הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רמ

דינא בריש' כשהיא תמת הראשון שאין הבעל יכול לומר שתבא אבלו אם היא רוצה להיות ניזונית אבל יורשי אבי' וכן בבעל שני משמע דבאחת יכולים לו' כן משום דיכולה האם לכוף אותה להיות אצלה ודוחק לומר משום דכתב שם במהר"ם פדואה דוקא בגונא דליכא למיחש לרציחה א"כ י"ל דמתני' מיירי בענין שיש לחוש לרציחה ויותר נראה דא"ש כמו שיבואר לקמן סי' קי"ד דכשהיא תחתיו לא עדיפא בת מאמה דמסתמא התחייב על דעת זה שתהי' על שולחנו משו' דדרך הבת אצל אמה ואינו מחויב יותר ועמ"ש שם

בסי' פג

א (סעיף א' החובל באשת איש השבת וכו') כן כתבו הרמב"ם והרא"ש ומדברי התוס' במתני' ד"ה שלה וכו' משמע להדיא דסברי דהשבת לאשה ונכלל במה שאמר במתני' שלוקח קרקע והוא אוכל פירות דלא עדיף מחובל בעבד עברי של חבירו דקי"ל כרבא דילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות וכמו שפסק הרמב"ם שם בהלכות חובל פ"ד דין י"ג ולפ"ז צריך להבין טעם הרמב"ם בשלמא על הרא"ש לק"מ דאיהו ס"ל בפ' החובל כגירסת הר"ח דלרבא שבת קטנה לרב ושבת גדולה ילקח בהן קרקע אבל הרמב"ם דפסק שם דהכל ילקח בהן קרקע קשה ואפשר דס"ל דבעל עדיף טפי כיון דבל"ז אוכל פירות תחת פרקונה א"כ אין זה תשלומין של מעשה ידיה תחת מזונות והתוס' י"ל דס"ל כשיטת הריב"ן שכתבו התו' בכתובות דף ע"ט ע"ב ד"ה פירא דפירא וכו' דכל פירא דאתי מעלמא לא תקינו לי' רבנן וכן כתבו התו' בפשיטות בב"ק דף פ"ט ד"ה פירא דפירא וכו' א"כ הכא בחובל דה"ל כאתי מעלמא כדאי' להדיא בב"ק דף פ"ו ע"ב חבלה דמעלמ' אתי וכו' א"כ הכא חן הדין לא יהי' לו לבעל פירות אלא מחמת חסרון מעשה ידי' וה"ל כמו עבד עברי ממש ושפיר הוי השבת לאשה כמו בעבד עברי והרמב"ם אפשר לא ס"ל כשיטת התוס' ולפ"ז נ"מ בחובל באלמנה דמע"י של יתומי' ואין הפירות שלהם א"כ א"צ ליתן שבת קטנה ליתומים אלא ילקח בו קרקע ויאכלו הפירות לשיטת הרמב"ם בע"ע ולפ"ז י"ל דאף דקי"ל דבעל צריך הרשא' כדאי' בסמוך היינו משום דכיון דליכא פירי בארעא דעדיין אין לו זכות אבל הכא יש לו זכות בגוף מחמת שבת אך זהו לדעת התוס' אבל לדע' הרא"ש דנותן שבת לבעל שפיר כתב דצריך הרשאה על חלק הנזק שלה דאין לו בהן אלא פירות כדין כל נ"מ:

ב (שם השבת והריפוי לבעלה וכו') כתבו האחרוני' דבעשיר' השבת שלה ותליא בפלוגתא דלעיל סימן פ' ולענ"ד נראה לפי מ"ש שם דראוי שיהי' מע"י שלו כי היכי דהבעל זוכה במציאתה וצריך לחלק לדעת החולקים דמע"י שלה היינו משום דמע"י קא טרחא והכא שנותן שבת דבטילה דומה יותר למציאתה דהא לא טרחא ותו דנראה כיון שכתבנו שם דאם הבעל רוצה יכול למחות שלא תעשה א"כ מה שלוקחת בעבור הביטול מלאכה הוא ודאי של הבעל דהא הוא יכול לבטלה וקצת ראי' מהא דקאמר בש"ס דבושת ופגם דאביה הואיל ויכול לביישה למוסרה למנוול ומוכה שאין וכן משמעות הפוסקים שלא חילקו בזה,. ג (שם ריפוי לבעלה) והרא"ש כתב דריפוי נותן לרופא לרפואתה נראה דכוונת הרא"ש לח"ש הרמב"ם בהל' חובל פ"ב דין י"ד כיצד משערין ריפוי אומדין כו' ונותן לו מיד ואין מחייבין אותו ליתן דבר יום ביומו ודבר זה תקנה הוא למזיק אם הי' מתגלגל בחליו וארך בו החולי יתר ממה שאמדוה אינו מוסיף כלום בד"א כשרצה המזיק וכו' נמצא כשרוצה המזיק בתקנתו דאומדין מיד אז בהכרח ליתן ליד הבעל דאם יאריך החולי או תבריא מיד הכל הוא על הבעל דכשם שמפסיד באריכות החולי כן משתכר אם הבריאה קודם האומד אבל כשמזיק רוצה לשלם לרופא דבר יום ביומו פשיטא דא"ב ליתן כלום להבעל ונראה פשוט דאם מגרשה אח"ז צריך להחזיר לה דחי רפואתה וכן בשבת של אחר הגירושין צריך להחזיר לה:

ד (שם והצער שלה וכו') כתב הח"מ לא נתבאר אם הבעל אוכל פירות מזה ומלשון הרמב"ם בפ' כ"ב מהלכות אישות דין כ"ב שכתב וכן אשה שחבלו בה אחרים כל המעות הראוי לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות משמע אפילו צער וכן משמע ממ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל דין י"ג החובל בע"ע חייב בה' דברים וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות משמע להדיא דאפילו בער בכלל וה"ה באשה:

ח שם ואינה יכולה למחול וכו') כתב הב"י והח"מ דטעמא הוא משום שיש לבעל פירות לפ"ז אם מחלה קודם שנודע לבעל דקי"ל בנכסי' שאינם ידועי' אם מכר' ונתנ' קיים ה"ה דמהני מחיל אך לדעת התוס' שכתבנו לעיל דהני פירות לאו מחמת נכסי מלוג אלא מחמת היזק דידי' כמו בע"ע שרבו אוכל פירות א"כ אפילו לא נודע אינה יכולה למחול ולשיטת הפוסקים הנ"ל נראה פשוט דמהני מחילתה עכ"פ לאחר שנתאלמנה יחזור ויקח ממנה הקרקע כדאיתא לקמן סי' צ' במכרה נ"מ אבל לשיטת התוס' י"ל דהכא עדיף דיש לו קנין בגוף הנזק מחמת ביטול מע"י ועמ"ש לקמן סי' צ"א דיש להסתפק אפי' במתה היא אם מועיל מחילתה לענין ירושת הבעל דנהי דהוי כלוקח מ"מ כיון שמחלה קודם שבא לידו דה"ל ראוי עדיין לא ה"ל כלוקח ע"ש ומוכח מכאן דאין יוכל למחול אפי' בנ"מ אע"ג דצריכה ליתן הרשאה דלא כתשובת חוות יאיר וכמו שכתבתי לקמן רס"י צ"א ע"ש:

ו (שם אבל הבעל שחבל באשתו וכו') יש ליתן טעם קצת לדברי הרמב"ם דס"ל דכיון דאילו חבל בה כשאין לה בעל מגיע לה כל הנזק והבושת כמ"ש התוס' בד"ה אלא בייש סוס וכו' דאין המזיק נותן יותר מאילו היתה פנויה אלא שחכמים תיקנו שהיא תתן משלה חלק לבעלה א"כ י"ל דכשהוא בעצמו חובל בוודאי נתרצה בזה כמו באומר שבור כדי והפטר א"כ ממילא צריך לשלם לה כולו ולפ"ז יש סברא לומר דבחובל בה אחר צריך הרשאה גם על חלק שלו כמשמעות דברי הטור שהוא אינו תובע של החובל אלא מדידה קא זכי דוגמא לדבר כמ"ש הרמב"ם בהל' נערה באונס ופיתוי של הבת שצריכה היא לתבוע והיא העומדת בדין כמ"ש בכ"מ שם דנפקא ממתני' דריש פרק נערה משום דאביה מינה קא זכי ועמ"ש בחדושים דר"פ נערה

