הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלו

אלא דהוא דבר חדש ולא מצינו זה וצ"ע ונרא' דלאו דוקא שזינתה ברצון ממש אלא דמיירי במקום שיש לחוש לרצון כמ"ש רמ"א בהג"ה דאז לענין כתובה אינה מפסדת כמ"ש לעיל וה"ה תנאי כתובה אלא דכיון דעכ"פ לא קרינן בה ואותבינך לאנתו כנ"ל פטור מפרקונה ובזה שפיר כתב הח"מ דכיון דהאיסור ד"א בא אחר השבי' חייב ויש להסתפק בפרקונה אי נגבית ממטלטלי כמו מזונות וקבורה דמבואר לקמן סי' פ"ט וממשמעות דברי התוס' בר"פ אלמנה ניזונית בד"ה ואין חייבין בקבורתה. או דמי לכתובה דקי"ל דאין ניגבית אלא ממקרקעי ומסתימת דברי הפוסקים משמע דאפילו ממטלטלי ועיין בחדושי' דף נ"א ע"ב הטעם בזה

בסי' עט

א (רפואה שיש לה קיצבה וכו'). כתב הב"ש דלדעת הרא"ש הוא בכלל פרקונה כנגד פירות ולמד מזה דרפואה שיש לה קיצבה אינו יכול לומר הרי גיטך וכתובתיך ואין להקשות עליו דא"כ הא דנדחק הרב המגיד והביאו הב"י ליישב הספרי ושלחה לנפשה שאם היתה חולה ימתין עד שתתרפא ולא מוקי לה ברפואה שיש לה קיצבה ז"א דכיון דרפואה שיש לה קיצבה אינו בכלל מזונות א"כ ממילא א"א לומר דהוא מדאורייתא דלא מצינו בתור' אלא שארה כסות' ועונתה אך אכתי קשה על הר"ן שס"ל כדעת הראב"ד כמ"ש הב"י בשמו והר"ן ס"ל דמזונות אשה דרבנן דע"כ צ"ל דקרא אסמכתא בעלמא ומדרבנן אם כן ה"נ ה"מ לאוקמי ברפואה שיש לה קיצבה ותו קשה לי דאיך אפשר לומר דרפואה שיש לה קיצבה הוא בכלל פרקונה כנגד פירות הא בפירקון שני אינו חייב לפדותה ועכ"פ יכול לומר הרי גיטך וכתובתיך כמו שמבואר בסי' הקודם ואיך שייך לומר ברפואה שיש לה קיצבה דא"י לומר הרי גיטך וכתובתיך דע"כ צריך לחלק בין פעם ראשון לפעם שני ותו דא"כ היכא דחלתה כבר והוציא עלי' הרבה נימא דיפטר מפרקונה ותו הא דנדחקו התוס' והרא"ש לפרש הא דאמר באלמנה לכה"ג יש לה פירות אע"ג דפטור מפרקונה ה"ל לפרש לענין רפואה שיש לה קיצבה אלא ע"כ כוונת הרא"ש דרפואה שיש לה קיצבה כיון שהוא בפעם אחת הוא כעין תקנת פרקונה שהוא על הבעל ולא על היורשי' אבל אינו תחת פירות כלל וממילא כיון שכתבו התוס' בפרקונה הטעם דא"י לומר הרי גיטך וכתובתיך כיון שכבר אכל הפירות ולא קיבל תשלום הפירות כ"ז לא שייך לענין רפואה ועיין בסמוך: ב (או הריני מגרשך ונותן כתובתה וכו') כתב הח"מ הטעם לפי שרפואה בכלל מזונות והרי קיבלה כנגד מעשה ידי' משא"כ בפרקונה ורש"י פי' במתני' בד"ה אינו רשאי שכבר נתחייב בפרקונה משעה שנשבית ועיין בחדושי' דזה הטעם אינו מספיק לחלק בין פדיון לרפואה והח"מ כתב דרפואה כל יומא זמני' הוא אך לפמ"ש לעיל דאפי' רפואה שיש לה קיצבה דדמי לפרקונה שהוא בפעם אחת אפ"ה יכול לומר הרי גיטך וכו' ז"א וע"כ צ"ל כמ"ש הח"מ ואפ"ה אשמועי' רש"י ז"ל דדוקא אם כבר נתחייב בפדיונה אבל אם אמר בתחלה הרי גיטך וכתובתיך ואח"כ נשבית יכול לגרשה מיהו נראה דהיינו לר"ש דס"ל משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וה"ה דפטור מפרקונה אבל לרבנן כיון דס"ל דיש לו פירות מסתמא חייב בפרקינה אפי' היכא שכבר החתים הגט קודם שנשבית דקי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה כמ"ש כמ"ש הרא"ש בגיטין דף י"ז. ועיין לקמן סי' קכ"ז

