הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלג

ליה כירושלמי והוא דלא כמסקנת הרא"ש בפרק הבע"י סוף דין י"א דאין כופין בשוטי' וכן נלע"ד מהא דקאמר (בדף ס"ד) א"ל רחב"י לשמואל מה בין מורד למורדת והיינו במורדת הפחת כפול ולא משני דבמורדת שאינו רוצה לגרש וליתן כתובה א"נ פחות ז' דינרין אינו שוה אלא חצי מהוספת המורד דשם הברירה בידה בכל פעם לכפותו שיוציא בגט וישלם הכתובה עם ההוספה משא"כ בפחת דידה דלא ניחא לי' לגרשה ולשלם כתובתה א"כ בלא הפח' הז' דינרי' אינו שוה אלא החצי דשמא תמות וירשנה כדאיתא ברי' מסכ' מכות אבל היא יש לה הוספה אם תרצה לכפותו ונראה דהיינו דמקשה לשמואל דוקא דס"ל דאין כופין אותו א"כ במה יועיל ההוספה יותר מהפחת. ובזה נלע"ד דמוכח דהיכ' דהו' מורד אפ"ה יורש אותה כמ"ש הב"ש כאן בס"ק ו' ובסימן צ' סעיף ד' בשם רוב הפוסקים ועמ"ש שם דאם נימא דבמורד אינו יורש אותה ה"מ לשנויי דהוספה דידי' עדיף מפחת דידה דכיון דבמורד הוא אינו יורש אותה הם שוי' כפלים מפחת דידה דבל"ז הו' יורש אותה ואינו שוה אלא פלגא כנ"ל:

ג (י"א דאם רוצה לגרש). לכאורה קשה טובא דדבר זה הוא פשוט מדינא דש"ס כמ"ש הח"מ ס"ק ג' ונראה דקמ"ל דאם הוא רוצה לגרש אותה והיא אינה רוצה להתגרש אע"ג שיכול לכופה ולזרו' לה הגט ח"מ אין הבעל מחויב לכופה וכיון שאמ' שרוצ' לגרשה והעיכוב מחמת שאינה רוצה תו לא ה"ל מורד וכן משמעות דברי הרמב"ם ז"ל אם שנאה ישלחנה משמע דאם רוצ' לשלחה תו לא ה"ל מורד ונרא' דאפי' לדעת הרא"ש שכתבנו לעיל דכל תקנ' הוספה הוא משום עיכוב הגירושין כדי שלא תכפה היא להתגרש והוא אינו רוצה אבל כשרוצה לגרשה אין מוסיפין משום תקנתא דידה ובזה נכון דאפי' לאחר חר"ג דאינו יכול לכופה אפ"ה ס"ל לרמ"א ז"ל דלא ה"ל מורד דהא אף קוד' לא הי' צריך לכופה אלא כיון שרוצה לגרשה תו לא ה"ל מורד ה"ה לאח' חר"ג דמה יוסיף שאינו יכול לכופה הא א"צ לכופה כנלע"ד פי' הג"ה זו מיהו מ"ש ונראה דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר אמת דמשמעות דברי הרמב"ם ז"ל כן מ"מ נראה דהיינו דוקא אם מורד מתשמיש דכיון ששנאה איכא איסור' לבא עלי' כדאית' לקמן סוף סי' קי"ו אלא משום דכיון ששנאה ישלחנ' וכיון שרוצה לגרש אינו מחזי' לכופה אבל במזון וכסות נראה דחייב עד שיגרשה דנהי שנתנה לו תורה רשות לגרש בע"כ מ"מ היא אינ' מחויבת לומר רוצ' אני וכל זמן שאינו מגרשה בע"כ חייב הוא בשא' וכסו' ויש להבי' קצת ראי' מהא דאמר בגיטין דף י"ב שם במתני' שאם רבה שלא לזון את אשתו אינו רשאי הרי דאף שהגט כבר נכתב ואפ"ה יש לה מזונות אף שרוצה לגרשה ולפ"ז נראה דאף לאחר תקנת חר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ אפ"ה