הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלד

בפירוש משא"כ במורד' דבעי' לי' דלא מחלה כלל כנלע"ד:

ז (שם אינה נוטלת אלא מה שתפסה וכו') הך תפיסה מיירי אפי' בעדים וכבר כתב הש"כ בספר תקפו כהן דאף לפוסקים דס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דש"ס מכל מקום הכא כך הי' התקנה וכן נראה מלשון הש"ס דקאמר השתא דלא אתמר לא הכי וכו' ודקדק בספר שיטה מקובצ' דהל"ל והלכתא כר' גמדא דהוי ספיקא וממילא אין מוציאין מן המוחזק ולפמ"ש הש"כ דלא מהני תפיסה אלא כך הי' התקנה א"ש מיהו לולי דברי הש"ך י"ל דהתפיסה מהני מדינא משום די"ל דהא דמיבעיא לרבא היינו משום דמספקא לי' בבלאות קיימין שאין הבעל רשאי למכרם אפשר דאפי' כשהם ת"י הבעל הם בחזקתה לכך לא הפסידה א"כ כשתפסה אין להוציא משום חזקת מרא קמא דהא זהו הספק עצמו אם הם בתחלה בחזקתה משא"כ בשאר ספיקא דש"ס דהוי כתפיסה לאחר שנולד הספק דאיכא חזקת מרא קמא וכ"ש לפמ"ש דהאיבעי' האי אי מועיל בהן לשון מחילה משום דהם בחזקתה ולפ"ז וודאי אינו מועיל אלא בתופס' אותן דברים שהכניסה לו בעצמן דליכא בהו חזקת מרא קמא ועיין בסמוך:

ו (שם מה שתפסה) כתב הב"ש מבואר בתשוב' הר"ן דדוקא אם תפסה דבר אחר לא מהני וכו' ועיין בספר כנה"ג שחולק על זה דאפי' לא תפסו הנכסים עצמם אלא שתפסה כנגדן מנכסים של הבעל אין מוציאין מידה ולקמן בסעיף ג' בלשון הרמב"ם ז"ל וש"ע וכן כל מה שאבד מנכסי' שקיבל הבעל אחריותן עליו ואינו משלם לה כלום כתב הכנה"ג דהו' שפת יתר דהשתא כל שהן קיימין כל שלא תפסה האשה אינו משלם לה כלום מכ"ש שא"צ לשלם מה שאבד ומתרץ דקמ"ל דאפי' אם היא תופסת כנגדן מוציאין מידה ומזה הוכיח דבבלאות קיימין מהני אם תפסה האשה כנגדן מנכסי הבעל מדהוצרך לאשמעי' דבאבד לא מהני תפיסתה ולענ"ד נראה דסברת הר"ן הוא דכיון דהא דמהני תפיסה הוא רק מצד התקנה כמ"ש לעיל בשם הש"ך א"כ אין לנו להוסיף עלה ודוקא שתופסת הדברים בעצמן כעובדא דכלתי' דר' זביד וכ"ש לפמ"ש בסמוך משום דגם בתחלה אותן הבלאו' לאו בחזק' הבעל קיימי ומה שדקדק מדברי הרמב"ם וש"ע יש לדחות דהא קי"ל בסי' פ"ח בהכניס' לו שני כלים ושמה אותם באלף זוז והוקרו ועמדו על אלפיי' נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצתה לתת דמיו ונוטלת משום שבח בית אבי' שומעין לה א"כ נראה פשוט דאף דמהני תפיסה בנצ"ב מ"מ אם שוה כפליי' צריכה היא לשלם לו המותר א"כ בהכניס' שני כלים כנ"ל ותפסה כלי אחד ששוה כחו שניהם יכולה לתפסו בעד שניהם כיון ששניהם קיימין והכלים הם בחזקתה משום שבח בית אבי' אבל אם נאבד כלי שני ואין עליו אלא חוב כמו