הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלב

אזיל דס"ל דהא דתנן במתני' דפועלים יוצאין שלא ברשות שבת א' ותלמידים שלשים יום היינו באקראי יכול הפועל לעכב בעיר אחרת יום א' אבל עונתו פעם א' בשבת ונראה דס"ל דלהכי לא תנן במתני' פועלים בעיר אחרת פ"א בשבת משום דכיון דשכיח הוא כשהוא בעיר אחרת להתעכב במלאכתו שלא יוכל לבוא לעירו ביום הז' א"כ אין עונתו קבוע כ"כ להכי לא תני ליה אלא הא דשלא ברשות הוא יום ח' משא"כ בעושין מלאכתן בעירם אין שכיח שיתעכב במלאכתו דהא משום זה עונתו ב"פ בשבת להכי תני ליה במתני' וס"ל דלפי מאי דאיתא לקמן ביהודה ברי' דר"ח ורב רחומי דמשכי שמעתתי' ודאי לא היו מבטלין עונתן שלא כדין אלא דהדין הוא שיכולים לעכב אפילו שלא ברשות עד ל' יום אי משכי להו שמעתתא (ואפ"ה נענשו כדמייתי לקמן הנהו עובדי אהא דקאמר דעבדו רבנן עובדא בנפשייהו והיינו דקאמר דסמכו אדר"א עד ב' וג' שנים אף במילת' דאיכא סכנתא דאפילו לרבנן בשהיו ל' יום איכא סכנה דאין הסכנה הוא משום שעשו כר"א דאיך עבדי הכי אלא דהסכנה הוא כל שהוא יותר מעונה ומייתי הא דיהודה ורב רחומי) ומשמע כיון דבתלמידים אין חילוק בין באות' עיר או בעיר אחרת זמנו שבת אלא ע"כ כיון דרשות במשכי שמעתתא בעיר אחרת ה"ה באותה עיר יכול להמנע שלא ברשותה וכיון דמשכי שמעתתא מצוי הוא אין עונה כ"כ קבוע והוי כמ"ש בפועלין בעיר א' דלא תני במתניתין מהאי טעמא עצמו ונראה עוד דבזה א"ש מה שדקדקו הפוסקים חיוב ליל טבילה כדאי' בסמוך ס"ז מהא דברכות דקאמר וידענא בי' דליל טבילה הוי ולא קאמר מטעם עונה פ"א בשבת כנ"ל ועיין בחדושי' ולדברי הר"ן ז"ל א"ש דבליל טבילה לא מהני ליפטור משום דמשכי שמעתתי' משא"כ משום עונה י"ל דלא פסיקא ליה דמבוי הוא דמשכתי' שמעתתי' כמ"ש הר"ן ונרא' דהא דקאמר דלמטי' פ"א בחדש כמ"ש בסעיף ז' ע"ש וכתבו הטעם משום דסתם וסתה פ"א בחודש כמ"ש הב"ש בס"ק י"ד היינו נמי משום ליל טבילה שהוא חיוב אפילו שלא בזמן עונה ואפשר דל' יום דתלמידים הוא משום דלמטי' פעם א' בחדש מטעם הנ"ל. ויש להסתפק בנתנה לו רשות על כמה שנים אם רשאי להוסיף ב' או ג' שנים ואפשר דאף דעונה א"י למחול מ"מ יועיל דמסתמא אין חוזרת בה משא"כ אם יוסיף עוד הרי יכולה לחזור במה שמחלה וביתר הזמן מסתמא אינה מוחלת ומועיל חזרתה לענין זה אי נימא דכיון דכבר מחלה ועבר הזמן יכול להוסיף ועמ"ש בחידושי' בעובדי דתנאי שם:

ו (סעיף ד' בליל טבילתה וכו') עיין בתשובת כ"י סי' ל"ג שרובה להקל בסמוך לוסתה דומיא דיוצא לדרך וצ"ע דלא משמע כן בי"ד סי' קפ"ז סעיף יו"ד ע"ש:

ן (סעיף ה' אפי' נותנת לו רשות וכו'). לכאורה משמע מדסידר רמ"א הג"ה זו קודם וכן יש לה למונעו וכו' דבכה"ג בחמר שנעשה גמל ברשותה מותה וליכא משום אורחא דמלתא וכן משמע מלשון האחרונים ומדברי התוס' לא משמע כן שכתבו בד"ה רוצה אשה וכו' לחלק דהא דאמר לעיל שאני התם דאית להו הרוחה היינו דוקא הרוחה דמלך דנפיש' משמע דאפי' ברשות אסור משום אורחא דמלתא דאל"ה לא הוי מקשי מידי אע"כ דס"ל דשלא ברשות ליכא למבעי כלל. מיהו רש"י ז"ל דפי' שלא ברשות לשיטתיה אזל דלית ליה לחלק בין רווחא דמלך כפירש"י שם גבי לענין אורחא דמלתא כמה דאתלמידים קאי אבל הרמ"א דמפרש הא דאורחא דמלתא אפועלים כשיטת התוס' צ"ע מנ"ל הכא בחמר שנעשה גמל דלא כשיטת התוס':