חייב במזון וכסות דודאי לפי מ"ש דאף שרוצה לגרשה חייב במזונות אפי' אי איכא איזה אונס שאינו יכול לגרשה אפי' הכי חייב במזונות כיון שאין העיכוב מצידה ומה לי אונס אחרינ' או משום תקנת חר"ג ואי משום שאם היתה מתרצה הי' יכול לגרש' הא כבר כתבנו שהי' אינה מחויבת לומר רוצה אני דזה לא זכתה לו התורה וכיון שזכותו לגרש בע"כ אינו נמנע מצידה ולא הפסידה מזונותי' ובזה נסתה מה שהביא הח"מ בשם המזרחי ראי' דפטור ממזונות מהא דאמר בריש כתובות גבי הגיע זמן ולא נשאו היכי דמי אי מעכבן אינהי אמאי אוכלת משלו וכו' ומ"ש הח"מ דאין לדמות סוף דינא לתחלת דינא וחלתה יוכיח וכו' יותר מזה הל"ל חלה יוכיח דקי"ל דאינו חיוב במזונותי' כדלעיל סי' נ"ו אך כ"ז אינו דבאמת ללישנ' קמא בריש כתובות ולמסקנא דר' אשי הטעם כן אבל לאיכא דאמרי דס"ל גם בחל' ובחלתה אמרי' נסתחפ' שדהו ורב אחאי פשיט דחייב ואפ"ה אמר בפשיטות אי דמעכבן אינהי אמאי אוכלת משלו משמע דאין סברא כלל לחייבו בעיכובא דידה אך לענ"ד לק"מ לפמ"ש דהתם שאני כיון שהגיע ומן ולא נשאו ומחוייבת להנשא לו והיא מעכבת גרמא דידה הוא ושפיר הפסיד' מזונותי' אבל הכא אינה מחויבת לומר רוצה אני ומה שאינו יכול לגרשה בע"כ לאו גרמא דידה הוא והיינו דכתב בתשובת הרא"ש והובא בס"ס קי"ז דכשהיא נכפה ואינו רוצה לקבל הגט יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה משום דהתם הדין נותן כמו גבי איש נכפה דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ה"נ גבי דידה היא מחויבת לומר רוצה אני ושפיר הוי גרמא דידה וקצת ראי' מהא דכתבה התורה גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימי' ומשמע בפשיטות מכל הפוסקים דאם רוצה לגרשה והיא אינה רוצה שמחויב בשאר וכסות ועונה ולא אמרי' דכיון שרוצה לגרשה והיא מעכבת דפשיטא דיכול לגרשה מרצונה א"כ גרמא דידה הוא אלא כיון דאסרה תורה לגרש בע"כ לאו גרמא דידה הוא דבלא זה אינה מחויבת לומר רוצה אני ולא הוצרך התורה לפרש דחייב בשאר וכסו' דממילא הוא כן והכי נמי לאחר תקנת ר"ג דחייב בשאר וכסות מיהו נ"ל דאפ"ה לא הוי מורד אפי' לדעת הרא"ש כמו שכתבנו לעיל דמה שתקנו להוסיף הוא תקנתא דידהו לעכב הגירושין משא"כ כשרוצה לגרשה לא הוי מורד אבל עכ"פ חייב בשאר וכסות אך לשיטת הרמב"ם רס"ו קי"ט בנשתטית דפטור משאר וכסות צ"ע דהתם לא שייך לומר כמ"ש גבי נכפה דהדין נותן לכפותה עד שתאמר רוצה אני דהא התם אפי' אם היתה אומרת רוצה אני לאו בת גירושין היא וע"כ דס"ל דכיון דאונס בתקנתא דרבנן ומדמי לי' להא דריש כתובות וע"ש בהה"מ ובדברי האחרוני' אך הוא תמוה דהא בריש כתובו' אפי' חלה הוא פטו' ובנשתטה הוא בש"ס מפורש דחייב במזונות כדאי' בכתובות דף מ"ח ועמ"ש לעיל סי' ע' ס"ד מ"מ כבר הכרי' רמ"א ז"ל שם דחיי' במזונו' וכן עיק':