שאר נדוניא דמדינ' פטור מלשל' לה דלא מהני חפיסה בנדוניא וה"ה לענין כלי זה שנאבד דלא מהנו תפיסת כלי שני ששוה כפליים וצריכה להחזיר המותר ששוה היו' יותר ממה שהו' שוה בשעת השומא שנתנה לו ושפיר נ"מ טובא אבל בדבר אחר י"ל דלא מהני תפיסה אפי' נגד בלאותי' קיימין ואני מסתפק איפכא אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו והוא תופס בנ"מ שלה אי ניחא כיון שהבעל תופס כנגדן לא מהני או נימא דאפ"ה מהני תפיסה דידה בעיקר הספק שהוא בחזקתה ואין הבעל יכול להחזיק בנ"מ שלה שהם בודאי שלה וכן הדעת נוטה:

ט (שם בהג"ה חויב בפדיונה ובקבורתה וכו'). כ' האחרונים דמשמע דאחר י"ב חדש פטור מקבורה וכתב הב"ח דהטעם משום דקבורה תחת כתובתה דהיינו נדוניית' ולאחר יב"ח שאבדה כתובת' לכך אינו חייב וכ' הב"ש דאם תפסה זכתה בנצ"ב ואחר מותה יורש אותה וחייב בקבורתה ולכאורה הי' נראה דלפי דברי הב"ח דקבורה תחת נצ"ב לבד ע"כ צ"ל דירושת נכסי מלוג בין למ"ד ירושת אשתו דאורייתא בין למ"ד דרבנן לא תיקנו כנגדו שום זכות לאשה ולפמ"ש בחידושי' דף מ"ז ע"ב דהטעם לזה דבאמת מדין ירושה לא הי' להבעל לירש כל חוב הנדוניא משום דה"ל ראוי כדקי"ל גבי בכור דמלוה שעמו פלגי. משא"כ בנ"מ שהם בעין אם כן י"ל דבלאות הקיימין וכ"ש הכא שתפסה בודאי לא ה"ל ראוי והוא יורש מדינא ואין חייב כנגדם בקבורה מיהו לפמ"ש התוס' בדף פ' ע"ב בד"ה או דילמ' וכו' דלאו דוקא קבורת' תחת כתובתה דה"ה נ"מ וכו' נמצא ה"נ חייב בקבורתה אך לפמ"ש בדף מ"ז הטעם שתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו לאו מחמת ירושה אלא מחמת שתקנו שיש לבעל קנין בנצ"ב שאפי' מכרה על אחר מיתתה לא מהני כדאי' בב"ק דף פ"ט דאפי' קודם תקנת אושא אם אמרו בנ"מ יאחרו בנצ"ב נמצא לפ"ז לדעת הרלב"ח בתשובה שהבי' הב"ש דלאחר י"ב חודש אם מכרה ונתנה קיים א"כ אף שיורש אותה אינו חייב בקבורה ולדעת מהרי"ו שהביא בהג"ה דמכר' ונתנה בטל הוא חייב בקבורת' מיהו לפמ"ש שם דודאי קבור' דאוריית' הוא שהרי אפילו כהן מטמא לה ועוד אמרי' ביבמות דף צ' דאפילו בעל קטנה מטמא לה דכיון שהוא יורשה ה"ל כמת מצוה ותו דכל יורש חייב בקבורה כדאי' לקמן סי' קי"ח ע"ש בב"ש ס"ק כ' בשם מהר"ם מינץ וע"ש בחידושי ר"פ אלמנה ניזוני' דלעולם קבורה קודם לירושה א"כ אפי' אין כאן תקנת חכמים שבעל חייב לקוברה מ"מ מדינא חיוב לקוברה כיון שיורשה אלא שכתבנו בחידושי' ולעיל סי' ס"ט ס"ב דהעיקר מה שאמר קבורתה תחת כתובתה היינו שחייב לקוברה לפי כבודו. ולפ"ז י"ל דהא דפטור מקבורתה לאחר יב"ח היינו שאינו חיי' לקוברה לפי כבודו אבל עכ"פ כיון שיורשה הוא חייב