ח (סעי' ט המדיר את אשתו וכו'). משמע דאין חילוק דאפילו במדיר אותה בסוף עונה בחמר וגמל אפ"ה צריך להמתין ז' ימים יותר והטעם נראה כיון דילפינן מנדה דלפעמים הוא ג"כ בסוף זמן עונתה וכן במדיר בסוף ימי נדתה ג"כ אין חילוק והא דמקשה הש"ס בדף ס"ב איכפל תנא לאשמעינן אע"ג דבגמל וספן נמי משכחת שנדר בסוף עונה מ"מ מתניתין סתמא קתני משמע אפילו בתחלת עונה:

ט (סעיף יו"ד אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך וכו'). משמע דאפי' בפחות משיעור עונה אינו חל משום דמשעבד' לה להיות לה פת בכלה וכן מוכח מהא דפריך בנדרים דף ט"ו ע"ב בקונם שאיני משמשך והא משועבד לה ולא מוקי בפחות משיעור עונה וכן משמע בר"פ המדיר וע"ש בחידושי:

(שם בהג"ה אם נדר ברשותה וכו') ובהגהות מיימוני פי"ד כתב שאין הדבר ברור שלא חל. אך המהרש"א בדף נ"ט ע"ב גבי נדרה שלא להניק כתב להדיא דאם היא נתרצה לנדרה חל אע"ג שמשועבדת לו וממילא דה"ה להיפך ולפ"ז י"ל דה"ה הכא כיון שהיא מרוצה בשעת הנדר כבר חל. ועמ"ש שם ובזה הוי אפשר לתרץ קושייות התספות בדף ס"ב בעובדי דפסקו להו תרתי סרי שני ולא חשו לאורחא דמילתא הוא משום דאף שנתרצית שמא תחזור בה דבעונה לא מהני מחילה אבל רבנן דפסקו אנפשייהו ה"ל כמו נדר דהא אמרינן בנדרים דף ח' ע"א ובי"ד סימן רי"ג ס"ב בהאומר אשנה פרק זה ה"ל נדר וה"ה לעשות שאר מצוה כדאית' שם בש"ע וכיון דנתרצית לנדר תו לא מצי למהדר בה אלא דבאמת קשה לי טובא על סברת המהרש"א ז"ל דהא אמרינן בדף ע"א ע"ב בתלתה קישוטיה בתשמיש וכדרב כהנא דא"ל קונם תשמישך עלי ואין מאכילין לאדם דבר האסור משמע דבאומרת תשמישי עליך אם אתקשט לא חייל אמאי הא התם מיירי בקיים לה א"כ הרי נתרצה נמי בנדרה מהנקה ואפ"ה אינו חל. והי' נלע"ד דיש ליישב קצת ע"פ מ"ש התוס' שם בד"ה אבל הכא וכו' וא"ת וימתין שמא ימצא פתח להקמתו וכו' ואור"י שאין יכול לשאול אלא ביום הקמתו וכו' א"כ י"ל דבמה שהיא משועבדת לו כיון שהחכם עוקר ההקמה מעיקרו ממילא דא"ב להפר. מיהו דין זה צ"ע ותו דרוב הפוסקים חולקים דיכול לשאול ולהפר אפילו לאחר כמה ימים כדאי' בי"ד סי' רל"ד ויותר נראה די"ל דכיון דקי"ל דקונמות מפקיעים מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא א"כ י"ל בנתרצה לא אלמו' והש"ס מייתי דרב כהנא לאוקמי אפילו אליבא דת"ק דר"י בן נורי דס"ל קונמי' אינו מפקיע כמ"ש הר"ן לדעת הרמב"ם בר"פ המדיר וכיון דמדינא אינו מפקיע לא מהני אף שנתרצה כן נראה ליישב סברת מהרש"א וצ"ע ואפשר דכשנדר ברשותה מעיקרא עדיפא טפי מנתרצה לנדרו אח"כ כיון דלא חייל בשעת הנדר ממש וצ"ע מיהו י"ל דהכא גרע טפי כמ"ש בכה"ג בחידושי ר"פ המדיר דכיון דבעונה לא מהני מחילה ויכולה לחזור בה י"ל דלא מהני רצוי דידה דאכתי משועבד לה ועיין מ"ש הב"ש בסי' פ"א ס"ק ג' דאם הוא חל בשעת הנדר אף שיכולה לחזור אפ"ה חל כבר ועיין בדברינו שם ועמ"ש לקמן סי' פ"ב דאיכא בזה פלוגתת רש"י ז"ל והרשב"א ז"ל ויש להסתפק בנדר ברשותה דחל מי הוא הנותן אצבע אי נימא כיון דקיימא לן בנדרה היא וקיים הוא אע"ג דהיא הנודרת מ"מ כיון דהי' בידו להפר הנדר הוא הנותן אצבע א"כ י"ל דבהא כיון דהיא היתה יכולה לבטל נדרו משום דמשועבד לה ונתרצה היא הנותן אצבע ותצא בלא כתובה או נימא דלא דמי דהתם האשה על דעת בעלה נודרת א"כ בתחילה הוה דעתה שיעשה כרצונו ובדידי' תליא מילתא אבל הכא הוא נודר כרצונו אלא שהיא היתה יכולה למחות י"ל דאף דלא מיחתה הוא הגורם. ויותר נראה דכיון דשניהם מרצונם נעשה הנדר אין יכולין לכוף זה את זה ובזה אתי' שפיר הסוגי' דף נ"ב ויבואר לקמן סי' ע"ח בס"ד

