הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמא

להוציא או נדוניא במעות דמיקרו כל הנאה שלו אף דבזה מוסיף שליש מ"מ אם רוצה לשלם הנדוניא עם השליש דומה ללוה שרוצה לשלם תוך הזמן דאף שאחריות ההלואה או השאלה עליו מ"מ עיקר ההלואה והשאלה הוא לטובת הלוה והשואל א"כ ה"נ כשרוצה לשלם בתוך הזמן הרשות בידו אבל הכא טעמא אחרינא איכא משום דאף שמשלם הם נשארין בידו משום הפירות או שתקח בהן קרקע ויאכל פירות ולא דמי ללוה או שואל שרוצה לשלם שמסלק לגמרי והוי הכא כמו שואל שרוצה לחזור מן האחריות ושישאר עדיין בידו דזה ודאי אינו עולה על הדעת שיכול לעשות כן ובאמת גם הכא אם הבעל רוצה לשלם ולהסתלק מפירות היה רשות בידו אלא דקי"ל דאינו מועיל סילוק לאחר נשואין אם לא בקנין כדלקמן סי' צ"ב ומזה לא מיירי הרמב"ם והיינו שכתב שם בלשון ולא ישאר עליו אחריות כנלע"ד:

ד (סעיף ד' ואם יש פירות בקרקע וכו') הנה בסמ"ע בסי' קכ"ב כתב דאפי' אין פירות בקרקע רק שעומד לפירות בשנות הבאות לכ"ע א"צ הרשאה אבל כשאינו ראוי לפירות וראוי למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירות אז לרב האי צריך הרשאה ולהרא"ש אין צריך הרשאה וכתב שם דכן הוכיח מהרא"י בתה"ד סי' שי"ב והש"ך שם השיג עליו דכוונת מהרא"י אינו אלא דבנפלו לה דברים שצריכים למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירו' והיא אינו רוצה להרשות יכול הבעל לדון בלא הרשאה על הפירות עצמן ולענ"ד נראה דודאי אין לחלק דאם יכול הבעל לדון על הפירות יכול נמי לדון על הגוף כדקאמר בש"ס מיגו דנחית אפירי נחית נמי אגוף אלא ע"כ שאינו יכול לדון על הפירות כשאינם בעין וגם אין סברא לחלק בין לכתחלה בין דיעבד אם אינו רוצה ליתן הרשאה שיכול לתבוע בלא הרשאה והנראה בלשון תה"ד דס"ל דבדבר שעושה פירות לאחר זמן דכיון דעתה אין בו פירות אין שייך לתבוע ממנו בשביל פירות כיון דעתה בשעת תביעה אין בו פירות אינו יכול לתבוע אותו עד שיהיו בשדה פירות לשיטת ר' האי אע"ג דיכול לבא לידי פירות אם ימכור ויקח בה דבר שעושה פירות מיד מ"מ כיון שאינו עומד למכור שהרי יכול ליהנות פירות שיגדלו לאחר זמן וגם אין רשות לבעל למכור אותה קרקע כיון שעושה פירות לאחר זמן וכן נראה מדברי תה"ד מ"ש שם בביאור דברי רש"י ז"ל שאין לו שום זכות בטענת הפירות דהא בלא"ה הפירות מכורים למחזיק לג' וד' שנים או בכה"ג שאין לו עתה שום