ד (סעיף ב') בהג"ה ודוקא כשמבקשת גט) כתב הח"מ כלומר ששואלת גט סתם וכ"ש אם אומרת בהדיא שמוחלת כתובתה ולענ"ד צ"ע כששואלת גט סתם דהא מלשון רש"י לא משמע הכי שכת' דהא דבמאיס עלי לא כפינן היינו משו' דאמר' מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו א"כ עיק' הטע' משו' דמחל' כתובת' וכ"כ התו' שם בד"ה אבל וכו' ונרא' לר"ת וכו' לא כפינן לה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילתה משום דהוי מחילה בטעו' אלמא בעינן שתמחול בפירוש וכן הוא בלשון הר"ן שהביא הב"י וכן הוא מוכרח לשיטת הרמב"ם דס"ל דבמאיס עלי וכולה להוציא מן הבעל בלאותי' קיימין וכ"ש לפי מאי דס"ל להרמב"ם דכופין אותו ליתן גט והיינו מחמת הוכחה דמוחלת כתובתה מיהו צריך להבין לפי פירש"י דהטעם הוא דלא כפינן הוא משו' שמחלה משמע שמוחלת כל הדברי' הכתובי' בכתובה אפי' נצ"ב דאל"כ הדר ה"ל דינא דמתני' דצריך להמתין לפחות מן התוס' ונצ"ב א"כ למה לא הפסידה בלאותיה קיימין כיון שכבר מחלה ואפי' תפיסה לא יועיל ותו קשה לי דלפי מ"ש הפוסקים בח"מ סי' רמ"א בשם הר"ר ישעי' דהיכא דתפיס שטרא או משכון אינו מועיל מחילה בע"פ א"כ ה"נ כיון דאיכא שטר כתובה לחה מועיל מחילה וכ"ש היכא דתפיסה בידה מעיקרא דלא מהני מחילה ונראה די"ל דבאמת לא בעי' מחילה גמורה אלא מה שאמרה דלא בעי' לא הוא ולא כתובתו היינו שאומרת שאם יהי' הדין שתפסיד כתובתה אם יגרשה אפ"ה מרובה היא בכך כדי שיגרשה דלא ניחא לה לא הוא ולא כתובתו אבל אינה מוחלת מה שיהי' ע"פ הדין שמגיע לה אפי' אם תתגרש וכן נלע"ד לדעת הר"ן בתשובה שהביא הב"י דבמאיס עלי יש לה כתובה דצ"ל דלא הוי מחילה גמורה שדוחק לומר דהר"ן מיירי בלא מחלה דהא פליג על האומרי' דמפסדת ע"ש אלא דעיקר הדין במאיס עלי שאומרת שאינה רוצה בו ורוצה להתגרש אפי' אם תצטרך להפסיד כתובתה וע"ז פליגי אם צריכה להפסיד הבלאות. עוד הי' אפשר לומר כמו שכתבנו לעיל דמיירי שמוחלת באמת כל הכתובה סתם אלא דאפ"ה בבלאות הקיימין שמגיע לה מפני שבח בית אבי' בזה פליגי די"ל כיון דהם בחזקתה אינ' בכלל המחילה כדאית' בכה"ג בח"מ סי' רמ"א ס"ג בהג"ה בהי' לו חפץ ביד חבירו ואמר מחל לך לא אחר כלום אלא דאכתי תקש' למאי דתקנו במתיבתא דהבעל צריך לשלם אם נאבדו מנצ"ב וכיון דבמאיס עלי מוחלת כתובתה א"כ הרי כבר מחלה כל מה שחייב בכתובתה וצ"ל כנ"ל שהיא מוחלת ומרוצה לכל מה שיפסקו לה ב"ד ובלבד שתתגרש ועיין בסמוך ויותר נראה דאפי' במוחלת סתם כל כתובתה תקינו כן משום דלאו מחילה גמורה היא וס"ל כסברת הר' ישעי' הנ"ל או דס"ל למתיבתא מטעם שכתבו התוס' דהוי מחילה בטעות דאגב צערא קאמר' הכי כמ"ש בד"ה אבל אמרה וכו' ועמ"ש לקמן בזה דמוכרח לומר כן:

ה (שם אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה זה שיטת הרמב"ם דמפרש הסוגי' דכלתי' דר' זביד איירי באומרת בעינא לי' ומצערנא לי' אבל במאיס עלי אינו מפורש בש"ס ולכאורה יש לתמוה כמ"ש הב"י בשם הר"ן ולא ידעתי מנין לו שהיא מפסדת הכתוב' כלל דילמא כיון דאנוסה היא אין קונסין לה כלום ונראה לכאורה דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל דכופין הבעל לגרשה א"ב ע"כ צ"ל דאין לה כתובה דאל"ה תקשה דניחוש שמא נתנה עיני' באחר כמו שהקשה התוספת בדיבור הנ"ל ואפי' אם נימא דאיכא רגלים לדבר שנותנת אמתלא לדבריה מ"מ קשה דהא ע"כ מה דאיתא במתני' דף ע"ז ולקמן סי' קנ"ד ואלו שכופין להוציא מוכה שחין וכו' אע"ג דלהרמב"ם בכל מאיס עלי כופין אותו להוציא ע"כ צ"ל דהתם יוצאת ונוטלת כתובתה כמ"ש התוס' שם ואפי' נימא דאין זה דיוק משום דיש לומר דמאוס עלי גרע טפי כמ"ש בחידושי דף ע"ז מ"מ ה"ל למיחשב החם כדפריך התם דה"ל למיחשב שהה עשר שני' וכו' אלא ע"כ דהכא ל"ל כתוב' והר"ן לשיטתי' דס"ל דאין כופין שפיר כתב דממילא כיון דאנוסה היא אלא דלפ"ז יש לתמוה על הש"ע כיון דפסק דאין כופין אותו מנ"ל דמפסדת כתובת' כמ"ש הר"ן וגם לדעת הרמב"ם דכופין קשה דמנ"ל דהפסיד' את התוספת דהא בממאנת אמרי' בדף ק"א דיש לה תוספת משום דכתב לה משום חיבת ביאה א"כ נהי דמוכח דא"ל כתובה כנ"ל מ"מ דילמא תוספ' יש לה וצ"ל דמצד הסברא כן הוא דאינה נאמנת לומר מאיס עלי אלא כשמחלה כל כתובתה כמ"ש הר"ן וס"ל דאין אחר מחילה כלום אלא בבלאותי' קיימין לא שייך לשון מחילה כנ"ל והר"ן ל"ל הך אלא כמ"ש לעיל ולפ"ז מה שנפחתו הבלאות אחר המחילה בב"ד י"ל דחיוב הבעל לשלם כיון דלא הי' בכלל המחילה וצ"ע ומזה משמע נמי כמ"ש לעיל דבעי' דוקא שתמחול הכתובה בפירוש דלא כח"מ ו (שם וי"א דאף מנצ"ב וכו'). וזהו שיטת הרמב"ן דמפרש דכלתיה דר' זביד מיירי במאיס עלי אלא דהוא ס"ל דדוקא במאיס עלי אכל בבעינא לי' לא מהנו ואפי' תפסה אבל דעת הרא"ש דדין שניהם שוה כמ"ש הטור וכן הוא דעת הש"ע ועיין בחדושי' מ"ש טעם פלוגתי'. ועוד כתבנו שם דנפקא לי' להרא"ש משום דאע"ג דהסוגיא מיירי בטוענת מאיס עלי מ"מ משמע דללישנ' בתרא אפי' בטעינא לי' לא הפסידה בלאותי' דהא מר זוטרא ס"ל לעיל גבי מאיס עלי דכייפינן וכתב הרא"ש פי' כופין אותה שתשהא אולי תחזור בה כדין בעינא ליה ומצערינא וכיון דמחמת מרד מוחלת לא הוי מחילה וכו' הרי דסבירא ליה למר זוטרא דאין אנו מאמינים לה שמחמת מיאוס עושה כן אלא מחמת מרידה והוי ליה כמו בעינא ליה אם כן כיון דהכא יתיב מר זוטרא עצמו והסכים לאמימר דלא הפסידה בלאותיה אף