בקבורתה כנלע"ד. וח"ש הב"ש דבמאיס עלי חייב בקבור' מטעם ס"ס דשמא הלכה כרמב"ם דנצ"ב שלה ולדע' ש"פ הוא ספק וה"ל ס"ס ע"ש כבר כתבנו בסי' ס"ז דאין מוציאין ממון בס"ס אלא כברי ושמא מ"מ נראה דלפי מאי דפסק הרמ"א לקמן דינא דמתיבת' דבאמתלא מבוררת חיי' לשלם הנדוני' ודאי דחייב בקבורה ובאמתל' שאינה מבוררת אפשר דאף הרמב"ם מודה דהא כתב דכופין אותו ליתן גט משמ' דנותנת אמתל' דאל"ה יש לחוש שמא עיני' נתנה באחר כמו האומר' טמאה אני לך אינ' נאמנת מה"ט אלא ביש רגלים לדבר וצ"ע י (שם ולאחר יב"ח וכו') משמע דאינו אוכל פירות נראה דטע' הרא"ש בזה דכיון דלאחר יב"ח אין לה כתובה ולא ת"כ כמ"ש בהג"ה ממילא פטור מפרקונה שהוא א' מתנאי כתובה וכיון דפירות תחת פירקונה ממילא שאין לו פירות אבל מ"מ נראה דיכול למחות שלא תמכור כמ"ש הרמ"א בהג"ה לקמן והטעם נראה דאין זה ענין לתקנ' פירקונה שזה מתקנת אושא כמ"ש התו' דף נ' דאפי' כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך אפ"ה אינה יכול' למכור מתקנ' אושא וכ"ש שאינה יכולה למכור נצ"ב שהוא תקנה מוקדמת כנ"ל. ולדעת הרשב"א דאפי' אחר יב"ח אוכל פירות כראה דס"ל דאע"ג דאין לה ח"כ ופטור מפרקונה מ"מ כיון דהתקנה הי' גם לטובתו דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני אוכל פירות אם כן אפי' מרדה לא הפסיד תקנתו ונראה עוד דבין בתוך יב"ח לכ"ע ובין לאחר יב"ח להרשב"א אף דיש לו פירות ח"מ אם תפסה א"ב ליתן לו פירות דלא עדיפא נ"מ מנצ"ב דאמרינן בגמרא דאם תפסה אין מוציאין מידה הרי דמפסיד השימוש בהן דהוא הפירות ובאמת כתב הט"ז דאפי' לדינא דמתיבתא אין מוציאין מידו נצ"ב עד שיגרש והיינו שלא יאבד הפירות ובנ"מ נראה דתליא בפלוגתת הרא"ש והרשב"א דאם הפירות שלה מוציאין מידו כדי שתאכל הפירות ואם הפירות שלו אין מוציאין מידו אבל אם תפסה מהני:

יא (בסעיף ג' בלאותי' קיימין וכו') הקשה בח"מ דכאן לא הביא דעת הרשב"א דס"ל דבבעינא לי' לא מהני בנצ"ב תפיסה ולקמן כתב רמ"א דאם בני אדם למדוה למרוד אפי' מה שתפסה נוטל מידה והיינו כדעת הרשב"א והב"ש כתב דאין לדמות זה לזה דאפשר כשאומרת מ"ע ומשקרת גרע טפי ולענ"ד נראה ליתן טעם לפמ"ש לעיל בשם רש"י והר"ן ז"ל דמאיס עלי היינו דוקא כשמוחלת כתובתה ואומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו וכבר כתבנו לעיל דהא דלפי דינא דמתיבתא לא אבדה נדוניתא ונצ"ב שלה כשמחלה הוא משום דס"ל כמ"ש התוס' דה"ל כמחילה בטעו' דאגב צערא קאמר' הכי וראוי לתקן שישלם לה א"כ היכא דאמרה מאיס עלי דהיינו שמוחל' כתובת' ולא שייך האי טעמא דאגב צערא דהא באמת היא מערמת ומשקרת ואינו מאוס עלי' כלל א"כ כל נצ"ב הוא בכלל מחיל' לא מהני תפיסה שלה משא"כ באומרת בעינא ליה דלא מחלה כלל לכך מועיל תפיסה ודו"ק. ולפ"ז היכא דלא מחלה וכן לדעת הפוסקים בח"מ סי' רמ"א דהיכ' דאיכא שטר או משכון לא מהני מחילה בע"פ כ"ש היכא דתפס' מקוד' י"ל דאפי' במערמת מהני תפיסה דלא שייך חילוק זה וצ"ע:

