הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלז

ד"ה הצעת המטה וכו' דמה שאסרו בנדה הצעת המטה היינו דומיא דהצעת המטה דכאן דהוא מילי דחובה הא דקאמר הש"ס קמי ארחא ופרחא מאן טרח בהכניסה לו שתים דהיינו בהצעת המטה ואי נימא דאין חילוק בהצעת המטה והכל מילי דחיבה נינהו הא קי"ל לעיל סימן כ"א דכל שאסור בנדה אסור באשת איש ואיך תציע מטות ארחי ופרחי וצ"ל בדוחק דהתם מיירי בפניהם והכא מיירי להביע שלא בפניהם:

ז (סעיף ה' מלאכות אלו וכו') כתב הב"ש דמשמע דמחויבת לעשות ולא כרש"י ז"ל שכתב עצה טובה היא ולענ"ד דגם רש"י ז"ל ס"ל דחיובא הוא תדע דאל"כ למה הוצרך לחלק בין הצעת המטה דמתני' להצעת המטה דעשירה תיפוק ליה דאינו אלא עצה טובה אלא נראה דכוונת רש"י ז"ל דלא הוי משום זה מורדת ממלאכה כמו בשאר מלאכות וכמו שהוכיחו התוספות בדף מ"ג מדקאמר שם חולה בת מלאכה היא ע"ש:

ח (סעיף ח' בהג"ה הכניסה לו שלשה שפחות וכו') צ"ע למה לא חשיב דיש חילוק בין ג' שפחות וד' לענין דברים קטנים כדאמר הש"ס גבי שלשה שפחות הא שארא עבדא והיינו דברים קטנים כפירש"י בשלמא על הרמב"ם וש"ע אין להקשות דסבירא להו כיון שתיקנו אח"כ דאפילו עשירה גדולה מחויבת בהצעת המטה כ"ש בדברים קטנים כמ"ש הה"מ דהא מדינא דמתני' בשלש שפחות פטורה מהצעת המטה ואפ"ה חייבת בדברים קטנים כל שכן לאחר התקנה דמחויבת אפילו בהצעת המטה דחייבת בדברים קטנים אבל על הרמ"א שכתב לחלק בין שני שפחות לשלש יש לתמוה דלא חשוב לחלק בין ג' וד' לענין דברים קטנים וכן קשה על הטור ונלענ"ד דס"ל כיון דאמרו במתני' בהכניסה לו שלש פטורה מלעשות בצמר ואפ"ה מחויבת בדברים קטנים כדקאמר בש"ס הא שארא עבדא ומצינו לרבי אליעזר דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר והיינו מלאכה קלה וכיון דשמעינן דדברים קטנים הם יותר מלאכות קלות מעשיית הצמר כדמוכח מהכניסה לו ג' שפחות כנ"ל א"כ כ"ש דס"ל לר"א דיכול לכופה לדברים קטנים דקלים מעשיית הצמר וכיון דקי"ל דהלכה כר"א אין חילוק בין ג' לד' ולפ"ז צ"ל דהצעת המטה דמתני' אינו מלאכה קלה כמו עשיית הצמר אע"ג דחשיב ליה תנא דמתני' כחדא בהכניסה לו ג' פטורה מהצעת המטה ומלעשות בצמר לא זו אף זו קתני לכן אין הכרח רמ"א דעשירה גדולה חייבת בהצעת המטה דמתני' כי אם בהצעת המטה של הצעת פריסת סדין ולפי זה נראה דאין צריך לדחוק בדברי הרמב"ם ז"ל דמפרש דהצעת המטה דמתני' ודש"ס אחת הוא ותקנה אחרת היתה אח"כ כמ"ש הרב המגיד אלא דס"ל דהא דאמר בש"ס אבל מצעת לו אח המטה הכל אליבא דת"ק דר"א ואליביה באמת צריכין לחלק בין הצעת המטה להצעת המיטה דש"ס אבל למאי דקיימא לן כר"א דמחייב אפילו עשירה גדולה בצמר ה"ה להצעת המטה דמתני' דהא תנא דמתני' חשיב להו כחדא משמע ליה דשוין הם:

ט (סעיף ט' עליה להביא ראיה וכו') כתב הרמב"ם והביאו הטור אין כאן מקום לשבועה ולא כתב טעם לזה והב"ח תמה עליו ובב"ש כתב בשמו דאפשר דגם הרמב"ם ס"ל דיכולה להשביע אח"כ אלא בתחלה מחויבת לעשות ואח"כ יכולה להשביע ולא ידעתי מה עדיפות אח"כ להשביע יותר מבתחלה דהיא מוחזקת בעצמה והוא בא לכופה ועיין בב"ח שלא נרמז חילוק זה ולכאורה היה נראה טעם הרמב"ם בזה דמדמי לה ללוה שטען אין לי דאין משביעין אותו מדינא דהש"ס כי אם מתקנת הגאונים כדאיתא בח"מ סימן נ"ט א"כ ה"נ כיון שהבעל טוען אין לי כ"כ ממון כדי לקנות שפחות אין מקום לשבועה מדינא דש"ס אע"ג דנשבע שם מתקנת הגאונים כאן לא התקינו אלא דנראה דהתם מיירי שאין המלוה טוען ברי שיש לו א"כ אין נשבעין על טענת שמא אבל אם הוא טוען ברי למה לא תשביע אותו ואפילו נימא דס"ל דלא מחשיב ברי כיון די"ל דהוא חיוב לאחרים מה שהיא אינה יודעת ואין עשיר שיכול לקנות שפחות מ"מ לפמ"ש דהיא יכולה להשביעו אפילו קודם עשיית המלאכות כשכופה אותה לעשות א"כ י"ל דדמי לנשב' ונוטל דנשבע אפילו בשמא כמ"ש הש"ך בח"מ סימן קמ"ו ס"ק ה' ונראה דיש לפרש טעם הרמב"ם דאין מקום לשבוע' זו מטעם שהקשו בש"ס בר"פ קמא דב"מ ונימא מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועה ומשני דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו וכן הוא בש"ע ח"מ סי' צ"ב א"כ כיון דקי"ל דאין אדם מחויב להשכיר עצמו לעשות מלאכה לשלם חובו א"כ אמרי' לגבי הבעל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"ל דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליה דאע"פ שיש לו סמ"י עליה כיון שאנו מודיעים אותו הדין דאם יש לו כדי לקנות שפחות אסור לו לכופה למלאכה אפילו אם היא חייבת לו ממון שוב אין מקום לשבועה:

י (סעיף יו"ד וכל אלו המלאכות וכו') כתב הב"ש דלאו דווקא דהא מחויבת לעשות בצמר אפילו כשאין בני משפחתה עושין וכתב עוד וכן מחויבת למזוג הכוס ונראה עוד דכ"ש שמחויבת לעשות לו שימוש דברים קטנים והטעם בזה דהוא כ"ש מעשיית הצמר דאינה מחויבת בהכניסה לו ג' לת"ק דרבי אליעזר ואפ"ה חייבת באלו כמ"ש לעיל גבי עשיו וה"ה הכא:

יא (שם בהג"ה לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה). כתב הח"מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה על הולד והנה נראה פשוט דאם אכלה משלה ולא אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר לא גרע ממה דאיתא בסי' ע' סעיף ח' לא לותה רק מכרה מנכסים ופירנסה עצמה אין לה עליו כלום אלא אפילו אם הודיעה לעדים נ"ע דאפשר דה"ל כזן בניו של חבירו דפטור דה"ל כפורע חובו של חבירו א"כ ה"נ כיון שאין תועלת במזונות היתירים אלא לולד אע"פ שמוטל על האב מ"מ ה"ל איהו כפורע חובו מיהו י"ל דהכא עדיף טפי כיון שהחיוב על האב ליתן לאשתו ה"ל היא כבע"ח עצמו וכן משמע ביבמות דף מ"ב שהיא התובעת ועוד נראה דהא קי"ל דיכול לתפוס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים וכש"כ במקום דשייך מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה א"כ היא יכולה לומר שתפסה המזונות שנתן לצורך עצמה בשביל הולד ותובעת מזונות עצמה ולפ"ז במניקה בן של אחר בשכר ופסק לה קימעא אף שהאב מחויב ליתן יותר ח"מ אינה יכולה לתבוע אח"כ דה"ל הוא כפורע חובו א חבירו כמ"ש הב"ש בשם הראב"ד ופוסקים:

יב (סעיף י"ב שצער גופה קודם). כתב הח"מ דאם יש לולד סכנה ולה אין סכנה אלא צער א"י לסכן הולד מחמת צערה וכתב הב"ש דתליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבין בנדרים דף פ' דס"ל לרבי יוסי דכביסתן קודם לחיי' אחרים ולפענ"ד נראה דהתם לא מיירי ביש סכנה להעיר אחרת אלא שיכולים להביא מים מעיר אחרת או שילכו משם תדע דא"כ נימא נמי בודאי סכנה דכביסה זו קודמים לחיי אחרים אפילו בוודאי סכנה ותו דהא קי"ל דספק סכנה דאחרים דוחה שבת יה"כ ואילו משום צערה דידה לא התירו אלא בשבות כדאיתא ביבמות דף קי"ד ותו דהא קי"ל בגרושה מניקה כשיש חשש ספק סכנה לולד כגון שמכירה מחויבת לצער עצמה ולהניק וגדולה מזה אי' בח"מ סי' תכ"ו בב"י ובסמ"ע שם שהביאו הירושלמי שמחויב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה נהי דהשמיטו הפוסקים דין זה בש"ע מ"מ במקום צערא לחוד ודאי סכנה עדיפא:

יג (סעיף י"ד הרי שרבתה וכו') כתב הח"מ דמשמע עם בנה אבל אם מת בנה אין הבעל מעכב עליה מלהני' בן אחר והב"ש כתב דהטעם הוא משום צער חלב דידה ולכאורה ז"א דהא הרמב"ם בעצמו כתב הטעם גבי היא אומרת להניק משום דצערה דידה לפרוש מבנה ומ"ש הב"ש לקמן סי' פ"ב ס"ק ב' דהרמב"ם נמי ע"כ ס"ל שהחלב צער לאשה אלא דכוונתו דאפי' אם הבעל נותן לה תינוק אחר להניק ואין משמעות הסוגיא כן דהיא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק משמע שלא להניק כלל דומיא דסיפא הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק דעולה ואינה יורדת משמע שלא להניק כלל דאל"ה לא שייך טעמא דעולה עמו ותו דהא נקט הרמב"ם שהבעל טוען שמא תתנוול משמע שאינו נותן בן אחר אלא העיקר דס"ל להרמב"ם דלא שייך הטעם משום ריבוי החלב דכי תינק לעולם הרי בכל פעם שתפסוק להניק צריכה לסבול זה הצער ותו דבשביל ריבוי החלב אינה צריכה להניק אלא להקל קצת שלא יהיה לה צער כדאיתא בשבת שם אבל לא להניק כ"כ שתהיה לה צער הנקה שמתנוולת על ידו ולכאורה היה נראה דהא דנקט לשון עם בנה לרבותא דודאי כשאינה מניקת את בנה יכול הבעל לומר שאינה רוצה להניק בן אחר בשביל דמניקה מסולקת דמים ואינה יכולה להתעבר ואין אשה אלא לבנים אבל כשמניקה בל"ז את בנה ובל"ז אינה יכולה להתעבר אפ"ה אשמעינן דיכול לעכב משום ניוול:

יד (סעיף ט"ו בהג"ה וכן ב"ד משמתין אותה וכו') מדברי התוספות בדף ס"ג והרא"ש גבי מורדת שכתבו דרבי יוסי בר חנינא דס"ל מורדת ממלאכה ע"כ ל"ל הך דר' הונא דאמר יכולה אשה לומר א"נ וא"ע משמע דפשיטא להו דאם יכולה לומר כן אפילו כשלא אמרה איני ניזונית אין לעשות לה שום כפי' אלא שלא ליתן מזונות והטעם כיון דס"ל לרב הונא דמזוני עיקר ומע"י משום איבה דמזונו' א"כ אם אינה רובה לעשות אינו יכול לכופה אלא שלא ליתן מזונות דאס"ד דס"ל לתוס' והרא"ש דכופין אותה בשוטים או למכור כתובתה בטובת הנאה אם הבעל רוצה בכך א"כ ה"נ ה"ל לפרש דס"ל לריב"ח דאם הבעל רוצה פוחתין מכתובתה וצ"ע שלא הביא רמ"א דעתם ונלפענ"ד לפרש דברי הרמב"ם דעושין לה שאר כפי' בשוטים או בשמתא או במכירת כתובתה ולא סגי במניעת מזונות כיון דקי"ל כרב הונא דמזוני עיקר ויכולה לומר איני ניזונית משום דלפמ"ש הר"ן ומבואר לעיל סימן ס"ט דכשאומרת איני ניזונית ואיני עושה אינה יכולה לחזור בה לעולם א"כ יש לומר דבזה ודאי אין תקנה דאם תמרוד במלאכה פעם אחת לא תוכל לחזור לעולם ויפטר הבעל ממזונות לעולם ואם יתקנו שתוכל לחזור בה אם כן אין תקנ' לבעל בכפיית מניעת המזונות בשעה שהיא מורדת דאם כן לקתה מדת הדין דכשהיו המזונות בזול ומעשה ידיה ביוקר תמרוד ממלאכה ולא תעשה לבעל אלא כשיעור מעשה ידיה דיהיה ניחא לה בכך שלא יזון אותה ויהיה מע"י לעצמה וכשיהיה מעשה ידיה בזול ומזונות ביוקר תאמר שחוזרת בה לכך תיקנו חכמים שיהיה הברירה ביד הבעל לכוף אותה בשאר כפיות ובזה א"ש די"ל דהתוס' דלא פירשו כך לשיטתייהו אזלי שכתבו בכתובות דף מ"ז ע"ב דכשאמרה איני ניזונית וא"ע תוכל לחזור בה א"כ שפיר י"ל דמורדת ממלאכה עשאוהו חז"ל הדין כאלו אמרה איני ניזונות ואיני עושה ועוד י"ל דהא דכתב הרמב"ם דעושין לה שאר כפיות ולא סגי במניעת המזונות מיירי כגון שעושה מקצת המלאכות רק שמונעת מלאכה אחת או שתים דא"כ אין תקנה בכפיית מניעת המזונו' דכיון דרצו חז"ל דעושה קצת מלאכות אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך ולא לעקור שימנע ממזונה והיא תמנע מכל המלאכות ולפ"ז א"צ למ"ש בח"מ בס"ק כ"ו דאם אינו רוצה למנוע ממנה מזונות כגון שהיא מניקה ור"ל שאין לה במה לזון ולפמ"ש דכיון דמניקה את בנה הוא אחת ממלאכות אם לא יזונה תפטר מהנקה וה"ה שאר מלאכות כנ"ל גם י"ל דלדעת הטור ור"י דבמותר א"י לומר א"נ מ"כ וא"ע א"כ אם היא בעלת מלאכה א"א לכופה במזונות ונהי דהש"ס לא מצי מפרש מורדת במלאכה במותר כמ"ש לעיל ס"ק ב' ח"מ הדין דין אמת:

טו (שם בהג"ה אבל אם אמרה איני ניזונית ואיני עושה וכו') וכתב הב"ש בס"ק כ' וז"ל דמניקה דמוסיפין לה מזונות ואומרת איני ניזונית ואיני עושה נראה דאותו הוספה בשביל הנקה ג"כ אין מוסיפין לה ולענ"ד נראה דלא מבעיא לפי דעה קמייתא דבאומרת א"נ וא"ע פטור' ממלאכות א"כ ג"כ פטורה מהנקה ובריך לשלם לה שכר הנקה כמו בגרושה והולד מכיר' לקמן סי' פ"ב ומסתמא שכר הנקה אינו פחות משיעור הוספה שצריך להוסיף על מזונו' בעבור הולד אלא אפילו לדעת יש אומרים דחייבת במלאכות ופטור לשלם לה שכר הנקה אכתי צ"ע אם הוא מחויבת להוסיף משלה בעד הולד ולא דמי למ"ש לעיל בסעי' י"א בשם הראב"ד דהתם פסקו לה קימעא ונתרצית בכך אבל הכא אף שחייבוה רבנן להניק אבל למה יתקנו שתוסיף משלה בשביל הולד נראה דלדעה קמייתא דפטרוה מהנקה אם הוא יותר משיעור דמי מזונות יכולה לומר איני ניזונית וא"ע והמזונות או דמי מזונות שמקבלת יהיו בשביל שכר הנקה ואין הבעל יכול לומר כיון שעכ"פ מקבלת היא מזונות משועבד לו כל מעשה ידיה כיון דאין המזונות שלה מתקנת חכמים כמבואר בסעי' י"ח ולפ"ז צ"ל מה דאיתא במתני' ואם הית' מניקה פוחתין לה ממע"י מיירי שדמי מזונות הוא יותר משכר הנקה או שאינה רובה לומר איני ניזונית ואיני עושה מיהו לדעת הטור ור"י דבמותר א"י לומר א"נ מעה כסף וא"ע אם שכר הנקה הוא יותר מה' סלעים הוא משועבד לבעל בשביל מ"כ:

טז (שם בהג"ה וי"א דאפילו באומרת איני ניזונית וכו') והוא דעת הרמב"ם לחד שינויא ועמ"ש לקמן סימן פ"א דבזה מתורץ היטב מ"ש הרמב"ם בהלכו' ערכין פרק ו' דין נ"ח וביאור שיטה זו מבואר בחידושינו בדף נ"ח ובדף ס"ג ע"ש:

יז (שם בהגה"ה ברכי הבית וכו') נראה דאפילו לדעה זו אם אמר הבעל צאי מע"י למזונותיך היכא דסיפקה כדאיתא לעיל סי' ע' ואפילו היכא דנתרצה גם היא דפטורה מכל צרכי הבית חדא דהסברא כן הוא דמה"ת יתקנו רבנן שום דבר ממעשה ידיה שתעשה לו כיון שאינו זנה דאפילו בעבד עברי א"י לומר עשה עמי ואיני זנך ועוד מוכח כן מדברי התוס' דף ס"ז גבי מורדת ד"ה רב הונא וכו', ועיין בחידושי' שם דע"כ צ"ל דאפ"ה ניתקן אלו המלאכות נגד מזונות אלא היכא שהיא אומרת א"נ וא"ע אפ"ה חייבת במלאכות דאף דס"ל לרב הונא דהתקנה היה לטובתה היינו לענין עשיי' הצמר אבל בצרכי הבית גם לטובתו ניתקן וכשהיא מפקיע עצמה ממלאכה עכ"פ