נפקותא בפירות מכל מקום אינו יכול לתבוע עתה עד שיגיע זמן עשיית הפירות שיש לו תביעה בהן והיינו דכתב דבמעות מזומנים כיון שעומד ליקח דבר שעושה פירות מיד הרי תובע מיד על הפירות ומיגו דנחית אפירא וכו' ועל זה הוסיף לכתוב דנראה דאפי' בדבר שאינו עושה פירות לעולם דהדין הוא שהבעל ימכרם דהיינו קרקע שאינו ראוי אלא למכור לבנין וכיוצא דברים שאינם עושין פירות דהדין הוא שהבעל ימכרם מיד ויקח בהן קרקע לפירות א"כ יכול הבעל לתבוע מיד אפי' אם אין האשה רוצה לתבוע או להרשות משום שרוצה למכור מיד ולא פליג על ר' האי אלא דר' האי מיירי בקרקע שעושה לאחר זמן פירות ואין הבעל רוצה למכרה כלל אבל אם טוען הבעל כיון שהדין הוא למכור הוא רוצה למכור מיד אין לך נחית אפירא גדול מזה ועל זה סובבין כל דברו תה"ד שם מן הדין ומן הסברא נמצא לפ"ז הוא הפך מדברי הסמ"ע דבדבר שעומד לגדל לאחר זמן ס"ל לרבינו האי שאינו יכול לתבוע מיד בלא הרשאה עד שיבוא זמן הפירות דאע"פ שיש לו זכות בשדה לפירות לאחר זמן מ"מ הוא קנין פירות לאו כקה"ג דמי ווה כוונת אביי בס"פ השולח אבל בדבר שאינו עומד לפירות לעולם והבעל טוען שרובה למכרם עדיף טפי דטענתו על הפירות מיד. ונראה דזה היה כוונת הב"ש בס"ק ז' וז"ל ומשמע אפי' עומדת לגדל פירות צריך הרשאה דלא כסמ"ע וכו' ולהרא"ש א"צ הרשאה ומעות לכ"ע א"צ הרשאה וכן קרקע כשאין בו פירות ורוצה למכור אותה וליקח דבר שעושה פירות א"ב הרשאה כיון שמגיע לו הפסד וכו' משמע מדבריו דהאי וכן קרקע הוא לכ"ע ומ"ש כשאין בו פירות היינו שאין עושה פירות כלל דהדין הוא למכור מיהו גוף הסברא שכתב התה"ד להכריח זה דאם ל"כ איכא לחוש לעולם היכא דנפלו לה נכסים שצריכה למכור וכו' יבא אחד מקרבים ויחזיק בהם ויעשה עמה קנוניא שלא תתן הרשאה וכו' ויבטל תקנת חכמי' וכו' אינו מוכרח כ"כ דאל"כ הא דכתב הטור בסי' פ"ג גבי בושת ופגם דאינה יכולה למחול וא"י לתבוע אלא בהרשאתה והיינו ע"כ מטעם שכתב הב"ש שם כיון דלא באו לידה לעולם לא ה"ל כמעות מזומנים מ"מ מה הועילו חכמים בתקנתן אם אינה יכולה למחול לעולם לא תרבה ליתן הרשאה וע"כ ב"ל שכופין אותם בכח ב"ד או שתתבע או שתתן הרשאה וכדאיתא בכה"ג בכמה דוכתי וכן צ"ל מ"ש הרמב"ם בריש הל' נערה דבושת ופגם של הבת צריכה לתבוע בעצמה וכי אם לא תרצה לתבוע יפסיד האב ע"כ צ"ל שהב"ד כופין אותה לתבוע או שתתן הרשאה וצ"ע ועיין לקמן ריש סי' צ"א:

