הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלח

צריכה לעשות מלאכות אלו משא"כ באומר צאי ועיין בחידושינו שם שהארכנו בזה:

יח (סעיף ט"ו טען הוא שאינה עושה וכו'). כתב הח"מ דלא תיקנו שתשבע שבועת היסת וכו'. ולפענ"ד נראה ליתן טעם כיון דאמרי' בגמרא בשבועות דף ל"ט דטעם תקנת שבועת היסת היה משום חזקה א"א תובע אלא א"כ יש לו והכא איכא חזקה כנגדו דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כדאיתא לעיל בסימן ס"ח ע"ש בב"ש ולקמן סי' פ"ה אע"ג דגבי בע"ח נמי איכא חזקה א"א מעיז בפני בע"ח. ובאמת מקשה הש"ס כן ומשני משום דאמרי' אשתמוטי קא משתמיט ותו דחזקה דאין אשה מעיזה אלימא טובא כדאיתא לעיל סי' י"ז:

יט (סעיף י"ז האשה ששברה כלים וכו') דעת הראב"ד דפטורה מטעם אחרינא משום דהבעל משועבד לה וה"ל שאילה בבעלים לכאורה קשה דעד כאן לא שמעינן בר"פ השואל אלא בפשיעה בבעלים דפטור אבל במזיד בבעלים ליכא למ"ד דפטור וראיתי במשנה למלך פ"ה מהלכות השותפין שכתב דסבירא ליה להראב"ד דאפילו מזיק בבעלים פטור ולפענ"ד נראה דאי אפשר לומר כן דהא קרא בשומרים כתיב ואין לומר דיליף מפשיעה משים דפושע מזיק הוא כדס"ל להרמב"ם בהלכות שומרים דהא הראב"ד חולק שם ותו נלע"ד דמוכח מכמה דוכתין וגדולה מזה איתא בב"ק דף י"ג ע"ב בהזיק שור המשאיל לתורא דשואל שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו חייב לשלם לו ואם חייב המשאיל על נזקי ממונו כ"ש שחייב במה שהזי' בעצמו ובחידושי שם כתבתי ליישב קצת קושיא זו דסוגיא דהתם אליבא דרב שם ורב ס"ל פשיעה בבעלים חיוב כמ"ש התוס' בפרק השואל דף צ"ה ד"ה אתמר וכו' והארכתי בהמשך הסוגיא שם ואין כאן מקומו ותו קשה דקי"ל בבעל שבלה מנכסי מלוג שלא כדין שחייב לשלם כמבואר בסוגיא כתובות דף ק"א והא הבעל בנכסי אשתו בודאי ה"ל שאילה בבעלים כדאיתא בפרק השואל דף צ"ו ע"ב ואפ"ה חיוב בהיזק שלא כדין מיהו למאי דמחלק שם המשנה למלך דהראב"ד לא פטר אלא היכא שהזיקה שלא בכוונה דדמי לפשיעה יש ליישב קצת:

כ (סעיף י"ח בהג"ה אשה ששתקה וכו') ע"ש בר"ן ס"פ אע"פ שהוכיח זה מדקתני מתני' אם אין נותן לה מעה כסף מעשה ידיה שלה דא"ל שיכול הבעל לומר איני נותן מעה כסף ויהיה המותר שלה דהא קי"ל דיכולה אשה וכו' אלא ודאי הכי קאמר שאם שתקה ולא תבעה וט' ולפ"ז לדעת הר"ר יונה והטור דס"ל דבמותר מע"י אין אשה יכולה לומר א"נ מעה כסף ואיני נותן המותר ממילא י"ל שהוא יכול לומר א"נ מעה כסף וכמ"ש לעיל ואתיי' מתני' כפשטא א"כ אין זה הדין מוכרח ולכאורה היה נראה דהא בהא תליא דטעמו דהר"ן דאמר דעשתה לעצמה היינו משום דכיון שלא תבעה מזונות ומעה כסף ה"ל באמת כאומרת איני ניזונית ואיני, נוטל מעה כסף אך ז"א דהא הר"ן כתב דכשאומרת איני ניזונית וא"ע אינה יכולה לחזור בה לעולם והכא משמע דפטורה ליתן מעשה ידיה אף שתובעת אח"כ מזונות ע"כ צ"ל דלא ה"ל כאומרת א"נ וא"ע ומ"מ כיון שלא נתן לה מזונות ממילא מע"י של עצמה ומ"מ אינו מוכרח לשיטת הטור והר"ר יונה:

כא ושם בהג"ה ואינו נאמן לומר שמחלה לו וכו'). כתב הח"מ דאפשר ששבועת היסת צריכה לישבע לו וכתר הב"ש דתליא בפירעון תוך זמנו ומחילה דומה לפירעון ועיין בש"ך בח"מ סימן ע"ח ס"ק ט"ו דמסיק לענין דינא דבטוען פרעתי תוך זמנו א"צ שבועה לפני פרעון אבל לאחר פרעון צריך לישבע היסת וא"כ ה"ה הכא ועמ"ש לקמן סי' צ"ו דצריך לחזור ולטעון אותה לאחר הפרעון ועוד נראה לפמ"ש שם ברס"י ע"ח וה"ה דלא יכול לומר מחלת לי והטעם משום דמחילה טענה גרועה ואינו נאמן אלא במיגו דפרעתי א"כ י"ל דהיינו דוקא לענין ממון אבל לענין שבועה הא כתב הב"ש לקמן סימן צ"ו דא"א מיגו להשביע אלא דלכאורה קשה איפכא דהא איתא בח"מ סי' פ"ב סעיף י"א דיכול להשביע בטענת מחלת לי אע"ג שיש בו נאמנות על הפירעון ש"מ דלענין שבועה א"צ למיגו ויבואר לקמן סי' צ"ו באורך ועוד נראה לפמ"ש לעיל דהכא במכחשת בפניו י"ל דאינה צריכה שבועה משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה וצ"ע דהא בסימן ע' סעיף יו"ד צריכה לישבע בנק"ח מיהו י"ל דהתם שאני כיון דכבר העיזה שלא לפניו עיין לעיל סימן י"ז בב"ש ס"ק ג'. והא דמשמע כאן מלשון רק בראיה ברורה דמועיל מחילה במזונות להבא אף דלעיל סי' ס"ח הביא פלוגתא בזה אי מועיל מחילה במזונות ועמ"ש שם די"ל דהכא מיירי בראיה שכתבה לו וע' בח"מ ס"ק ל"ה דמשמע מלשון אם לא טען וכו' דמן הסתם אינה מוחלת כתובה והדין עמו דא"א לומר דהכא מיירי שטוענת שתבעה אותו דא"כ פשיטא דלא טענינן לי' אם אינו מכחישה ובחנם השיג עליו הב"ש

