הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמב

נאמן א"כ לפי מאי דכ' הרמב"ם דאם טוענת אתה נתת לי במתנה נאמנת לענין הפירות מטעם דאמרינן אין אשה מעיזה בפני בעלה כמבואר לקמן סעיף י"ב א"כ י"ל דה"נ נהי דאינה נאמנת לומר שניתן לה על מנת שאין לבעלה רשות משום דזה אינו ידוע לבעל וליכא העזה מ"מ במה שהבעל טוען ברי שהוא ממעות שלו שפיר שייך חזקה א"א מעיזה לכך צריך להחזיר המעות בחזקת נ"מ שיאכל מהם הפירות א"כ י"ל דהא דכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלוה בלוה מאשתו וגירשה דאין לה עליו כלום היינו דוקא בגירשה דלא שייך חזקה דא"א מעיזה בפני בעלה כיון שכבר גירשה ועמ"ש לקמן בזה בסימן פ"ו דא"ל דכבר העיזה בשעת הלואה דכיון דעשה עצמו הבעל בשעת הלואה כלא ידע לא שייך העזה ובזה מיושב קושיות התוספות בב"ב דף נ"א ד"ה לוה וכו' תימא דמאי רבותא וכו' דעיקר הטעם הוא במה שגירשה מיהו נראה דעיקר הכרח דהה"מ בזה לחלק בין הלואה משום דמשמע לי' לשון רמב"ם דבהלואה נאמן אפילו בשמא וע"כ צ"ל דבהלואה היא בחזקתו דאל"ה נימא דברי ושמא ברי עדיף וצ"ל דה"ל חזקת ממון עמו בהלואה כיון דאתי' לידיה ברשותה וקי"ל דחזקת ממון עדיף חברי אבל בתקף או שמכר לה קרקע כיון שבאו הדמים לידו ע"י הערמה לא ן חזקת חמון וממילא דברי ושמא ברי עדיף אבל אין לומר דכשהוא אומר ברי נמי הטעם משום דאמרינן דהמעות הם בחזקתה וה"ל תפיסה בעדים דאינו מועיל בברי וברי דא"כ אפילו במלוה בשטר נמי אינו מועיל תפיסה ע"כ צ"ל דלא הוי חזקה לשום א' וס"ל להרמב"ם דבכה"ג דבא ע"י הלואה אף שטוען שמא ה"ל כאיני יודע אם הלויתני כיון שההלואה הי' ברשות והא דהכא במכר לה אינו נאמן על המעות אפילו כשטוען ברי הוא משום חזקה דאין אשה מעיזה ועמ"ש לקמן עוד בזה ומה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דמאי מקשה הש"ס מלוה מן האשה דילמא התם שאני דבלוה הוא בחזקת הבעל כמ"ש הה"מ. ומכ"ש לפמ"ש דהתם לא שייך א"א מעיזה אבל באמת לק"מ דכיון דע"כ לשיטת הרמב"ם דאי אמרינן לגלויי זוזא אף שצריך להחזיר המעות מ"מ לא קנה בשטר משום דלא קיבל המעות אדעתא דמכר כמ"ש הרמב"ן א"כ שפיר הקשה דכיון דמוכח משום דדעת הבעל הוא לגלויי זוזא א"כ ה"נ במכר עכ"פ יתבטל המכר ובאמת יחזור המעות ובזה א"ש טפי הא דמשני שאני התם דלא משוי איניש עבד לוה וכו' משא"כ במכר כיון דעכ"פ המעות שלה ס"ל דמכר לה קרקע שלא מרצונו

ט (שם בהג"ה וי"א דאם טוען ברי וכו') כתב הב"ש אם טוען שמא מחזיקים המעות בתורת נ"מ ועיין בטור והמגיד ואינה נאמנת לומר, דנתנו לה על מנת שאין להבעל רשות לכן אפילו בשמא המכר בטל וכו' ובאמת אין הכרח מלשון הטור והמגיד שכתבו בטוען שמא שהמעות ילקח בהן קרקע והוא יאכל פירות דמיירי שהיא טוענת שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו ודוחק לומר דמדייק משום דאל"ה מאי קמ"ל בהא דקאמר אוכל פירות דהא לפי מאי דמפרש הרשב"א דבמעות גלום קנתה והבעל אוכל פירות היינו כשהיא מודה שלא נתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בו א"כ הא דנקט הבעל אוכל פירות אין בזה רבותא וכן דברי הטור והמגיד יש לפרש כן ואפשר דס"ל להב"ש דבש"ס במעות גלויה