הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלה

לדברים וכו') כתב הח"מ ס"ק כ"ו ואפי' הנדוניא והיינו אפי' לדעת הר"ן דבנדוניא לא מהני תפיסה מ"מ היא אמר' שראוי לפסוק לה דינא דמתיבתא דשייך אפי' במזומני' וכיון שהיא מוחזקת זכתה במה שבידה עכ"ל. וכ"כ הב"ש דאפי' אם תפסה מעות הנדוניא מהני ולא כב"ח ע"ש והם מוכרחי' לזה לפי מה שפיר' דברי מהר"ם ז"ל כמבוא' בהשגת הח"מ על הב"ח ע"ש ונראה מדבריה' דדוקא שתפסה מעות אבל אינה יכולה לתפוס ממטלטלי' שלו עד שיחזיר לה מעות הנדוניא והנה לכאורה יש לתמוה דהא כל תפיסות אלו ע"כ מיירי דהוי תפיסה בעדי' דבלא עדי' פשיטא דנאמנ' אפי' לא ביררה אמתלא שלה ואפי' תפסה דבר אחר מנכסי בעלה ובתפיסה בעדי' קשה למה יועיל כיון דודאי מיירי שהבעל מכחיש אמתלא שלה דאם הוא מוד' אין בירור גדול מזה וא"כ כיון דמעות הנדן הוא בחזקת הבעל למה יועיל תפיסה בעדים הא כלל גדול בדין בתופס בעדים וראו בידו דאינו נאמן בשום דבר והנלע"ד לפרש דבריהם דמיירי שהיא אומרת עליו אמתלא איזה דברים שידוע שהוא מוחזק בהם וכ"ש אם הבעל מודה על אמתלא אלא שלא נתברר לב"ד אם ראוי להיות מאוס בעיני' בעבור אמתלא זו דה"ל הבעל כטוען שמא משום דשמא יכול להיות שמאוס בעיני' ובזה מועיל תפיסה ומדמי להאי דינא למה שמבואר בח"מ סי' נ"ט וסי' פ"ב במוציא שטר על חבירו והלוה טוען פרעתי והמלוה אומר איני יודע אם נפרעתי דפטור הלוה אף דמעות שבשטר ה"ל כתפיסה בעדים מ"מ כיון דהוא טוען ברי נאמן וה"נ כיון שטוענת ברי נאמנת שהמעו' נדן שבידה שלה הוא ובזה א"ש דדוקא מעות ולא דבר אחר דבכה"ג בשטר אם טוען יש לי בידך כנגדן והמלוה אומר איני יודע אין הלוה נאמן וצריך לשלם דלא מהני תפיסה בעדים באומר מנה לי בידך והלה אומר א"י אלא דנלע"ד דדוקא תפס ברשו' או קודם שנולד הספק כמו מלוה בשטר הנ"ל. או בענין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר או באומן כמבואר בח"מ סי' קל"ב ובסי' קל"ג דמוציא ממנו בטענת ברי שהשאילו או שנתן לתקן ולא בטענת שמא משום שהי' תפיסה ברשות אבל לא מהני באומר מנה לי בידך והלה אומר א"י אפי' בתופס חמון או כשאומר על איזה חפץ. חפץ זה לקחתי ממך לפני כמה שנים והוא אומר א"י אפי' אם תופס אותו חפץ בעדים צריך להחזיר ולפ"ז נ"מ לדינא הכי דאינו מועיל אלא כשהיתה תפוסה ברשות מדעת הבעל או קודם שנולד הקטט ביניהם אבל אם תופסת עתה לא מהני ולפ"ז נלע"ד לחלק באמתלא שאינה מבוררת דאם היא אומרת איזה אמתלא שהוא אמת או שהבעל מוד' רק שאינו מבורר אם מחמת אמתלא זו ראוי שתשנ' אותו להיות מאוס עלי' אז מהני תפיסת הנדוניא בענין הנ"ל אבל אם היתה אומרת אמתלא שאינו ידוע והבעל מכחיש ה"ל כטוען שהיא מערמת אין מועיל תפיסה בעדים אפי' היתה תפוסה בנדוניא קודם הקטט אלא בתופסת בלאות קיימין דמדינא דש"ס אין מוציאין מיד' ובאמת בתשוב' מהר"ם שבמרדכי שהביא הד"מ משמע דמיירי בכה"ג שטוענת עליו דברים ידועי' אלא שמסתפק שם אם ראוי להיות מאוס עלי' בשביל דברים אלו וכן משמע בד"מ שם אבל מדברי הב"ש נראה להדיא דס"ל דכל שאינה יכולה לברר הדברים שטוענת עליו והוא מכחיש אפ"ה מהני תפיסה אפי' בנדוניא וזהו תמוה כיון דהוא טוען ברי למה תאומן בתפיסה בעדים ואפשר דס"ל דמ"מ ה"ל הבעל כטוען שמא דיכול להיות שמאוס בעיני' אף שהאמתלא הוא שקר מכל מקום צ"ע דמנ"ל הא והנלע"ד כמ"ש נכון