ה (סעיף ו' מפני שהוא כלוקח וכו') כן הוא ברמב"ם משמע דס"ל דלוקח לא הוי ש"ח להתחייב בפשיעה ולפ"ז קשה על הש"ע ח"מ בסי' שמ"ו שכתב ג"כ כלשון הזה ואפ"ה כתב בלוקח לזמן שהוא ש"ח וחייב בפשיעה ונראה ליישב קצת דכוונתו לפי מאי דקי"ל בלוותה. ע"פ ונשאת דבעל כלוקח הוי וא"י לגבות ממנה א"כ כיון שהוא ש"ח שלה אף שחייב לשלם לה מ"מ לא גרע משאר נכסי מלוג שמשועבד לבעל לפירות דאף אם הוא פשעה אין המשאיל יכול לגבות מנ"מ ואף דקי"ל כר' יוסי דאמר תחזור לבעלים ראשונים מ"מ אין מתחייב השומר שני אם הי' ש"ח ונגנבו שלא בפשיעה וה"ה לכל מילי אין דינו אלא כפי הדין עם השומר ראשון שמסר לידו ולא אמרו הכא אלא לענין שמירה בבעלים דאזלינן בתר בעלים ראשונים כיון דהשומר הראשון אין בעליו של החפץ א"כ אין יכול לגבות מהבעל בין בחייה בין במתה משום דלוקח הוא ואין מלוה ע"פ נגבית מהם ואפילו לדעת הפוסקים בסי' צ"א דמלוה ע"פ נגבית מן הבעל היינו משום פסידא דמלוה והכא לא שייך פסידא כמו שיבואר לקמן כן נראה ליישב דברי הש"ע:

מיהו מ"ש הרמ"א שם בסעיף י"ז אבל לא מיפטר מטע' שמירה בבעלים דהא אין החפץ שלה קשה קצת לדעת הרמב"ם דס"ל אם הודיע להבעל שהוא שאול ה"ז נכנס תחתיו א"כ משמע דברישא מיירי שהבעל סובר שהוא שלה א"כ ה"ל לרמב"ם לפרש הטעם דפטור אפילו מפשיעה משום דלא קיבל עליו נטירותא אלא בבעלים דפטור מפשיעה כמו שמצינו בח"מ סימן רב"א גבי עובדא דאתי לקמיה דרבא דאין אמו מחויבת לשלם שהרי לא אמר לה שהם פקדון וה"נ כיון שסבר שהוא של אשתו והיא עמו במלאכתו לא קיבל עליו נטירותו וכה"ג איתא נמי בח"מ סימן ע"ב סעיף ח' בראובן ששאל משמעון סייף וברס"י שפ"ח דהיכא דלא ידע שהוא של זהב לא קביל עליו נטירותא דדהבא מיהו י"ל דפשיעה שאני דהוו כמו מזיק כדס"ל לרמב"ם גבי שטרות בח"מ סי' ס"ו דפושע כמזיק כדאי' רס"י שפ"ח דאף דלא ידע לא הי' לו להזיק מיהו לכאורה קשה על הרמב"ם מסוגיא דהשואל דמפר' אבעי' דרב"ח כגון דאגר' איהי פרה מעלמא ואליבא דר' יוסי ואי מיירי שלא הודיע לו למה יתחיי' הבעל באונסין אפי' אי שואל הוי הא איהי הוה סבר שהוא שלה ולא קיבל עליו שמירה דאונסין וצ"ל דהאי בעיא דרמי בר חמא הוי בהודיע לו שהוא אינו שלה משום דהוי סבר דהבעל הוא כשאר שומרים או שואל או שוכר אבל למאי דפשיט רבא דבעל לוקח הוי ואינו שומר כלל א"כ ממילא הדין הוא דבהודיע לו הוא נכנס תחתיו ובלא הודיע לו סבר שהוא שלה אינו נכנס תחתיו ופטור אפילו מפשיעה אע"ג דהוי כמו מזי' כנ"ל מסט' מטעם דהוי כלוקח:

ובזה נלע"ד ליישב דעת הרא"ש דס"ל דפטור משום דה"ל שמירה בבעלים ולכאורה הוא נגד הסוגיא דאליבא דר' יוסי דקי"ל כוותיה לא ה"ל שמירה בבעלים ולפמ"ש י"ל דס"ל דהסוגיא מיירי בהודיע שהוא שאול כנ"ל אבל למסקנא ס"ל כהרמב"ם דבהודיע לו הוא נכנס תחתיו ובלא הודיע לו ס"ל דפטור אפילו מפשיעה כיון דלא ידע וסבר שהוא שלה וה"ל שמורה בבעלי' ול"ל הך סברא דפושע מזיק הוי ולשיטתו אזיל דס"ל גבי שטרות דפושע לאו מזיק הוי כדאי' בסי' ס"ו סעי' מ':

