קיים כ"ז שלא נודע לבעל א"כ למה