יב (שם דינא דמתיבתא שהבעל צריך להחזיר לה וכו') כתב הב"ש דאיירי כאן מה שבלו מחמת שאינו משמר כראוי או נגנב או נאבד משום הכי בנ"מ פטור ובנצ"ב צריך לשלם אבל אם שלח בהן יד אז הוא להיפך נצ"ב פטור כי הם כשלו וראוי להשתמש מה שרוצה ונ"מ חייב אם לא השתמש כדינו עכ"ל ובאמת הוא מבואר כן בדברי רמ"א ז"ל סי' ע"ה ס"ד אם הוא הפסיד נצ"ב א"ב לשלם וכו' וכתב הב"ש שם דהוא מדברי מהר"ם שבמרדכי סוף כתובות שכתב שם וז"ל דההיא דפ' אלמנ' וכו' מיירי דליתנהו בעין כגון ששלח בהן יד והוציאו הלכך נ"מ מהדר וכו' אבל נצ"ב ברשות ב"ד עבד ולא ישלם ע"ש וע"ש בח"מ שכתב שהוא הפוך המושכל שמה שנגנב ונאבד מנצ"ב יתחיי' לשלם ומה שהפסיד מדעת יפטר ובאמת לפי דברי מהר"ם ז"ל הוא נכון ודמי לשואל שחייב אפי' באונסין ואפ"ה במתה מחמת מלאכה פטור מטעם דברשות עבד דלאו לאוקמי בכילתא שאלה א"כ ה"נ בנצ"ב מה שעשה ברשות ב"ד פטור אך באמת לא ידעתי מי נתן לו רשות ב"ד להפסיד נצ"ב יותר מדרך תשמישו דהא קי"ל דאפי' בנ"מ היכא דעיילא לי' גלימא מכסי בה עד דכליא וכיון דקי"ל בנצ"ב בהכניסה לו שום דא"י למכור כדאי' בפ' אלמנה לכה"ג ולקמן סי' צ' ס"ד א"כ אינו יכול להשתמש בהן דרך הפסד דהא הטעם משום שבח בית אבי' כדפרישי' ביבמות דף ס"ו ע"ב לא ימכור שאם יגרשנה תטול כלי' וה"ה להפסד וכ"ש לפי מנהגא שכתבו ראשונים בסי' פ"ח דבראוי למלאכתן הראשונים אם יגרשה נוטלתן כמו שהן א"כ הוא גרוע יותר ממכירה דבמכיר' עכ"פ יצטרך לשלם ותו דאם אימא דאיכ' חילוק א"כ מאי מקשה הש"ס בכתובו' דף ק"א ש"מ מדברי ר' כהנא וכו' והא אמר רב נחמן וכו' ומאי קושיא דילמא מיירי בבלאות שנפסדו בכה"ג דבנ"מ הוי שלא כדין ובנצ"ב הוא כדין ושפיר ה"ל מדידי' לדיד' ומדידה לדידי' אלא ודאי דלא משכחת אלא אי' ס"ל דקרנא הוי מה דמנסי בי' דפשיטא בנצ"ב רשאי להשתמש כדרך תשמישן אבל למאי דקי"ל כר' נחמן לא משכח' כלל ונרא' דס"ל למהר"ם כתירוץ הרא"ש שם דקי"ל כרב כהנא וקי"ל כר"נ ומתרץ דמיירי שבלה שלא כדין משמע דבנצ"ב הי' ראוי שיפטר אפי' בכה"ג ופליגי דקאמר היינו ר"נ ורב שימי אלא דאכתי קשה לי טובא וכי בנצ"ב רשאי להפסידם כיון דא"י למכרם דנימא ברשות ב"ד עבד כמ"ש מהר"ם הנ"ל והנלע"ד דודאי כל זמן שראוי למלאכתו הראשונה אין חילוק