בסי' פא

א (סעיף א' הרי זה עושה ואוכלת וכו') לכאורה יש לדקד' דה"ל למתני סתם בין מע"י בין חותר חולין בשלמא במתניתין נקט שפיר דברישא אפילו ר' מאיר חודה אף ע"ג דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ ברישא כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע הוא עושה ואוכלת לעצמה אבל אנן דקי"ל דא"א מקנה דבר שלב"ל ה"ל לכלול מעשה ידיה והמותר חולין ובטור נקט דרך לא מבעיא מעשה ידיה אפילו אי הוי אמרינן דאדם מקדיש דבר שלב"ל אפ"ה פשיטא דמעשה ידיה חולין אלא אפילו המותר דיכול לכופה לשיטתו אפ"ה הוי חולין משום דהוי דבר שלב"ל אבל בלשון הש"ע א"א לפרש כן תו יש לדקדק דה"ל לטור וש"ע לאשמעינן הך דינא במקדיש ידי עצמו דאינו קדוש משום דה"ל דבר שלב"ל וכמו שהקשו התוספו' כזה בדף נ"ט ע"א ונראה דלפמ"ש הרמב"ם והוא בטוש"ע ח"מ סימן רי"ב דאע"ג דבמקדיש דשלב"ל אינו קדוש ח"מ חיוב לקיים מטעם נדר ולפ"ז א"ש דבודאי מקדיש ידי עצמו ג"כ ה"ל חולין אלא דאפ"ה צריך לקיים מטעם נדר אלא דברישא כיון דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ כשאומרת אח"כ א"נ וא"ע היא עושה ואוכלת לעצמה וממילא אין כאן נדר ולפ"ז י"ל הא דנקט הש"ע במותר חולין היינו משום דס"ל כדעת הטור ורבינו יונה וכמו שיבואר לקמן שזה דעת הרמב"ם והש"ע באומר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שאינה יכולה לומר במותר א"נ מ"כ ואיני עושה ממילא אף דהוי חולין מ"מ כיון דמותר מע"י בא לידו מחויב לקיים מטעם נדר ואינו יכול לומר צאי מותר מע"י למ"כ כיון שיכול לכוף ממילא מחויב לקיים מטעם נדר אלא דלפ"ז יש לדקדק קצת הא דקאמ' ריש לקיש טעמא דר"מ משום דא"א מוציא דבריו לבטלה ואמאי הוא לבטלה הא כי היכי דאמר החם דגמר ואמר לשם דמים ה"נ י"ל דגמר ואמר לשם נדר למה נימא דנעשה כאומר יקדשו ידיך וצ"ל דאפ"ה כיון דהוא חולין עכ"פ עד שיחזור ויקדש הוי לבטלה לשון הקדש:

ב (שם אמר להיקדשו ידיך לעושיהן וכו'). כתב הר"ן דהוא נגד הסוגיא דאמר ופליגי דר"ל וכו' מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן משמע דווקא כיון שיכול לכופה יכול לומר יקדשו ידיך דהידים משועבדים ק אבל למאי דקי"ל דאינו יכול לכופה אינו יכול לומר יקדשו ידיך וכתב הר"ן עוד דא"ל דהא דקאמר מתוך שיכול לכופה היינו דמשום הכי אמרינן נעשה דהא בלאו הכי ס"ל לר' מאיר דאמרינן נעשה משום דא"א מוציא דבריו לבטלה ולכאורה הי' נראה ליישב קצת דסבירא ליה להרמב"ם דאף דכשהוא זן אותה יכול לומר יקדשו ידיך לעושיהן מכל מקום הא יכולה לומר בכל עת איני ניזונית ואיני עושה ואפ"ה מהני ההקדש כל זמן שלא אמרה כדאמרי' גבי קונם מעשה ידיך לפיך דמשעבדא לו כל זמן שלא אמרה וס"ל דלא שייך לומר דנעשה כאילו אמר יקדשו ידיך משום דא"א מוציא דבריו לבטלה דכיון דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ מה יועיל אם יהי' כאילו אמר יקדשו ידיך לעושיהן אכתי דבריו לבטלה דהרי היא יכולה לומר א"נ וא"ע אלא מתוך שיכול לכופה ואינה יכולה לחזור אז אמרינן נעשה ומדברי הב"ש משמע דהרמב"ם ס"ל באומר יקדשו ידיך והיא ניזונית בשעת הנדר אונה יכולה לחזור בה תו דכבר חל ההקדש ולפמ"ש ז"א וכן הסברא דהיאך יכול הוא להפקיע זכותה ונראה ליישב דבריו דס"ל דכיון שהיא שותקת בשעת הקדשו ה"ל כנתרצה וכן כתב מהרש"א ז"ל גבי נדרה שלא להניק וכו' דף נ"ט ע"ב דבנתרצ' ושתק לנדרה אז הנדר חל אף דמשועבד לו. ובספ"י כתב שם דתליא בפלוגתא אם היא נתנה אצבע בין שיני' א"כ למאי דקי"ל דבקיים הוא נתן אצבע ב"ש חל ה"נ ס"ל הכא בנתרצה היא לנדרו חל וכן נראה מדברי מהרש"א בתוס' ד"ה א"צ להפר דכ' דיכול להפר משום שמא יחזור בו משמע דאי לאו דמפר א"י לחזור בו כיון דהי' יכול לכופה למעשה ידי' שיזון אותה ותעשה לו ה"ל כנתרצה ופקע שעבודו ועיין מ"ש לעיל בסימן ע"ו ובסימן ע"ח בזה ולפ"ז צריך לומר לפי מ"ש לעיל דהא דאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו משום דאף דהיא מתרצה לנדרו מ"מ לא שייך לומר נעשה כיון דהיה יכולה לומר א"נ וא"ע איך נאמר דא"א מוציא דבריו דבטלה דהא יכולה היא עכ"פ למחות כנ"ל. אך זה דוחק ומ"ש ראי' מדברי התוס' ד"ה מאי לאו וכו' והבין מדבריהם דכשהוא זן אותה בשעת ההקדש אינה יכולה לחזור לר"מ וזה ודאי א"א לומר לענ"ד דהא אף דס"ל לר' מאיר אדם מקדיש דבר שלב"ל קי"ל דיכול לחזור עד שיבוא לעולם וא"כ מהיכי תיתי לא תוכל לומר א"נ וא"ע דהא ודאי לא חל ההקדש עד שיבא לעולם מיהו העיקר נראה בדעת הרמב"ם דמפרש הסוגיא כפשטי' דדווקא במקום שיכול לכופה יכול לומר יקדשו ידיך אלא כיון דהכא מיירי בהקדיש כל מעשה ידי' וס"ל להרמב"ם כסברת הטור והר"ר יונה דבמותר יכול לכופה ואינה יכולה לומר אוני נוטל מעה כסף וא"ע וס"ל כדעת הפוסקים בח"מ במקדיש דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה שניהם וא"כ כיון שהקדיש כל מע"י ואמר יקדשו ידיך נמצא דבמותר חל על הידים וה"ל בא לעולם אף דבגוף מע"י יכולה לומר איני ניזונית ואין הידים משועבדים אפ"ה חל אגב המותר ושפיר כתב דכל מעשה ידי' קדיש והא דקאמר בסוגיא ופליגא דריש לקיש ולא מפרש הכי משום דבמותר יכול לכופה לכ"ע עיין בחידושים באורך בס"ד ועוד כתבנו שם דיש לפרש דברי הרמב"ם אפי' לא ס"ל כשיטת הטור והר"ר יונה אי נימא דס"ל להרמב"ם דבאומרת א"נ וא"ע חייבת בשאר מלאכות א"כ חל הקדושה על כל מ"י אגב שאר המלאכות דחל על הידים אבל מ"ש בתחלה נראה יותר בפשיטות דברי הרמב"ם ע"ש:

ג (שם בהג"ה וי"א דאינו קדוש וכו') כתב הב"ש וכן הוא דעת הר"ן וס"ל דאפי' אומרת יקדשו ידיך לא מהני ומפרש הסוגיא מאי לאו בניזונית היינו ניזונות ממש ואפ"ה אינו קדוש אליבא דר"מ משום דבכל שעה יכולה לומר א"נ וא"ע א"כ לדידן נמי וכו' ולענ"ד אף דמשמע קצת מדברי הטור דמפרש מאי לאו בניזונית אפי' כשהוא זן אותה היינו דהטור לשיטתי' אזיל דס"ל דבמותר יכול לכופה א"כ לא תקשה עליו קושי' התוס' שם בד"ה מאי לאו וכו' מדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד, לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים הי' קדוש וכו' אף דיכולה לומר א"נ וא"ע מ"מ האיך קאמר רב דבמותר דלאחר מיתה קדוש הא במותר יכול לכופה כיון דמעלה לה מ"כ אבל לשיטת הר"ן דפליג בהדיא כדאיתא לעיל סי' פ' סעיף א' בהג"ה א"כ מוכח בהדיא דבמעלה מזונות ומ"כ קדוש מחיים לר"מ וע"כ מפרש בניזונית כפירוש התוס' שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה ומ"מ דברי הר"ן נכונים דא"י לומר יקדשו ידיך אפי' בנזוני' כיון דאין הידים משועבדים לו ואין הקדושה חל על הידים כלל:

ד (סעיף ב' האשה שאמרה וכו') הנה בפשטות הסוגיא משמע דאף למסקנא דמשני שאני קונמת דמפקיע מידי שיעבוד מ"מ צריך לומר שאמרה יקדשו ידי לעושיהן כדמשני ר' הונא ברי' דר' יהושע דאל"ה אכתי מע"י אינו בעולם עד שתעשה אותם אבל הרמב"ם דמחלק דנקט תרתי יקדשו ידי או שנדרה וכו' משמע דס"ל דלמסקנא א"צ לומר שאמרה, יקדשו ידי לעושיהן והיינו משום דכיון דקונמת קדוש הוא חל על דבר שלב"ל ונלע"ד שזה הוא שיטת התוס' בקדושין דף ס"ג בד"ה וידים אתנהו בעולם וה"ה דמצי לשנויי דקונמת קדושת הגוף משמע דלא הוי צריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכבר הארכנו בזה בחידושינו בכתובות דף י"א ודף נ"ט אך הא קשה לי על שיטת הרמב"ם דלמסקנא חוזר הש"ס מהא דאוקמא באומר' יקדשו ידי אלא דהקדיש' מע"י ממש וקונמות חל על דשלב"ל א"כ מאי מקשה הש"ס ונקדשו מהשתא והיינו משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד האיך שייך בזה שיעבוד הא גוף מע"י הם שלו לגמרי ועד כאן לא קאמר לעיל וכי אמרה הכי מי מקדשא הא משעבדא לי' אלא משום דמשני בתחלה באומרת יקדשו ידי אבל בגוף מע"י הם של בעל ממש ומאי קושיא דנקדשו מהשתא וע"כ צ"ל דאף לפי המסקנא ברוך לשנויי באומר' יקדשו ידי' לעושיה' ועמ"ש בחידושי'. ומ"ש הרמב"ם ביקדשו ידי לחוד מהני ופי' הח"מ דס"ל דידים קדשי קדושת הגוף וכ"כ הב"י בי"ד סו' רל"ד הוא פלאי דאיך שייך להקדיש ידים כמו שהקשו התוס' בדף נ"ט ע"ב בד"ה שדה וכו' והוא מסוגי' ערוכה בגיטין דף ל"ח ע"ב דהמקדיש עבדו יצא לחירות מ"ט לדמי לא קאמר פירש"י דגופו לא קדיש שאינו ראוי למזבח וא"כ איך שייך לומר שהידים יהיו קדושי' קדושת הגוף ותו קשה לי על דבריהם לפמ"ש התוס' דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד בע"ח היינו משום דהקדש כולל לא אלמוה וחל מיד כמו שהוכיחו התוס' ד"ה קונמת וכו' מהאי איצטלא דפרסוה אמיתנא וא"כ אס"ד דהכא מיירי שהקדישה את הידים קדושת הגוף א"כ יהא הקדושה חל מיד אפי' תחת בעלה ונלפע"ד עיקר בדברו הרמב"ם ז"ל דס"ל דחל על הידים קדושת דמים וס"ל כמ"ד