בסי' עח

א (ב' אין מחייבין וכו'). נראה מדברי רמ"א דלדע' הרי"ף ורמב"ם דאיסור' הוא לבעל לפדו' אותה יותר מכדי דמי' ובאמת אין ל' הרמב"ם מורה כן וגם פשטו' הסוגי' דמקשה הא בכדי דמיה' פודין אע"ג וכו' משמע דלא מיירי מאיסור' אלא מחיובא דאל"ה לא פריך מידי וכן מלישנא דקאמ' תרי קולי אית לי' משמע דלא מיירי אלא מחיוב הבעל וכן נראה מדברי התוס' ד"ה אין פודין וכו' ארישא קאי אע"ג דבסיפא נמי קאמר רבה פודה דמשמע אפי' ביותר מכדי דמיה דמיירי בי' משמע דס"ל להתו' דלאו איסור' קאמר ונראה דס"ל להרמב"ם דאף רשב"ג ס"ל דליכא איסורא מסברא דאשתו כגופו אלא דס"ל דנהי דאין לב"ד למחות ביד הבעל מלפדות אשתו דהיא כגופו מ"מ אין לחייב את הבעל דאדרבא בהא ניחא לי' לב"ד שלא לפדות יותר מכדי דמי' כמו בשאר שבוי' דאיכא איסורא והיינו דקאמר רשב"ג דכיון דאין פודין שאר שבוי' מפני תקון העולם ואיכא איסורא ממילא הכא אין מחייבין את הבעל לפדות יותר מכדי דמי' וס"ל להרמב"ם דבאמת לת"ק צ"ל דל"ל איסור' בשאר שבוי' דאל"ה מ"ט דת"ק הכא דמחייב את הבעל לכך פסק כרשב"ג ועיין בתוס' ב"ח דף ע"ט ע"ב ובש"ך ח"מ סי' קע"א ס"ק ט' דהלכה כרשב"ג אף בברייתא ודעת הרא"ש יבואר בסמוך בס"ד. ועיין בחידושי' מ"ש בזה:

ב (שם בהג"ה וי"א דאשתו כגופו וכו') ע"ש ברא"ש שהוסיף דכיון דחייב לפדותה בתנאי ב"ד כמי שיש לה ממון דמי נראה דכוונתו לתרץ קושי' הנ"ל וס"ל דת"ק לא פליג אסתמא דמתני' דאין פודין וכו' והא דאין מחייבין הכא לבעל היינו משום דהוי כיש לה ממון וכיון דהיא רוצה ממילא מחויב הבעל ועמ"ש בחידושי' עוד מזה ונראה דהיכא דיש לאשה נכסי מלוג בודאי כ"ע מודי' דיכולה לפדות עצמה מנ"מ שלה אע"ג שיש לבעל פירות מ"מ אין סבר' שימנע אותה הבעל מלפדות בשביל שמשועבד צו לפירות דהא כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב דהא דאין אשה יכולה לומר איני נותן פירות ולא תפדני היינו משום שלא תטמע בין עובדי כוכבים א"כ פשיטא דבכה"ג דכבר נשבית שיכולה לומ' לא בעינא בתקנת הפירות שע"י זה תטמע בין עובדי כוכבים נמצא תקנתה קלקלתה. מיהו לפי הטעם שכתבו התוס' שם משום דפירות ידו כידה י"ל דא"י לומר כן שנשתעבדו לו הפירות בשביל שהתחייב א"ע פדיון בכדי דמי' אך נראה דטעם הראשון עיקר כמ"ש לעיל סי' ס"ט עוד נראה לפי דעת הרמב"ם שיבואר לקמן בסעיף ג' דאף במקום שאין מחייבין לפדותה יכולה לומר חן לי גיטי וכתובתי ה"ה ביותר מכדי דמי' יכולה לומר כן דהטעם הוא כיון שאינה יכולה לדור עמו נסתחפה שדהו ויוציא ויתן כתובה וממילא שהיא בעצמה יכולה לפדות בכל אשר לה וכתבתי בחידושי' די"ל דבהני גווני מחייב הבעל לפדותה משלו דאף אם לא יפדה אותה עכ"פ תפדה עצמה ביתר מכדי דמי' מנ"מ שלה או מכתובתה שלה לדעת רמב"ם ממילא לא שייך תיקון העולם והדר דינא דהבעל מחויב לפדותה ע"ש באורך:

ג (שם ורצה לגרשה מגרשה) כ' האחרונים לדעת הרמב"ם אם אינו רוצה לגרש חיוב לפדותה אפי' בפעם שני לכאורה קשה לפמ"ש התוס' דף מ"ז ע"ב דהא דאין אשה יכולה לומר לא תפדני ולא אתן פירות משום שלא תטמע בין עובדי כוכבים והיינו דילמא לא מלו לה נ"ח שלה כדי פדיונ' וא"כ קשה לרשב"ג דס"ל דביתר מכדי כתובת' אין פודין אותה הא בפחות מכדי כתובת' לעולם לא תטמע שאם לא יפדנה יצטרך לגרשה וליתן כתובה ולפמ"ש לקמן דפרקונה ניגבי' ממטלטלי' משא"כ בכתובה יש ליישב קצת. ודוחק לומר דעיקר התקנה הי' שלא יצטרך לגרשה וצ"ל דרשב"ג ס"ל באמת דיכולה לומר איני נפדית ולא אתן פירות והני סוגיו' שהביאו התו' הם דלא כרשב"ג ולפ"ז מתורץ מה שפסקו כרבי דביתר מכתובת' חייב לפדות' ולא כרשב"ג כנ"ל משו' דכל הני סתמי דסוגי' דלא כוותי':

ד (סעיף ה' המדיר את אשתו וכו') בסוגיא פירש"י שמדיר את אשתו מליהנות לו לכאורה קשה דהא מקשה הש"ס בר"פ המדיר כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר ומשני באומר לה באי ואינה מספקת לדברים קטנים ומטעם דטפי משלשי' יום זילא מילתא ע"י פרנס וא"כ איך ועלה על הדעת שיפטו' מלפדותה הא יכולה לומר שהיא מוחלת הדברים קטנים או ניחא לה בפרנס ודוחק לומר שכיון שאמרה כן אינה יכולה לחזור בה ולא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו ותו קשה דמי דחקו לרש"י לפרש כן דה"ל לפרש באומר קונם הנאת תשמישך עלי כדפירש רש"י בכתובות דף ס"א ע"ב במתני' דהמדיר את אשתו ומנ"ל לדחוקי ולהמציא דין חדש כנ"ל. ולכאורה הי' נראה דרש"י לא פירש כן אלא לפי הס"ד לאוקמי פלוגתייהו באשת כהן ובפלוגתא דאביי ורבא דמשום הכי חל איסור הנדר אע"ג דמשועבד לה דלא מבעיא כשנשבית ואח"כ הדירה באשת כהן שכבר אינו משועבד לה משעה שנאסרה עליו ואפי' בהדירה קודם מ"מ כשנשבית אח"כ חל הנדר כדאי' בכתובות דף נ"ט ולקחן סי' פ"א דהנדר חל כשיש לו מקום לחול כדאמר שם ר' יוחנן בן נורי שמא. יגרשנ' ותהא אסור' לחזור לו דיחול הנדר אבל באשת ישראל באמת לא משכחת רק ע"י איסור תשמיש. ובזה מתורץ מה שהקשה מהרש"א שם דהמקשה והמתרץ פליגי בסברת הפוכות אם חיוב לפדותה כשהוא גורם ועוד נראה דא"צ כר' יוחנן בן נורי לפי מ"ש לעיל סי' ע"ו סעיף יו"ד דהיכא דנדר הוא בדבר שמשועבד לה ונתרצ' היא אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו א"כ י"ל דס"ד דמקשה דמיירי שהיא נתרצה לנדרו נמצא לא נתן אצבע בין שיני' בנדר ואחר כך נשבית שבאמת אינו חל אלא א"כ נתרצה והא דצריך לגרש וליתן כתובה היינו משום שתפדה עצמה בכתובתה כמ"ש הרמב"ם בפדיון שני. ומזה סייעתא לדבריו ז"ל ובנשבי' ואח"כ הדירה דמספקא לי' היינו באשת כהן דאין בריך לרצוי שלה ויש לומר דהדירה כדי שיפטור מן הפדיון מיהו לפי האמת דמיירי באשת ישראל ע"כ לאביי פ"כ צ"ל בנשבית ואח"כ הדירה שנדר הנאת תשמישה עליו דא"ב לריצוי שלה דאל"ה לא שייך אתי לאערומי נמצא עכ"פ מוכח מדברי המקשה דבנדר מהנאה בעינן ריצוי שלה אבל בלאו הכי דאינו חל אלא על דברים קטנים צ"ע דאם היא מוחלת על דברי' קטנים הרי קרינן בה ואותבינך לאנתו או שתאמר כיון דהיא לא נתרצה יכול לזון אותה ע"י פרנס ויתחיי' לפדותה וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים בחילוקי דיני' אלו. ועוד נראה דאפי' בנדר מתשמיש דוקא שנדר מתשמיש סתם דלא קרינן לה ואותבינך לאנתו אבל בנודר לזמן אף דהוא יותר משבת א' לא שייך לו' דלא קרינן בה ואותבינך לאנתו מפני שהיא אסורה לפי שעה דהא בל"ז כל שבוי' צריכה להמתין שלשה חדשים ואפ"ה קרינן בה ואותבינך אח"כ א"כ ה"נ באוסר לזמן (ודוחק לומר דהחשש הוא דשמא אף שהיא מתרצה כיון דעונה אין תועיל בו מחילה שמא תחזור בה אחר הפדיון ויצטרך לגרשה) וצ"ל דמיירי בסתם ואף דקי"ל כשמואל דאפי' בסתם אמרינן שמא ימצא פתח לנדרו היינו לענין שלא לכופו לגרש לאלתר וליתן כתובה אבל הכא מסתמא לא ומצא פתח. ומ"ש הב"ש בס"ק וי"ו דאם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה. צ"ע כיון דהוא עומד בנדרו הרי אסור להחזירה אליו ולא קרינן בי' ואותבינך לאנתו דאל"כ קשה דלעולם צריכה להמתין ג"ח ושמא בתוך זה הזמן ימצא פתח:

ה (סעיף ו' בהג"ה שבויה שנאסרה וכו'). לכאורה קשה דכיון דהיא טוענת ברי דלא נבעלה ברצון נהי דלענין איסורא מחמרינן מ"מ לענין פרקונה דממון הוא הא קי"ל בא"ו אם פרעתי דחייב משום דאין ספק מוציא מידי ודאי וה"נ כיון שנתחייב כבר בפרקונה מתקנת חכמים ולמה יגרע מכתוב' דאין סברה להפסידה כתובתה משום שמא זינתה ברצון. ועוד הא קי"ל לעיל סי' ס"ז באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת ואמר בגמרא הטעם משום דאיכא ברי וחזקה אע"ג דאונס לא שכיח כמ"ש הרא"ש וא"כ ה"נ הרי איכא ברי וחזקה. ותו דהא לאבוה דשמואל דס"ל דאשת ישראל שנאנס' אסורה לבעלה דשמא סופה ברצון וכי נימא דסבר בכל אנוסה דפטור מכתובתה וע"כ צ"ל דלענין ממון שאני וצריך לומר דכיון דעכ"פ היא אסורה לו מספק לא קרינן בי' ואותבינך לאנתו ובאשת כהן מקרי מטעם זה איסור מחמת דבר אחר ועיין מ"ש לקמן בזה ו (שם אין בעלה חייב לפדותה וכו'). כתב הח"מ דאשת כהן שזינתה ברצון אחר שנשבית כיון דהאיסור דבר אחר הוא אחר השבי' חיוב לפדותה והקשה הב"ש דהא לפי הס"ד מיירי באשת כהן ואפ"ה נסתפק ר' נתן בנשבית ולבסוף הדירה. ויש ליישב שיטת הח"מ דהא דנסתפק בנשבית ולבסוף הדורה מיירי באשת ישראל והכי קאמר אי פליגי בהדירה ולבסוף נשבית ופליגי בפלוגתא דאביי ורבא או בנשבית ולבסוף הדירה ופליגי באשת ישראל וטעמא דר"א משום דאתי לאוערומי והשיב דבזה לא הוי פליג ר' יהושע ולפמ"ש דמיירי בנדר תשמיש ע"כ מיירי באשת ישראל הך דנשבית ולבסוף הדירה דאל"כ באשת כהן און הנדר חל כמ"ש בחידושי' ע"ש מ"מ אין להוכי' מזה לדינא ועמ"ש שם דיש להביא ראי' לשיטת הב"ש מהא דאמרי' בנשבית ואח"כ מת אין היורשים חייבין לפדותה אפי' באשת כהן כמ"ש הב"ש בס"ק י"א וכן מוכח מן הש"ס דאל"כ הא דקאמר שם בדף נ"ב לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא ה"ל לאוקמי ברייתא קמייתא באשת כהן דקרינן בי' ואהדרינך למדינתך ע"כ צ"ל משום דהוי כאיסור דבר אחר גרם לה אע"ג דכבר נשבית בחיי בעלה וקדם איסור השבי' משמע דאין חילוק וממיל' דה"ה בזינתה ברצון אחר השבי' אלא דתמיהני על דברו הח"מ וב"ש דהא כיון שזינתה ברצון והפסידה כל כתובתה ממילא פטור מפרקונה דקי"ל תנאי כתובתה ככתובה ואפשר דס"ל דבכתובה עצמה באשת כהן שנאנסה ואח"כ זינתה ברצון כיון שכבר אסורה לו תו לא הפסידה כתובתה