בין נ"מ ובין נצ"ב דאם כדרך שמוש העולם שימש כדין עשה ואם דרך הפסד והשחתה שימש פשיטא דנצ"ב גריע טפי דהשתא באחריות מתחייב מכל שכן כשפשע וכן אם מכר בנכסי צאן ברזל שלא כדין עשה ומתחייב לשל' ולא גרע משאר נדוניא אלא בבלאו' שאין ראוי' עוד למלאכתן ראשונה אז בנ"מ אם שימש והפסיד לגמרי או מכר ואכל הדמי' חייב אבל בנצ"ב שאין בהם אלא משום שבח ב"א והיינו דוקא כשראוי' למלאכתן הראשונה כדאי' בסי' פ"ח א"כ אם אחר כך מכרן או שימש דרך הפסד לא עביד מידי גם אין לה הפסד לפי תקנת הגאונים שכתבנו לעיל דבגרושה נוטלתן כמו שהן דכל זה בראוי' למלאכתן הראשונה כדאי' בסי' פ"ח וכיון דברשות ב"ד עביד ע"כ פטור אף מדינא דמתיבתא משא"כ בנ"ח כה"ג חיוב (ואפשר דכוונת הרא"ש ז"ל כן הוא במכרה לאחר שנעשו שחקים ואינם ראוי' עוד למלאכתן ומיהו הלשון דחוק קצת. ולפ"ז י"ל דהא דקאמר ר"ל פליגא אדר' כהנא כפשטי' לפי הגי' בדף ע"ט ע"כ מכסי בי' עד דכלי' משמע דאפי' לאחר שבלה עד דכליא לגמרי ומיהו מלשון רש"י בדף ע"ט משמע דעד שיבלה קאמר ולפ"ז נ"ח טובא היכא דאם נשתמט בהן דרך השחתה כ"ו שראוי למלאכתו והפסיד צריך לשלם ואפילו בנצ"ב ואפשר דס"ל דכל מה שהשתמש בנצ"ב כל זמן שלא כלה ועדיין ראוי למלאכתו דאיכא שבח בית אביה אפי' דרך השחתה לא חילקו בכך בנצ"ב כיון דעדיין ראוים למלאכתן איכא שבק בית אבי' וכן משמע ברס"י פ"ח לפי מנהגא דכל זמן שראוי' למלאכתן אפי' נתקלקלו נוטלתן כחו שהן ולא חילקו אפי' שימש בהם שלא כדרך תשמישן עד שנתקלקלו מהר אבל אם שימש בהן שלא כדרך תשמישן עד שאין ראוי למלאכתן ראשונה הוא כ"ש מנגנבו או נאבדו שחייב לשלם הואיל והפסיד שבח בית אבי' בפשיעה אבל אם שימש כדין עד שאינ' ראוי למלאכתן אפי' אם הפסידן או מכרן אח"כ כדין עשה ברשו' ב"ד ובזה א"ש לשון הרי"ף ז"ל בדינא דמתיבתא דמאי דכלה לגמרי ולא חזי לאשתמושי וכ"ש אם נגנבו וכו' וא"צ לדחוק כמ"ש הב"ש שלא שימר כראוי דא"כ מהו דקאמ' וכ"ש אם נגנבו או אתנסו אלא כפשוטו שלא שימש כדרך תשמישו עד דלא חזי לאשתמושי ובזה חייב לשלם אף בנצ"ב כנלע"ד נכון וצ"ע לדינא עוד נלע"ד דלפי דינא דמתיבתא צריך להחזיר מעות הנדוניא א"ב לפי מנהג עכשיו שאין כותבין הכלי בפרוטרוט אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בגדים ותכשיטים כך וכך כדאיתא ברס"י פ"ח (ועיין בב"ש ס"ק ד') א"כ אינו אלא חוב בעלמא וא"י להחזיר הכלי כ"א בשומא פשוי' ואין חילוק בין אם נפחת מחמת שימוש והכא מיירי בכתב הכלי' בפרוטרוט כ"א בשומא כדאית' שם וצ"ע שלא כתבו האחרוני'

יג (שם ואין חילוק בין תפסה או לא בטוענת מאיס עלי וא"צ אמתלא מבוררת