בסי' פ

א (סעיף א' ואם לא הי' דרך וכו'). כתב הב"י והח"מ אף דבגמרא אמרי' וה"מ בכיתנא רומאה מ"ח כיון דאין כיתנא רומאה ידוע לנו מספקינין בכל כיתנא דילמא הוא כיתנא רומאה והוא דחוק ולפענ"ד נראה דהסוגיא מיירי שדרך נשי המקום לעשות בפשתן דכל מילי דמתני' מיירי בכך כמו במניקה ואינך דמבואר לקמן סעיף יו"ד ואפיה בכיתנא רומאה אינה מחויבת לר' יהודה אבל הרמב"ם דמיירי הכא כשאין דרך נשי העיר כן רק דאפ"ה הוא כופה אותה לעשות בצמר משום זימה והיינו מלאכה קלה שאפשר רק שלא תהי' בטילה והיינו טוויית הצמר ומה שלא חיל' ברישא במקו' שדרכם לטוות פשתי' דבכיתנא רומאה א"י לכופה י"ל דכיון דאין כיתנא רומאה מצוי בינינו לא הזכירו א"נ דס"ל דהלכה כת"ק דר' יהודא דאינו מחלק בטויית פשתן ולפ"ז א"ב לדחוק בהא דקתני בדברי ת"ק דר' יהודא אבל כופה ליתן תבן וכו'. דהא דאמרי' בפ' בתרא דנדרים שלא אתן תבן וכו' דמיירי בעשירה כמ"ש הר"ן דאפי' בעני' אם אין דרך המקו' בכך שפיר חל הנדר וכבר כתבנו דמתני' וברייתא מיירי במקום שדרכן בכך דוקא:

ב (שם דחקה עצמה וכו') ודעת הר"ח דהעדפה ע"י הדחק לעצמה וכתבו האחרונים דתוכל האשה לומר קים לי כהר"ח ובחידושי כתבתי די"ל דאף לשיטת הר"ח יש לחלק דאם עשתה כדרך שהיא מחויבת כגון ה' סלעים בזמן הש"ס וכן בזמן הזה כשיעור החיוב ואח"כ דחקה עצמה בלילות ועשתה יותר בזה ס"ל להר"ח כר' עקיבא דה דהעדפה לעצמה אבל אם הוא אינה בעלת מלאכה ולא עשתה כשיעור המחויב ודחקה עצמה בלילה להשלים השיעור אף שאינה מחויבת לכ"ע העדפה זו לבעל. וכן במציאה דמדמ' הש"ס להעדפה שעל ידי הדחק ג"כ יש חילוק זה ובזה נכון מה שדקדקו התו' בר"פ מציאת האשה דהכא משמע דמציאתה הוא תחת מזונו' והיינו משום איבה דמזונות כמו בעיקר מעשה ידי' ובר"פ האשה רבה דקאמר תהוי לה איבה ואיבה לא משמע הכי ונראה דלפמ"ש א"ש דיש שני מיני איבות כמ"ש התו' בכתובות דף מ"ז דמציאתה הוא משום איבה דקטטה והיינו דמציאתה והעדפה שהוא כנגד החיוב להשלים מה שמחויבת לעשות הוא משום איבה דמזונות ובזה מודה ר' עקיבא דלבעלה כנ"ל אבל מציאתה והעדפה שהוא יתר על החוב הוא לרבנן מטעם איבה דקטטה ובזה פליג ר' עקיבא ולפ"ז יש ליישב לשיטת הר"ח במה שפסק כר"ע ולא כסתם מתני' דמציאת האשה ומע"י לבעלה דמתני' מיירי מה שהוא כנגד החיוב כדקתני מציאת האשה ומעשה ידיה משמע דהיינו נגד החיוב מע"י:

ג (שם בהג"ה ויכולה אשה לומר איני נוטלת וכו') ודעת הר"ר יונה הביאו הטור דאינה יכולה לומ'. ובחידושינו דף נ"ט ובר"פ מציאת האשה הארכנו לבאר שיטתו ולפי שיטתו דניתקן המותר לטובת הבעל יש להסתפק אם הבעל יכול לומר איני נותן מעה כסף ואיני נוטל המותר אי נימא דדמי לעיקר מעשה ידי' אליב' דריש לקיש דכתבו התוס' בכתובו' דף מ"ז ע"ב דאף דס"ל מע"י עיקר מ"מ א"י הבעל לומר צאי מעשה ידיך למזונותי' בדלא ספקה א"כ ה"נ יש לומר במותר מע"י לשיטת הר"ר יונה אך אפשר לומר דדוקא בעיקר מזונות דנתקן ג"כ לטובתה ולא במעה כסף וקצת מוכרח כן מהסוגיא דף ס"ג גבי מורדת דהוצרך הש"ס לאוקמי דמ"ד מורדת ממלאכ' ס"ל כר"ל כמ"ש התוס' שם ולשיטת הר"ר יונה ה"ל לומר במורדת ממותר מעשה ידי' אלא ע"כ משום דבעינן דומיא דמורד דצ"ל באומר איני זן ואיני מפרנס דבמותר באמת יכול לומר כן לדעת הר"ר יונה ועיין בחידושינו שם ועמ"ש לקמן סוף סי' זה. עוד כתבתי בחידושי' דלכ"ע אין האשה יכולה לומ' בעיקר מע"י שתהי' ניזונית ומעשה ידי' לבעלה ועל המות' תאמר איני נוטל מעה כסף ואיני נותן מותר אלא א"כ תאמר איני ניזונית כלל וכ"כ בס' פ"י ר"פ מציאת האשה ע"ש:

ד (סעיף ב' הי' לו ממון הרבה וכו'). והנה בר"ן מביא פלוגתא בעשיר' דאינה מחויב' לעשו' רק משום זימה אי מעשה ידיה לבעל' והרשב"א מדמי לה להעדפה ע"י הדחק ודחה הר"ן דהוא בכלל מעה כסף ונראה דס"ל להרשב"א כיון דאמר בגמר' דמציאתה להעדפה שע"י הדחק דמי א"כ לא עדיף זה ממציאת' ובמציאה פשוט דאין חילוק בין עני' לעשירה וה"ה במעש' ידי' וא"ל דמע"י כיון דקטרתא בה עדיף טפי ממציאת'. ז"א דהא פריך בר"פ מציאת האשה מה העדפ' דמע"י אמר ר"ע לעצמה וכו' משמע דהעדפ' אף דטרחא בהו הוא יותר סברא דלבעל' דאל"כ לא מקשה מידי והר"ן כתב שם הטעם דאל"כ מי ישגיח עלי' ולפמ"ש מוכח ממציאת עשירה דלבעלה דלא שייך טעם זה ועוד נראה להביא ראיה מהא דקאמר בכתובות דף ק"ד גבי פוסקין מזונות לאשת איש דר' פפא אמר חיישינן שמא אמר לה באי ור' זביד אמר דאימר צררי אתפס' וכו' מאי בינייהו וכו' ולמה לא קאמר דאיכא בינייהו עשירה דלא שייך טעמא דר' פפא דמעשה ידי' לעצמה ותו דלר' פפא ה"ל לאוקמא כל הנך מתנייתא דמקשה התם על שמואל ודחיק לאוקמא בששמעו בו שמת וטפי ה"ל לאוקמא בעשירה אלא ודאי דכיון דמחויבת לעשות משום זימה ממילא מע"י לבעל וכן משמע מהא דאוקמא בדף נ"ח ע"ב מתני' דהמקדיש מע"י אשתו דה"ז עושה ואוכלת בשאינה ניזונת והוצרך לדחוקי דנקט רישא משום דסיפא איצטריכא לו' וטפי ה"ל לאוקמה בעשיר' וכן משמע עוד מהא דקאמר ר"י בן נורי שם דף נ"ט יפר שמא יגרשנה ה"ל לומר שמא יתעשר ולא תצטרך ליתן מע"י וכן משמע מהא דקאמר פ' השואל דף צ"ו לפום חורפא שבשת' דהא ק"ל שמירה בבעלי' דהיא משועבדת לו משמ' אפי' בעשיר' ועוד נראה דאם הוסיפה לעשות יותר מעשי' בצמר אם הי' שלה הי' יכול הבעל למחות בה כדאי' לקמן סי' פ"ב כשרוצה להניק בן של איש אחר חפני שמתנוול' כמ"ש הרמב"ם עמ"ש לקמן סי' פ' סעיף י"ד וה"נ י"ל בכל מלאכה יתיר' כדאי' בדף נ"ט ע"ב. מכל הלין משמע דאפי' בעשירה מע"י שלו מיהו באומרת א"נ וא"ע משמע ודאי דמע"י שלה ולפ"ז המ"ל בפ' השואל דמשכחת באומרת אינה ניזונות וא"ע ואפילו לדעת הפוסקים בס"ס זה דמחויבת בשאר מלאכות אכתי יש לומר בעשירה ג"כ אך דלדעת הפוסקים דבמותר א"י לומר א"נ ואיני נוטל מ"כ י"ל דמשועבדת לו למותר ויותר נראה דעכ"פ משועבדת לו לעמוד לפניו כדלקמן בסעיף ד':

