הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלט

שם בגיטין במקדיש עבדו דלדמי קאמר והנה התוס' כתבו בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה שדה זו שמשכנתי וכו' וז"ל ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי ומאי קושיא דלמה לא תוכל להקדיש מע"י אחר שתתגרש מ"ש מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן אלא ודאי אף שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור עכ"ל הרי דבהקדש כללי חל על הגוף מהיו' ומעשה ידי' לאחר גירושין והא דלא מוקי הש"ס בהכי היינו משום דברייתא דמיירי בקונם פרטי ע"כ צ"ל כדמשני באומר' יקדשו ידי לעושיהן היינו יקדשו ידי לעושיה' על פיך וכו' כמ"ש הח"מ בשם הב"י וכיון דהוי הקדש פרטי שפיר פריך דמשעבדא לי' וה"ל דשלב"ל כמ"ש התו'. אבל הרמב"ם דינא נקט דאם אמר' יקדשו ידי לעושיהן דהיינו הקדש כללי בזה שפיר חל על הגוף מיד ומעשה ידי' לאחר גירושין:

ומ"ש הב"ש לתרץ דברי הרמב"ם דמהני ביקדשו ידי אף דמשעבד' לי' משום דכתבו התו' דסוגי' אתיא כר"ל אבל לר' הונא בידה לומר א"נ וא"ע אך ז"א לפמ"ש לעיל סו' פ' סעיף ט"ו לדעת הרמב"ם דאף שאומרת א"נ וא"ע חייבת בשאר מלאכו' א"כ אינו חל על שאר מלאכות דאינ' בידה ומה שיכול להפר לאחר הגירושין שלא תוכל לחזור אליו היינו משום דאינה יכול' ליזהר בשא' מלאכו' כמ"ש הר"ן בתירוץ קושיית התו' דאפי' לרב לא הוי בידה מטע' זה והתו' לשיטתי' דס"ל דכשאומר א"נ וא"ע פטור' משאר מלאכו' אלא דלפמ"ש, לעיל דס"ל להרמב"ם כשיטת הפוסקים במקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם חל על שניהם א"כ י"ל כיון דעיקר מעשה ידיה הוא בידה וחל אחר הגירושין חל נמי על שאר מלאכות ומה שכתבתי נ"ל יותר נכון ועיין בסמוך מ"ש עוד בזה:

ה (שם או שנדרה שלא יהנה וכו') כבר כתבנו דס"ל להרמב"ם כשיטת התו' בקדושין דקונמות שמפקיעי' מידי שיעבוד חל על דשלב"ל אך באמר פשטו' הסוגי' לא משמע הכי דעיקר חסר מן הספר והל"ל בהדיא קונמת שאני דחל על דשלב"ל ותו קשה דכב' הוכחנו בחידושינו בכתובות דף נ"ט דאפילו לדעת התו' דקדושת הגוף חל על דשלב"ל היינו דוקא במידי דעבידי דאתי אבל במידי דלא עבידי דאתי ודאי אינו חל כדמוכח דהא דנדרים דף מ"ו באוסר בלשון קונם אם אסור בחילופיהם ושאר הוכחות וא"כ הא גירושין לא עבידי דאתי ואיך יכול' לאסור אחר הגירושין א"כ פשטות הסוגי' דמש"ה חל אחר הגירושין משום דאף בשעת הנדר היה ראוי לחול אי לאו דאלמוה כמ"ש הר"ן וח"ש התו' בקדושין דקונמת מהני לדבר שלב"ל היינו לענין שיחול על מע"י שלא עשתה עדיין ואצ"ל יקדשו ידי דזה עבידי דאתי אבל מחמת שעבוד הבעל ע"כ צריך לומר משום דקונמות מוציאין מידי שיעבוד והי' ראוי לחול מיד וצ"ל דבאמר גם דעת הרמב"ם כן:

עוד כתב הב"ש ולמ"ד העדפה שע"י הדחק שלה היא והבעל אוכל פירו' אם אמרו יקדשו ידי לכ"ע צריך להפר דאל"כ חל ההקדש מיד על ההעדפה כיון דאין לו אלא פירות לא אלמוה חז"ל שעבוד של הבעל עכ"ל ודבריו אינם מובנים נים דכוונתו על מ"ש התו' ד"ה ר' עקיבא וכו' ובאמת לפי סברת הרא"ש הכא דביקדשו ידי א"צ להפר היינו משום דהוא קדוש' דמים א"כ אינם. מפקיעי' מידי שיעבוד ומה צריך לאלמוה והתו' קאי שם למסקנ' דקונמות קדושת הגוף וברייתא הא מיירו בקונם. אך לפמ"ש בחידושי דבאומר' יקדשו ידי לעושיהן בל"ז ע שייך לומר דאינו חל משום פירות דכיון דהקדישו הידים אפי' אי הוי קדושת דמים אין הידים משועבדי' לעשות העדפה ע"י הדחק כדי שיאכל הבעל פירות (מיהו אם נימא סברא זו י"ל דאפילו אי הוי העדפ' לבעל אכתי י"ל דחל הקדוש' על הידים כיון דאינה מחויב' לעשו' העדפ' על ידי הדחק ויש לחלק דעכ"פ הידי' משועבדים לבעל לכל מה שהעשה בהם אבל כשהעדפה דידה אינם משועבדים כלל וצ"ע) ועמ"ש בחדושי' לולי דברי התו' נלע"ד דלא שייך לומר בפירות מן ההעדפה דאינו חל משום דמשעבד' לי' לפירות דהא קי"ל בנכסים שאינם ידועים אפילו נפלו לה משניסת והיא מכרה קודם שיוודע לבעל המקח קיים א"כ כיון דהקדישה הידי' מיד שתעשה ה"ל כאילו מכרה כמ"ש בהג"ה סו' צ' סעי' ט' וכיון שחל ההקדש קודם שידע הבעל דאטו יצטרך לעמו' על מלאכתה לראות מיד שתעשה העדפה שע"י הדחק א"כ הוי לי' כמכרה קודם שנודע לו וההקדש קיים וצ"ל דהתו' לא בעי לאוקמי דר' עקיבא בפלוגת' דר' שמעון ורבנן בר"פ האשה שנפלו אבל למאי דקי"ל כר' שמעון בנכסים שאינם ידועי' יפה כתב הב"ש דצריך להפר משום ההעדפה:

ו (שמא יגרשנה וכו') משמע דאפילו בהקדש כללי נמי מועי' ההפרה לאח' גירושין דהא משמע דקאי גם אריש' שאמרה יקדשו ידי לעושיהן כמ"ש הב"י והח"מ ועיין בי"ד סי' רל"ד גבי שאני נהנה לבריו' שכתב הט"ז בשם מהרש"ל דאין הפרה מועיל לאחר הגירושין דלאחר הגירושין הרי הוא ככל העולם וצ"ע לחלק:

והנה מיש בח"מ בס"ק ה' ונראה דלדעת הרמב"ם וכו' ה"ה אם אמר קונם מעשה ידיך נמי חל וכו'. דהא להרמב"ם בקונם לחוד נאס' דשלב"ל וכ"כ הב"ש בס"ק ג' דדוקא להרמב"ם חל משמע דס"ל דאפילו בקונם שאסר על עצמו אפ"ה אינו חל על דשלב"ל אף דבש"ס דף נ"ט אמרי' דאדם אוס' בקונם דשלב"ל על עצמו מתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו צ"ל דהיינו דוק' פירות עצמו על עצמו אבל פירו' חבירו על עצמן אין ראי' מש"ס שיכול לאסו' דשלב"ל ועמ"ש לעיל סי' מ"ד סעי' ה' בזה

בסי' פב

א (סעיף א' נדרה שלא להניק וכו') לכאורה משמע דהיינו שאסרה הנא' הנקה על בעלה כמ"ש הח"מ והב"ש ובס' ש"מ מביא בשם הרשב"א שהקשה דאין זה נדר הנאה של בעלה דהא קי"ל דהנודר הנאה מחבירו זן את בניו ובנותיו דאינו אלא כמבריח ארי ותירץ דבאמת לב"ש אין איסור עליה להניק מדעת עצמה אבל הכא חדין כפיי' מיירי דשליחותי' דידי' קא עביד כשכופה אות' היינו דקאמר שוחטת דד מפיו אם רצה הבעל לכופה ע"כ ולכאור' משמע מלשון הברייתא כוותי' דנקט בסיפא אם נתגרשה אינו כופה ומשמ' דקאי אדלעיל אפילו בנדרה תחתיו ואפילו הכי קתני ל' אינו כופה אבל אם רצתה מניקתו ותו דמוכח הכי דאל"ה פשיטא דא"י לכופה וע"כ לדיוקא דאם רצתה מניקתו ואמאי הא לאחר הגירושין חל הנדר כדס"ל לריב"נ לעיל דיפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור לו אלא ודאי דאין איסור אלא ע"י כפי' (ועמ"ש לקמן עוד בזה) ונ"מ לדידן בעשירה דאינה מחויבת להניק וכן בנתגרשה דאין איסור להניק מדעתה ועיין עוד מ"ש בחידושי בשם הריטב"א באוסרת הנאת הנקה על בנה אסורה לב"ש להניקו משום דאין מאכילין לקטן דבר אסור בידים ואף דבהנאת הנקה ה"ל דבר שאין בו ממש והוא אסור מדרבנן כדאי' בי"ד רסי' רי"ג סעיף א' מ"מ אסור להאכיל לקטן אפילו איסור דרבנן כדאי' בא"ח סי' שמ"ג וכתבנו שם דלדע' הרמב"ם דס"ל במדיר הנאה על חבירו ומהנהו המדיר עובר האיסור ג"כ עלי' ונ"מ בעשירה או בנתגרשה דהנדר חל ולדעת הרמב"ם אפילו אם התינוק יונק מעצמו צריכה לשמוט דד מפיו משום דהאיסור עלי' ע"ש באורך:

ב (שם כופין אותה וכו') כתב הב"ש דאם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הברורה בידה לכוף אותו נראה דביני לביני אינה חייבת להניק וכו' כבר כתבנו לעיל בסי' פ' דאפילו לדעת הסוברים באומרת איני ניזוני' וא"ע חייבת שמלאכו' מ"מ מודי' נמי שאלו המלאכו' נתקנו תחת מזונות אלא דס"ל שהיא אינה יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות א"כ ממילא כשאינו זנה אפילו אין לו פטורה ממלאכות והנקה ונראה דכוונתו דאפילו כופין אותו ליתן מזונות אפ"ה הברירה בידה בכל עת לכופו לגרש משום דאין אדם דר עם נחש וכו' וביני לביני אף שניזונית בעל כרחו פטורה ממלאכו' אבל לא ידעתי מנ"ל הא אפילו לדעת הרא"ש דמוסיפין לה על כתובתה אבל שתפקיע מע"י בניזונית לא שמענו וקצת משמע לעיל סי' ע' דלדעת תוס' והרא"ש, בהלך למדה"י דאם מספקת במעשה ידי' אין פוסקי' לה ולא חילקו במרד בה והלך שלא מדעתה דפוסקים לה. ותו דלעיל סי' ע"ו ס"ב במורדת תוך יב"ח דאין לה מזונות נמי מע"י שלה כדאי' שם משמע דלהיפך במורד עלי' נמי כן דלא עבדי' תרתי וצ"ע:

כתב בח"מ דאם אסר' הנאת הנקה עלי' או הנדר חל וצריכה לשכור מניקת לו נראה כוונתו דאם אין הבעל בכאן להפר לה צריכה לשכור משלה עד שיבוא הבעל ויפר ואם לא ורצה להפר פשיט' דקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיני' ובחנם תמה עליו הב"ש וצ"ע בעשירה דאינה משועבד' לו להניק אם הבעל יכול להפר לה משום עינוי נפש דידה שיש לה צער בריבוי החלב לפמ"ש הב"ש דאם לא הפר לא אמרי' מסני סני לה ויוציא ויתן כתובה משמע דלא חשיב עינוי נפש וכתב דכן משמע מהסוגיא ואפשר דהסוגיא מיירי שלא אסרה אלא הנאת יניקה מבנה דלא ה"ל עינוי נפש שיכולה להניק ולד אחר אבל כשאסרה לגמרי י"ל דהוי עינוי נפש ויכול להפר. כתב מהרש"א ז"ל דאם היא נודרת שלא להניק והוא שוחק וכ"ש כשמתרצה דנדר חל וכ"כ בש"מ בשם רש"י ז"ל במהדורא קמא דב"ש דס"ל הוא נותן אצבע של שיני' דומה כאילו הוא הדירה מלהניק ואזל לי' שיעבודא ולפיכך תשחט הדד מפיו ונ"מ נמי מזה באומרת הנאת תשמישך עליך וכיוצא בו דאם הוא מתרצה חל הנדר אבל הרשב"א חולק עליו דאפילו הוא מקיים לה בפירוש ואפי' אמר אם לא נודרת אני מדירך אפ"ה אין הנדר חל כיון דעיקר נדרה אינו חל אין זה קיום שאין קיום במקום שאין נדר וכ"כ שם בשם הריטב"א ותמהני על הפוסקים שלא הביאו דין זה ועיין לעיל סי' ע"ו וסי' פ"א מ"ש בזה. עוד כתב הב"ש דאם הולד מכיר אותה ואיכא סכנה בדבר צ"ע אם הנדר חל כשאוסר' הנא' הנק' עלי' ולכאור' נרא' דמוכח מהסוגי' דמשמע דסיפא דברייתא ואם נתגרשה וכו' אם היתה מכיר' וכו' ארישא קאי כמ"ש לעיל ואמאי הא לר' יוחנן בן נורי כשמגרשה חל הנדר כדאי' בדף נ"ט ואפילו לפמ"ש לעיל דבלא כפי' ליכא איסורא דון בניו ובנותיו מ"מ הא במכירה כופה אותה ש"מ דבמקום פקוח נפש מותרת לעבור על נדרה ודוחק לומר דמיירי שלא אסרה אלא להניק בחנם אבל בשכר לא נדרה מיהו לפמ"ש בסי' הקודם דדוקא כשאומר יקדשו ידי דהידי' אין עליהם אלא שיעבוד אז אמרי' קונמות מפקיע מידי שיעבוד אבל אם אוסרת מעשה ידי' שהם של בעל לגמרי אין מועיל אפילו קונם לאסור של חבירו על חבירו א"כ כשאוסרת הנא' יניקתה אינו חל כלל אפילו אחר הגירושין דה"ל דבר שלא בא לעולם:

ג (סעיף ב' שומעין לה) רש"י כתב הטעם משום צערא דידה דרבוי חלב ורמב"ם מפרש צערא דיד' הוא משום שקשה לה לפרוש מבנה וכתב הב"ש דלפירש"י יכולה אפילו להניק בן חברתה ולכאורה טעם הרמב"ם פשוט טפי דהא קי"ל לקמן בסי' זה דקטן עד בן שש אין מפרישין אותו מאמו ובס"פ אע"פ אמרי' במניקת דמוסיפין על מזונותי' לאו משום דבעי למיכל בהדה א"כ הטעם פשוט שלא להפריש מאמו ואפשר דאדרב' מזה נפקא לי' לרש"י דא"כ מאי קמ"ל בברייתא פשיט' דאפילו עד בן שש שנים אין מפרישין אותו אלא ע"כ דבריי' אשמועי' דמשום צערא דידה משום ריבוי החלב אפילו בן חברתה יכולה להניק מיהו יש לומר דהרמב"ם ס"ל דמה שעשו חז"ל תקנה שיהי' אבל אמו עד שש שני' היינו משום סכנת ולד דכרוך אחר אמו דהיינו כשמכירה כבר אבל הכא דמיירי ע"כ שאינו מכירה עדיין דאל"ה פשיטא דאין מפרישין אותו דאיכ' סכנה שפיר אשמועי' דמשו' צערא דידה שלא לפרוש מבנה א"י לעכב עלי' מלהניק ועיין מ"ש לעיל סי' פ' סעיף י"ד מזה:

ד (סעיף ג' אם רבתה שוכר מניקה וכו') משמע דאינה יכול לומר שהיא בעצמה חניק משום צערה דידה והבעל ישלם שכר הנקה כיון שאין מחויבת להניק משום דהבעל יכול לומר לה שאינו רוצה שתניק משום שמתנוולת כמ"ש הרמב"ם אלא שהיא רוצה להניק משום צערא דידה א"כ בריכה לינק בחנם אבל בזה יש להסתפק דאם היא רוצה לפסוק מלהניק והוא עשיר שאינה מחויבת בהנקה רק שהוא כופה אותה בשביל שהולד מכירה משום סכנה אם מחויב לשלם לה כמו בגרושה דכופה אותה ונותן לה שכרה ואפשר כיון דכתב הב"ש לעיל סי' פ' ס"ק ד' בשם הר"ן דכשכופה אותה לעשות משום זימה אפ"ה מע"י לבעלה והבאתי שם ראיות לדבריו ע"ש א"כ י"ל דה"נ אע"ג דכופה אותה לעשות משום סכנה ממילא הוא פטור לשלם:

ה (סעיף ה' בהג"ה וי"א דאפילו אשה אחרת וכו') לא מצאתי חולק בזה ואפשר משום שהפוסקים לא הזכירו זה אלא גבי אם הולד ולא אסרו למניקת בן אחר שלא תינשא שלא תתעבר ותעכור חלבה ואפילו במכירה ותו דלפ"ז צ"ל דהא דאמר בגמ' ד' ס' ע"ב שאני בי ריש גלותא דלא הדרא בהו משמע דמניקה אחרת חיישי' שמא תחזור צ"ל דהיינו שמא תחזור שלא כדין א"כ לדעת הסוברי' דבנשבע' או נדרה מינקת שלא תחזור בה מותרת להנשא משמע דלא חיישי' שתעבור על שבועת' ואם הית' אסור' לחזור משום סכנת הולד ואפ"ה חיישי' שמא תחזור בה שלא כדין מה יועיל שבועת' ואף דקי"ל דאין מועיל שבועה היינו משום לא פלוג משמע דבמכירה אין איסור למינקת לחזור וכן אם אין לו מחויבת היא יותר מאשה אחרת כמ"ש הרמ"א בסמוך:

ו ובסעיף ז' בהג"ה אין האם יכולה לכוף שתהי' עמה) בתשוב' מהר"ם פדואה מדייק מלשון רש"י דהא דבת אצל אמה היינו דוקא אם רצון הבת בזה ולכאורה משמע ממתני' דקתני' לא יאמר הראשון וכו' ולמדו הפוסקים מזה שהמחייב' עצמו לזון חבירו על שולחנו שאינו יכול לומר שיזון אותו דוקא על שולחנו א"כ משמע מדלא תני הך