בפי' פד

א (מציאת האשה וכו') בגמרא אמר דמציאתה כהעדפה שע"י הדחק וכתב הרא"ש פי' ע"י הדחק נראה כוונתו כמ"ש התוס' דמיירי שמגבהת מציאה עם מעשה ידיה דאי בטלה ממלאכה הוי חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה והיינו דמפרש הסוגיא בהכי אבל באמת נ"מ מזה דמה שהוא מותר משכר הפקעתה הוא בכלל העדפה שלא ע"י הדחק שהוא תחת מעה כסף ולפ"ז באומרת א"נ וא"ע אף שכתב הרא"ש לדעת הרמ"ה שהוא לעצמה י"ל דלפמ"ש הטור בשם ר' יונה דבמותר א"ו לומר אינו נוטל מעה כסף וא"ע ה"ה במציאה דהוא בכלל העדפה הוא ע"כ לבעל וצ"ל דהרמ"ה פליג ע"ז א"נ דמיירי דליכא מותר שעם המציאה משלחת לשיעור ה' סלעים ולדעת הרא"ש דמציאתה לבעלה (ונראה דס"ל דהיינו משום איבה דקטטה כמ"ש דף מ"ז) אם ביטלה ממלאכה והגביה מציאה היה ראויה שיהא הכל שלה כיון דהוי בכלל מעשה ידיה אלא משום איבה דקטטה אפי' מציאתה שע"י הדחק הוא לבעלה וכ"ש שלא ע"י הדחק אלא דצריך לנכות שיעור הפקעת מע"י דהוא ודאי שלה כיון דאינה ניזונית ונ"מ נמי באלמנה דקי"ל לקמן סימן צ"ה דמציאתה לעצמה נראה דהיינו מציאתה שהיא מגבהת בשעת מלאכתה אבל מה שמגבהת שלא בשעת מלאכתה הוי כהעדפה שלא ע"י הדחק שהוא ליורשים תחת מ"כ דע"כ היורשים מעלים לה מ"כ תדע דמקשה הש"ס בר"פ אלמנה ניזונית דמ"ש יורשים מבעל דמציאתה שלו ומשני משום איבה ולא משני משום מ"כ אלא במציאתה ע"י הדחק אינו אלא משום איבה דליכא ביורשים והנה הח"מ כתב באומר לה צאי מע"י למזונותיך מציאתה שלו נראה טעמו משום דהוי כזנה דהא אם אינה מספקת צריך להשלי' לה ולא נתן לה מע"י אלא מה שתעדיף במלאכתה ולא היה כוונתו על מציאתה ולפמ"ש עכ"פ מגיע לה שכר הפקעתה בשעת הגבהה כנ"ל ובזה נלע"ד ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל בר"פ אלמנה ניזונית דף צ"ו דאי באינה ניזונית פשיטא ע"ש ונראה דר"ל באינה ניזונית כגון שאמרו לה צאי ע"י למזונותיך וס"ד דהוי כזנו אותה אפ"ה כיון דעתה אינה ניזונית מהם וגם כשלא תספיק במע"י יכולין לסלק לה כתובתה להכי מציאתה דידה הוא אבל אי ניזונית תנן דאפי' כשלא תספיק בע"י צריכין להשלים לה קשה נהוי כבעל ונראה פשוט באומרת א"נ אפי' לדעת הרמ"ה היינו שאומרת כן קודם המציאה אבל בשעת מציאה אינה יכולה לומר כן דא"כ כל אשה בשעה שתמצא סך מרובה קאמר כן ועמ"ש בחידושים בר"פ אלמנה ניזונית בזה וכל זה לשיטת הפוסקים דס"ל דהלכה כת"ק דמציאתה לבעלה אבל לדעת הר"ח מציאתה לעצמה והיינו כשאינה מבטלת ממלאכה כשמגבהת מביאה עם מלאכתה או בלילות אבל כשמבטלה ממלאכה הוא בכלל העדפה שלא ע"י הדחק והוא לבעלה אפי' יותר הרבה משכר הפקעתה ועמ"ש לעיל בסי' פ' די"ל דר"ח פסק כר' עקיבא דל"ל איבה דקטטה והיינו כשכבר השלימה שיעור מעשה ידיה אבל אם לא השלימה שיעור מע"י שהוא תחת מזונות אפי' אם הגביהם עם מלאכתה או בלילה י"ל דמודה דהכל לבעל משום איבה דמזונות

בסי' פה

א (סעיף א' אין שומעין לה וכו') כתב הר"ן הטעם משום דאיכא פסידא דידיה אם לא נפדית כדי שיהא לו אשה לשמשו ואין זה הטעם מספיק בכהנת שכותב ואהדרינך למדינתך ואפ"ה מוכח דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותן הפירות כדמוכח מהני הוכחות שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ו ע"ב גם מ"ש התוס' הטעם משום דידו כידה אינו מספיק אם אומרת בעודה ארוסה דאז עדיין אין ידו כידה כדאיתא בר"פ הכותב ואפשר דס"ל דאפילו הכי כיון דאחר הנשואין ידו כידה אינה יכולה להסתלק בעל כרחו אפילו בעודה ארוסה ועיקר הטעם שלא תטמע בין הכותים ועמ"ש לעיל סימן ע"ח בזה:

ב (סעיף ב' ואם פשע וכו'). הטור כתב דין זה בשם הר"י דפטור מטעם שמיר' בבעלים והקשה הב"י דהא דבר זה מבואר בגמרא פ' השואל דאמר רבא לפום חריפא שבשתא אי שואל הוי שאילה בבעלים אי שוכר הוי שכירה בבעלים ותו קשה לי דאם כוונתו למ"ש התוס' בב"מ דף נ"ו ע"ב ד"ה בעל וכו' ומיהו נראה לר"י דבעל ש"ח הוי וחייב בפשיעה אדרבה משמע איפכא ומ"ש הרא"ש דלענין בעל ליכא נפקותא זה אינו מדברי הר"י כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק ט' ונלע"ד ליישב דטובא קמ"ל הא דמבעיא ליה לרמי בר חמא אי שואל הוי אי שוכר הוי היינו מטעם הנאת פירות שיש לו בנכסי' והנאה זו אינה מתחלת אלא משעת החופה דאז הפירות שלו אבל קודם החופה אין לו פירות ואין לו הנאת שימוש וכיון שהחיוב מתחיל משעת חופה ובאותו שעה היא משתעבדת אליו ה"ל שאילה בבעלים וכל זה לענין גניבה או אונסין אבל לענין פשיעה דאפי' שומר חנם חייב א"כ כיון שמסתמא מסרו לידו הנכסי מלוג שלה קודם החופה לאכול הפירות א"כ הא קי"ל בשומר חנם דאפי' לא אמר אלא הנח לפני נעשה עליו ש"ח כדאיתא בח"מ סי' רצ"א א"כ הוי קבלת השמירה לענין פשיעה קודם החופה קודם שנשתעבדה אליו וקי"ל דלא הוי שאילה בבעלים אלא כשהיו בעליו עמו בשעת התחלת השאלה וקמ"ל הטור בשם ר"י דאפ"ה פטור הבעל מטעם דה"ל שמירה בבעלים והטעם נראה דאף שכבר נעשה ש"ח מקודם ח"מ בשעת החופה נשתנה משמירה לשמירה וה"ל שמירה בבעלים תדע דהא כתב הטור בח"מ סי' שמ"ו דאפי' שאולין בידו ממנו קודם שנשאה ואח"כ נשאה מאותו שעה ואילך חשוב שאילה בבעלים ונסתלק שאלה הראשון וה"ה לענין פשיעה ואף דגם זה מבואר בגמרא שם דקאמר ומאי שנא אי שואל הוי וכו' אי שוכר נמי הוי תיתי שכירה בבעלים וכו' מ"מ י"ל דהיינו לדברי רמי בר חמא דס"ל דאתי שאילה בבעלים ומפקא א"כ שוכר נמי אבל למסקנא י"ל דלא מפקא כדאמר שם דף נ"א ע"ב גבי שאילה בבעלים שכרה שלא בבעלים וכמ"ש התו' שם בד"ה שאילה וכו' פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא והקשה מסוגיא זו ע"ש והיה אפשר לומר דלמסקנא באמת שכירות כדקיימא קיימא אבל איתא שם בהג"א וז"ל שכרה שלא בבעלים וחזר ושכרה בבעלים פטור כדאמר לעיל דאתי שכירות בבעלים ומפקא שלא בבעלים פי' ר"י עכ"ל הרי דס"ל לר"י דאתי שכירות בבעלים ומפקא אפי' לפי המסקנא וה"ה לענין פשיעה והיינו שכתב הטור בשם הר"י דפטור משום שמירה בבעלים:

ג (ג' יש מי שאומר וכו') כתב הח"מ בשם אגרת הרמב"ם דאם כבר קיבל עליו אחריות ונכנסה לרשותו אינו יכול לחזור ליתן לה נדונייתה ולא ישאר עליו אחריות וכתב עליו שצ"ע דמ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו והב"ש כתב דאינו יכול לסלק דדינו כשומר דאינו יכול לחזור תוך הזמן ומש"ה נקרא צ"ב כדאיתא בח"מ סי' רצ"ג ולענ"ד נראה דודאי אפי' באותן נצ"ב שיש בהם משום שבח בית אביה מ"מ דומה לשואל שכל הנאה שלו וכ"ש באותן נצ"ב שיכול