על גב דאמימר ומר זוטרא פליגי לעיל במאיס עלי אי כייפינן לה ש"מ דלענין בלאות הקיימין אין חילוק בין מאיס עלי לבעינא לי' ולדעת הרמב"ן דס"ל דבבעינא לי' הפסידה בלאותי לכ"ע ברוך לומר דנהי דחשיב למר זוטרא לענין שהי' והכרזה כחו בעינא לי' אבל לענין בלאותיה קיימין כיון דבחזקתה קיימי ללישנא בתרא דמה"ט ס"ל דלא הפסידה א"כ להא נמי קיימי בחזקתה דנאמנ' לומר שמחמת מיאוס עלי טוענת באמת וכן למאי דמסיק דאי תפסה תפסה י"ל דתפיסתה מהני נמי להא ולפ"ז הי' אפשר לומר דאע"ג דכתבו הפוסקי' דאינה נאמנ' לומר מאיס עלי אפי' לאמימר דקי"ל כוותי' אלא באומרת איני רוצה לא בו ולא בכתובתו הא לא"ה דינא דידה כמו אומרת בעינא לי' י"ל דדוקא לענין שהי' והכרזה אבל לענין בלאותי' קיימין כיון דבחזקתה הם ותפסה מהימנא לומר דמאיס עלי באמ' כמ"ש למר זוטרא לפי שיטתו אך י"ל דבאמת היינו דהקש' רב גמדא דהא מבעי' בעי לרבא וכו' ר"ל כיון דאפי' אם טוענת באמ' מאיס עלי מספקא לי' לרבא וכיון דאיכא נמי ספיקא למר זוטרא אם טוענ' באמת מאיס עלי דהא ס"ל דכייפינן לה א"כ ה"ל ספק ספיקא ולא יועיל אפי' תפיסה ומתורץ קושי' התוס' ד"ה משום דר' זביד וכו' וא"ת כיון דלא פשיט המע"ה וכו' דאפי' אם תפיסה מועיל בספיקא דש"ס מ"מ בס"ס ודאי אינו מועיל דהא לכמה פוסקים מוציאין ממון בס"ס כמ"ש הב"ש בסי' זה בכמה דוכתי וס"ל לדוחק לומר דלמר זוטרא הי' איבעיא דרבא משום דאינה נאמנת לומר מאיס עלי דאין כופין נמצא לא הוי אלא ספיקא דאבעיא ויועיל תפיסה כקושיות התוס' ורב אשי י"ל דס"ל כאמימר או כמר זוטרא ולפ"ז נ"מ למסקנא דאפי' תפסה בעי' שתמחול כתובתה כדין מורד' דמאיס עלי דלעיל דבלא"ה ה"ל ס"ס ואינו מועיל תפיסתה ועמ"ש לקמן:

גם י"ל דס"ל להרמב"ן דטעמא דמר זוטרא לאו משום דמספקא לי' במשקרת ובעי' לה ומצערנא אלא דס"ל דכי היכי דתקנו במורדת דבעינ' לי' להמתין ה"נ תקינו במאיס עלי דשמא בהמשך הזמן תתפייס לו מה שאין כן לענין בלאות וכן משמעות דברי התוס' שהרי כתבו דהוו מחילה בטעות מחמת צערה משמע דמאמינין לה שמאוס עלי' ועתה נ"ל לפרש דעת ר"ת שהביא הב"ח דס"ל ג"כ דהסוגיא דכלתי' דרב זביד באומר' מאיס עלי אבל בבעינא לי' ומצערנא לי' לא הפסידה לכ"ע ולכאורה הוא פלאי דלמה יגרע דין מאיס עלי ממורדת דבעי' לי' ונראה דס"ל דהא דמפסדת בלאותי' אינו אלא מטעם מחילה שמחלה ואמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו ופליגי אי מועיל המחילה לענין בלאותי' קיימים כמ"ש לעיל דאם נימא דה"ל כפקדון משום שבח ב"א לא שייך בחפצי' מחילה כדאי' בח"מ סי' רמ"א אבל בלא בעינא לי' דלא מחלה כלל לא הפסידה לכ"ע ובזה א"ש דאפי' מר זוטרא דחשיב לה כמורד' מ"מ לענין בלאו' גרע טפי כיון דמחלה