דמכירה קיימת היא דבעין יפה חוכר וה"ל כמו מתנה דאין הבעל אוכל פירות משא"כ במעות טמונים בשמא כיון דהמכר בטל לא קמ"ל מידי מיהו זה דחוק ומשמע מדבריו דהכרח שלו מדסבירא להו דבשמא עכ"פ המכר בטל משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעו היינו אף דצריך להחזיר המעות מ"מ כוונתו משום שיהיה לו פירות מהם והיינו משום שלא תהי' נאמנת לומר שאין להבעל רשות בהם ויש לדחות דאפילו אם נימא דהיא נאמנת לומר כן מ"מ הי' סבור שלא תאמר כן ואפשר דאינו חושד אותה במשקרת כלל ומה שהטמינה המעות ממנו משום דכל זמן שלא נודע לו המתנה ה"ל נכסים שאין ידועים דקי"ל דאין הבעל אוכל כירות ויבואר לקחן סימן צ' לכך הוא רוצה שיתגלה המעות ולא חשש שתאמר שאין לבעלה רשות בו. ותו נראה דבאמת צריך טעמא לשיטת התוספות והרא"ש דבתקף הבעל מהימן הבעל לומר שלי הוא במעות טמונים ובשהוא תחת ידה נאמנת מה מועיל תפיסה בעדים ותו דאם הוא בחזקת הבעל למה כתב ר' יונה כשטוען שמא אינו נאמן הא קי"ל דחזקת ממון עדיך מברי כר' נחמן דאמר באומר א"י אם הלויתני פטור וצ"ל כמ"ש לעיל דהכא ליכא חזקה לא לבעל ולא לאשה והיכא דקיימי זוזי ליקום וממילא דהיכא דהוא אומר שמא ברי עדיף כיון דליכא חזקת ממון לשום אחד מהם ולפ"ז בפירות נמי כן אי נימא דכשהמעות בחזקתה נאמנת אף לענין פירות אם כן כשהם ביד הבעל ואומר שמא נאמנת וצ"ל דבאמת ס"ל כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב דבמעות טמונים אפילו כשהוא בידה אינה נאמנת לענין פירות משום דהוא בחזקת הבעל ותו נראה דלפמ"ש שאין לשום אחד חזקה א"כ כשהיא חוזרת ותופסת אין הבעל יכול להוציא מידה א"כ בטוען שמא לענין פירות כיון דצריך ליקח בהן קרקע א"כ איך שייך לומר שהוא בחזקת הבעל לענין פירות טפי מכשהוא קנתה קרקע לעצמה במעות שבידה אלא ודאי דלענין פירות הוא בחזקת הבעל (אלא דלכאורה קשה דהא לשיטת הרשב"א במעות גלוים נאמנת אף לענין פירות כמ"ש רמ"א לקמן משמע דאין הנכסים בחזקת נ"מ לענין פירות ואפשר לחלק דבמעות גלוים כיון דעד עתה הי' בחזקתה והבעל לא ערער עליהם אינו נאמן משא"כ בטמונים כיון ידע הבעל מהם אינן בחזקתה בשביל שאכלה פירות שהרי כיון שלא ידע הבעל ה"ל נכסים שאינן ידועים וה"ל כאילו נפלו לה נכסים עתה בשעה שנודע לבעל וצ"ע) ונראה הא דנפקא ליה לרבינו יונה דבשמא המכר בטל מוכת מהש"ס דא"כ הא דמקשה בש"ם פרק חזקת דף צ"א ע"א וע"ב מברייתא דלוה מן העבד ולא משני דמיירי בטוען שמא וכן הא דמקשה תרתי ומחלק בין טמונים לגלוים ולא מחלק בין גלוים עצמן בין טוען ברי לשמא ש"מ דאף בשמא המכר בטל נמצא לפמ"ש הב"ש דמזה מוכרח דאינה נאמנת לענין פירות כשהמעות ביד הבעל דאל"ה לא שייך בטוען שמא לגלויי זוזי כיון שתהיה נאמנת ממילא מוכח דמעות טמונים הם בחזקת הבעל לענין פירות אפילו כשהם בידה והיינו כמ"ש הרמ"א בהג"ה סעיף י"ב:

יוד (סעיף י' עליה להביא ראי') בטור כתב זה בשם הרמ"ה וכתב הב"י דדברים נכונים בטעמם הם ולענ"ד מוכח מן הש"ס מדמקשה הא ראיה יש נימא לגלויי זוזא ואי ס"ד דהיא נאמנת לומר שהמעות גלוים א"כ שפיר אם יש ראיה נאמנת לומר שהמעות גלוים אלא ודאי דאינה נאמנת ועיין בח"מ שכתב דהגהות מיימוני בשם הראב"ן חולק ע"ז:

יא (סעיף י"א נתן לה אחר במתנה וכו') כ' הב"ש בס"ק כ"ג בשם בעה"ת אם התנה ע"מ שתירצי תעשה בלא רשות הבעל אינו יורש אותה והקשה עליו דמלשון הרשב"ם והרא"ש שכתבו אהא דמתה יחזור לבעלה ולא חיישינן שמא נתנו לה ע"ח שאין לבעלה רשות בו משום דאף אם נתנו כן יורש אותה ולמ"ש בעה"ת אכתי ניחוש שאחר לה כנ"ל. נראה כוונתו דאף דהרא"ש עצמו ס"ל כהר"ח דקי"ל כרב דבעינן שיאמר שאח נושאת ונותנת בפיך מ"מ ניחוש שאמר לה כן ולע"ד אין בזה קושיא דכי היכי דלא חיישינן שמא אדם אחר הפקיד אצלה משום דכל מה שיש ביד אדם בחזקת שהוא שלו כדאיתא בכמה דוכתין ה"נ יש לומר דאם נימא שלא ירשנה משום שלא נתקיים התנאי שלא נתן אלא מה שתתן לפיה או שתעשה מה שתרצה. א"כ ממילא נימא דיחזיר לנותן כיון דלא נתקיים התנאי בחייה אבל אין שום סברא שיהיה ליורשים ולהכי לא חיישינן דמן הסתם אין מוציאין מחזקה שכל מה שיש ת"י אדם הוא שלו ולא של אחר תדע דודאי נראה הא דאמרינן יד אשה כיד בעלה ואין קנין לאשה בלא בעלה היינו בחיי' ולפירות אבל לאחר מיתה ודאי דיכול הנותן להתנות שלא יורש הבעל דהא אמרינן בכתובות דף צ"ה ע"ב באומר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני אחריך קונה וכ"ש כשמתנה בפירוש ע"מ שלא יירשנה אם כן קשה דלמה יחזיר לבעל ניחוש שמא התנה בפירוש שלא יירשנה בעלה ותחזור לו או שאמר אחריך לפלוני אע"כ דלא חיישינן להא משום דכל מה שיש ת"י אדם הוא בחזקת שלו לגמרי. ועוד נלע"ד דמוכח מהך מתני' דנדרים עצמו דאם נימא דהבעל יורשה הרי דמהני לחתנו ועיין בש"ך בח"מ סי' ס"ב ולא דמי לשאר ירושה דודאי מותר ליתן מתנה לאביו של המודר דהתם בשעת מתנה דידיה הוא ומיניה קזכי בנו. אבל הכא דקי"ל דבעל כלוקח והאשה שמכרה בנ"מ הבעל מוציא מיד הלקוחות הרי שיש לו קנין מיד בשעת מתנה א"כ ה"ל כמתנה ובזה לא תי' הש"ך שם אע"כ דהתנאי הוא גם על הירושה ובזה נלע"ד ליישב דלא ק' מרשב"ם והרא"ש שכתבו בל' הברייתא דבעל' יורש'. משום דלכאורה קשה לפי מאי שכתבנו דהתנאי הוא גם על הירוש' מהא דמוקי שם בנדרים דמתני' כר"ח אתיא והא ר"מ ס"ל בבכורות דף נ"ב דירושת הבעל דאורייתא ושמעי' ליה לר"מ דס"ל בכתובות דף נ"ו דמתנה על מה שכתב בתורה תנאו בטל א"כ ה"נ לא יועיל התנאי לענין ירושה. אך ז"א דהא לכמ"ש באמת בירושה דאורייתא לא מקרי מהנה דמינה קא ירית אלא במה דהוי כלוקח וזהו אינו אלא מתקנת אושא ומהני ביה תנאי ואפי' לרב עצמו דס"ל כר"פ הכותב דאין מועיל שום תנאי בירושת הבעל משום דאפילו בדרבנן עשו חיזוק מ"ח אין קושיא ממתני' דנדרים דאתיא כר"מ דמהני תנאי בדרבנן אי נמי דהא תקנת אושא לא נזכר במתני' כדקאמר הש"ס בר"פ האשה שנפלו אבל לעולם הבעל יורש כמ"ש הרשב"ם והרא"ש וכ"ש דא"ש לדינא דקי"ל כתקנת אושא. ובדרבנן עשו חיזוק ולא מהני תנאי בירושה ודעת בעה"ת נראה דהכא לא דמי לתנאי כיון דקאמר שאיני נותן לה לשום דבר אלא למאי שנושאת ונותנת בפיה או למה שתרצה ממילא אין הבעל יורש אותה כיון שאינו שלה כלל אלא של הנותן וכ"ש דבהכי א"ש מ"ש לעיל בשיטת בעה"ת דלא חיישינן להא להחזיק מה שנמצא תחת ידה דהוא של הנותן ועתה נלע"ד לפרש עפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל דגבי נדרים כתב דבעינן דוקא שיאמר שניהם ע"מ שאין לבעלה רשות בו ומה שתרצי תעשי וכן הוא בש"ע י"ד סי' רכ"ב וכאן כתבו סתם ע"מ שתלבשי או ע"מ שתעשי כל מה שתרצי משמע דלא בעי למימר ע"מ שאין לבעלה רשות בו ונראה די"ל דס"ל לרמב"ם דבמה שאמר שתעשי כל מה שתרצי אין בזה תנאי הפקעת ירושת הבעל אלא שתעשה בחיי' כל מה שתרצה ולא תצטרך ליתן פירות להבעל. וכה"ג אמרי' בר"פ הכותב דלא ממעטינן ירושה משום דסתם בנכסייך לא קאי על לאחר מיתה אלא כיון שאמר ג"כ ע"מ שאין לבעלה רשות בה אע"ג דלא מהני לענין פירות משום דיד אשה כיד בעלה מ"מ לאחר מיתה לא שייך זה כמו שהכרחנו לעיל מההיא דאחריך לפלוני א"כ לענין מודר הנאה דבעינן שלא יהא מהנה אותה לא בפירות ולא בירושה בריך לומר שניהם אבל הכא דלא מיירי לענין ירושה שפיר כתב דסגי במה שתרצי עשי ומעתה יפה כתב בעה"ת דאם אמר שניהם אין הבעל יורש אותה:

יב (שם בהג"ה ואח"כ מת אביה) נראה דהיינו לשיטת הפוסקים ודעת הש"ע דע"מ שאין לבעלה רשות בו לא מהני משום דיד אשה כיד בעלה ולא הועיל התנאי כלום אלא משום שלא קנתה כלל המתנה והרי הוא של האב עד שנותנת לפיה וא"כ כיון שמת האב היא זוכה בירושה קודם שנותנת לפיה וממילא זכה בעלה ממנה אבל לדעת הגאון שהביא הר"ן והרמב"ן דס"ל דע"מ שאין לבעלה רשות לחודא מהני דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה א"כ י"ל דקנתה האשה המתנה לגמרי בחיי אביה כמו אם נתן לאיש אחר ואפי' כשמת האב כבר זכתה במתנה ואינה יורשת כלל וממילא שאין לבעלה רשות בהם ואף דתשובה זו הוא משיטת הרמב"ן כבר כתב הב"י דבכמה דוכתין שהם מתשובת הרשב"א אלא שמיוחסת להרמב"ן תדע דהא כתב בתשובה זו עצמו שם דלא מהני אלא כשאומר מה שאתה נותן לפיך מיהו רוב הפוסקים חולקין:

יג (סעיף ב' בהג"ה וי"א וכו' אבל במעות שאינם טמונים וכו') ודעת הדרישה בשיטת הטור דאינה נאמנת לומר שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו כמ"ש הרמב"ם ואפי' כשהוא בידה אבל נאמנת לומר של פלוני הם אפי' אם תקף הבעל ותפסו והב"ש כתב דמשמע ליה להרמ"א דהיא נאמנת לומר שלי הם ממ"ש שם הטור בסי' פ"ו דנאמנת לומר של פלוני ובאמת אין ראיה דא"ל דשל פלוני עדיף טפי כדמשמע מדברי התוס' בפ' חזקת דף נ"א ע"ב ד"ה קיבל וכו' והרי הב"ש עצמו כתב דאפילו לדעת הרשב"א דס"ל דנאמנת אינו אלא במיגו דשל פלוני הם כמ"ש בסוף ס"ק כ"ז א"כ משמע דשל פלוני עדיף טפי והא דאינה נאמנת לשיטת הטור במיגו דשל פלוני כבר תירץ הדרישה דנהי דכתבו התוס' לענין קרן הוי מיגו היינו לענין גוף המעות אבל אם היא רוצה לאכול מהן הפירות אין זה מיגו לענין פירות דאם הוא פקדון לא תוכל לאכול ואפ"ה לענין גוף המעות מהני דאמרינן מיגו לחצי טענה כדאיתא בח"מ סימן פ"ב ולפמ"ש הש"ך והביאו הב"ש לקמן ס"ק ל' דאינה נאמנת במיגו דאתה נתת לי דה"ל מיגו במקום חזקה א"כ מה"ט י"ל דאינה נאמנת במיגו דשל פלוני ותו קשה דלפי שיטת הב"ש דהא דכ' הטור לקמן דנאמנת לומר במעות גלוים אפי' תקף הבעל שלי הם היינו אפי' לענין פירות הוא נגד מ"ש סוף דבריו דאינה נאמנת לומר אלא במיגו דשל פלוני וכיון שהוא ביד הבעל ה"ל מיגו להוציא והטור ס"ל בח"מ סי' פ"ב דלא אמרי' מיגו