ו (שם כלוקח וכו') הקשובתו' דהא היכא דאיכ' פסידא לאחר קי"ל דה"ל כיורש ותירצו דמשום פסידא דמשאיל אין לנו לעשות כיורש לחייב בגניבה ואבידה דאם ורצה לא ישאילנו דמי דחקו להשאילו וה"ל כאילו אפסיד אנפשיה והקשה הב"ש בס"ק יו"ד דלמה לא אמרינן במלוה שהלוה לה ע"פ ג"כ דמי דחקו לי' להלוות ולענ"ד נראה דאין הפירוש בתוספות שלא הי' לו להשאיל לאשה משום דקיימא לאנסובי דהא כתבו הלשון דאם ירצה לא ישאילנו משמע דקאי אבעל והיינו דהי' לו למחות בשעת נשואין שלא תמסור לו הפרה משום דאין השואל רשאי להשאיל משא"כ בהלואה דלהוצא' ניתנה דאין יכול לתבוע עד שיגיע זמן הפירעון ואע"ג דגבי יורש קי"ל בח"מ סי' שמ"א דמשתמשים בה כל ימי שאלתה ואין לחזור בו ז"א דאדרבא משום פסידא דמשאיל לא עשאוהו כיורש ויכול למחות. ותו דהא הכא בהודיע שהוא שאול סגי וא"כ היה יכול להודיע אלא דא"ב לזה וודאי יכול למחות ואף דכתב הרמ"א לקמן סימן צ"א דאף במלוה ע"פ יכול למחות קודם הנשואין זהו מדין לוה שמבזבז נכסיו דאיתא בח"מ סימן ע"ג והרבה מפוסקים ראשונים החולקים בדין מבזבז כמ"ש הש"ך שם ואפשר דהתוספות לא ס"ל שיהיה הדין כן מדינא דגמרא ועמ"ש לקמן סימן צ"א:

ז (סעיף ו' אבל אם מכרה כתובתה) כתב הב"ש בשם התוספות פרק החובל אם מכרה כתובתה בטובת הנאה אין לו פירות מהטובת הנאה ואין צריך ליקח קרקע בעד הפירות וכן מוכח שם וכו' הנה כוונתו למ"ש שם בד"ה פירא דפירא וכו'. דפירי דפירי לא תיקון דהתם לא הוי כי האי דהכא וכו' ובאמת כוונתם אינו אלא מה שמפורש בהש"ס דאין הבעל אוכל הפירות מן טובת הנאה והתם אוכל פירות מן הכפל אבל לא נזכר בדבריהם שאין צריך למכור הפירות וליקח בהן קרקע אלא מצד הסברא יש לומר כן כיון דלא תיקנו לי' פירות מן טובת הנאה ה"ה פירי דפירי גם מ"ש וכן מוכח דאל"כ מאי פריך ותיזבין בטובת הנאה וכו' וכתב עוד ומזה מוכח נמי דיכולה ליתן המעות לאחר גם דאין יורש אותה לענ"ד לא מוכח מידי דודאי הא דעשאו הבעל כלוקח ואין הנחבל גובה ממנו היינו משום דהוא לוקח מוקדם אבל אותן המעות שחייבו אותה הב"ד למכור בטובת הנאה הוא הי' משועבד לנחבל קודם שקנה הבעל שהרי לא היתה משועבדת לבעל למכור בטובת הנאה א"כ שפיר גובה הנחבל מאותן הדמי' אפילו אם נימא דהבעל יורש טובת הנאה ויש להבעל פירי פירי כנ"ל ומוכח כן מדקאמר שם ש"מ איתא לתקנת אושא דאי ליתי' תזבין נכסי מלוג ותת לו וק' מה בכך שתזבין נ"מ הא המעות יהיו משועבדים לבעל כמו נכסי מלוג עצמו ודוחק גדול לומר דזה הוי פירי דפירי כיון דהוא מוכרת הזכות שהיה לו ומפקע' ממנו ע"י מכירה ולא דמי כלל למוכרת בטובת הנאה אם הוא ימות בחיי' דהוא דבר שלא הי' לו כלל זכות ואתי מעלמא אלא ע"כ כיון דהמעות שמקבלת בעד נכסי מלוג שמכרה לאחר מיתה הוא משועבד להב"ח קודם הבעל שפיר גובה ממנו ונראה עוד דאפילו כל דבר שאינו משועבד לבעל אלא הפירות שיבואו משועבדים לפ"פ בע"ח גובה מהם (ובזה מיושב נמי מה שהקשה הב"ש בסימן קי"ח סעיף יו"ד הא דכתב שם דאם נתן הבעל מתנה, אפילו הבע"ח שהלוה לה אחר שניסת גובה ממנו והקשה שם הב"ש בס"ק י"ב דהא משועבד לבעל לפירי פירי ותו קשה לי' דהא הבעל יורש אותה מתנה ואיך יגבה הבע"ח ממנו ולפי מה שכתבתי י"ל דנהי דיש לו פירי פירא מן המתנה מ"מ בכהאי גוונא שלותה בשטר וכתבה לו דאיקני ואפילו לא כתבה הא קיימא לן דאיקני טעות סופר נמצא דאלו הפירות שיגדלו מן אותה המתנה משועבדי' להבע"ח דהא אין הבעל עליהם שיעבוד עד שיגדלו ומאז הוא נעשה כלוקח עליהם לירושה ופ"פ והרי הב"ח גובה אפילו מלוקח כיון שהוא מוקדם ומתורץ נמי מה שהקשינו דהבעל יורש אותה מתנ' דעכ"פ הוא גובה אותה מתנ' והפירות הם שלו לעולם):

ועיין לקמן סימן צ"א מ"ש ובזה אי מלוה בשטר שלה לאחר נשואין יכול לגבו' ממה שנפל לה בירושה אחר הלוואתה ועוד נראה לי דודאי נגד הנחבל אין להבעל זכי' במעות של הטובת הנאה וכן לפי סברת המקשה דאי ליתי' לתקנת אושא אין לבעל זכי' במעות שתמכור נ"מ דהא מאי דאמר ותיזבין נ"מ היא לאו דוקא וה"ה דהמ"ל שיגבה הנחבל עצמו הנ"מ או בטובת הנאה לאחר תקנת אושא וכ"ש קודם תקנת אושא שיכול הנחבל לגבות נ"מ עצמו אלא דחדא מינייהו נקט א"כ אין שייך שיהיה זכיה לבעל במעות של טובת הנאה כיון שהנחבל בעצמו יכול ליקח אותו וקצת ראיה נראה אפכא דאינה יכולה ליתן לאחר מעות של טובת הנאה מדלא משני בר"פ הזורק ומקשה בפשיטות חבורה מה שקנתה אשה קנה בעלה הא משכחת בקרקע במעות שמכרה כתובתה בטובת הנאה אלא ודאי כדמתרץ הר"ת לענין מתנה דכיון דאינה יכולה למכור לא מקרו חצירה:

ח (סעיף ט' המוכר קרקע לאשתו וכו' ואותן המעות וכו') כתב הה"מ אע"ג דבמלוה פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות מלוה בלוה מאשתו וגירשה דאין עליו כלום היינו דמחלק בין הלוא' למכר דבהלוא' הוא בחזקתו ובאמת הוא דבר חדש לחלק בין מלוה בשטר לתפס בעדים דבכל מקום דתפיסה בעדים לא מהני ה"ה למלוה בשטר ולולי דבריו הי' נלפע"ד דכיון דאף הרא"ש והרשב"א החולקים על הרמב"ם מודים כשהבעל טוען שמא דאינו