ה (סעיף ג' המדיר את אשתו וכו') כתב הב"ש אפילו התיר לה שחוק מ"מ יש חשש זנות והרא"ש כתב די"ל דהלכה כרשב"ג במשנתינו דאם לא הדירה משחוק א"צ להוציאה וכן הוא לדעת הריטב"א דמפרש דרשב"ג לא פליג אדר' אליעזר דנהי דהבעל כופה אותה לעשות משום זימה אבל כשהיא טוענת אותו להוציאה בשביל זימה לא מהני טענתה והכי עדיף טפי דלא תקשה הלכתא אהלכתא דאמר הלכה כר' אליעזר וקי"ל דהלכה כרשב"ג במשנתינו מיהו קשה לי לפי מה דאמר ר' יוחנן בן נורי בדף נ"ט שמא יגרשנה ולא יוכל לחזור והיינו משום שאינה יכולה ליזהר בהם מן המלאכות השנויות במשנתינו כפירש"י א"כ מטעם זה גופא נימא דיוציא ודוחק לומר דמיירי שלא הדירה ממלאכות שהאשה עושה לבעלה ואפ"ה יהיה חשש זימה ונ"ל דנהי דלכתחלה אסורה לחזור לו אפילו הכי א"ב להוציאה בשביל זה ועיין בחידושינו ולפ"ז נראה מה שנסתפק הב"ש בנדרה היא ממלאכה אם הוא יכול להפר משום חשש זימה ושיעמום ולפמ"ש בל"ז יכול להפר מפני שאינה יכולה ליזהר מן המלאכות ואם יגרשה לא תוכל לחזור וגם י"ל דכיון דא"א ליזהר א"כ כיון דקי"ל בנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה ה"ל דברים שבינו לבינה ויצטרך לגרשה ממילא וצ"ע בזה. מיהו נראה דבל"ז א"ש דיכול להפר דהא כתבו התוספות בדף נ"ט בד"ה ר"ע דיכול להפר משום דחלקה משועבדת לפירות א"כ לא מבעיא לדעת הרשב"א שכתבנו לעול דאף בעשירה כשעושה מעשה ידיה הוא לבעלה פשיטא שיכול להפר ואפילו אי נימא דמע"י לעצמה מ"מ הפירות הוא שלו ושפיר יכול להפר ועיין בכ"ז בחידושים:

ו (סעיף ד' בהג"ה וי"א דמחויבת להציע כל המטות) כבר מבואר בתוס' והר"ן דהיינו מדקאמר במתני' שתים אינה מצעת המטה ובגמרא אפילו הכניסה לו מאה שפחות מצעת המטה וחילקו דמתני' מיירי במטות כל הבית אבל התוס' כתבו בריש כתובות דיש לחלק בין הצעות המטה דמתני' דהיינו כרים וכסתות ובין הצעת המיטות דאמר בגמרא דהיינו פריסת סדין דמילי דחובה הוא והנה הב"ש כתב בס"ק ו' דמדקאמר הש"ס גבי הכניסה לו שתי שפחות הא שארא עבדה והיינו הצעת המיטה ותימא הא הכניסה שפחה במקומה ותירץ קמי ארחא ופרחא מאן טרח משמע דהיא חייבת להציע המטות של ארח' ופרחא וכו' ולענ"ד אדרבא מהתם משמע אפכא דאס"ד דהיא מחויבת בהצעות כל המיטות אפי' לאורחים ע"כ הדרא קושיא לדוכתיה ותימא הא הכנסתי שפחה במקומי והיא תעשה כל מה שאני הייתי עושה אלא ע"כ דהיא אינה מחויבת לעשות לאורחים אלא דעיקר קושית הש"ס בהכניסה לו או שיש לו שתי שפחות כיון דא"צ למלאכתה ממילא היא פטורה מלעשות כמו בג' וד' שפחות ועל זה משני דבאמת שפחה אחת או ב' אינם מספקת לארחא ופרחא וממילא דגם היא צריכה לעשות כיון שהיא חייבת עכ"פ להציע מטתו והשפחות אינם מספיקות להביע כל המיטות שוב מצאתי בס' ש"מ בשם תר"י שפיר' כן ותו ק' לי על דעה זו דאין מחלקים בין הצעת מטה דמתני' להצעת המטה דהש"ס בין כרים וכסתות לפריסת סדין ואפילו בכרים וכסתות לעולם חייבת במטתו של בעל דמילי דחובה הוא הא אמר הש"ס בפירוש גבי הכניסה לו שתים דאינה חייבת בהצעת המטה ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתא לדידי ולדידה וחדא לדידך ולדידה הרי דמפורש דפטורה אפילו ממטתו ותו דלפמ"ש התוס' בריש כתובות דף ע"ב