יא (שם מותר להתייחד) כתב הב"ש בהג"מ למד זה בק"ו מנדה שהוא בכרת והקשה עליו דהיא הנותנת דדילמא כרת דחמירא עדיפא טפי ולענ"ד נראה דהלא מצינו דבאבילות מותר להתייחד עמה דקילא טפי א"כ כיון דמצינו בחמור ממנו ובקל ממנו שפיר יליף משניהם ובהא ניחא לי דלכאורה מנדה אין ראיה כ"כ דבנדה גם עליה האיסור ולא תשמע לו משא"כ בקונם תשמישך עלי דאין עליה איסור וכדאמרינן כה"ג בריש כתובות גבי אבילות דידה. מיהו בהג"מ שם מיירי להדיא באמר תשמישי עליך אלא שהוא נדר ברשותה דבזה האיסור עליה כמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו דהמודר עובר ואפשר דגם דעת הרמ"א כן דדוקא בזה מותר להתייחד אך לפמ"ש דיש להביא ראיה מאבילות דקי"ל אפי' באבילות דידיה מותר להתייחד אחי שפיר: יב (סעיף י"ב ע"מ שתאמר בפלוני וכו'). עי' בחדושי דיש להסתפק לדעת הטוש"ע באסרה עליה תשמיש אם לא תאמר אי מצי מיפר ועוד כתבתי שם דצ"ל להטעם בע"מ שתתהפכ' לאחר תשמיש דיוציא הוא משום איסור השחתת זרע והיינו אפילו בפעם אחת אבל לפי מה שכתבו (עיין בספר ש"מ) דהטעם הוא משום שבאה בטענה בעינא חוטרא וכו' לא שייך זה אלא שהתנה שתעשה כן זמן מרובה א"כ בל"ו צריך לגרשה וליתן כתובה משום דאסורה בנדר עינוי נפש מיד משום דבתנאה לא מזדהר ע"ש אלא דקשה דמשמע בי"ד סי' קצ"ו דאין איסור על האשה בהשחתת זרע בענין זה. ותו קשה לפי טעם זה ה"ל למיתני שאמר ע"מ שתעשה איזה איסור אחר דיוציא ויתן כתובה דנהי דבדבר הרשות י"ל כיון דנדרה איהי תעשה כרצונו כמ"ש ס"ס ע"ד אבל במילתא דאיסורא ודאי א"י לעשות וממילא נדרה קיים ונתן אצבע בין שיניה וצ"ע

בסי' עז

א (סעיף א' אבל אינו בא עליה וכו') ודעת התוס' והרא"ש דמודר ממזונות נמי יש לו דין מורד לכ"ע וטעמא דמ"ד דוקא מורדת מתשמיש הוא משום דהיא יכולה לומר א"נ וא"ע. וז"ל הרא"ש ז"ל הואיל ואינה רוצה לזונה אלא ע"י כפי' נקרא מורד ומוסיפים על כתובתה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת מידי דהוי אכל מורד דחייב לזונה וגם מוסיפין על כתובתה ואע"ג דאמר ר' הונא וכו' ונראה להבין דבריו דס"ל דהא דמורד מתשמיש מוסיפים ע"כ אין ההוספה תשלומי' תחת מה שמונע ממנה התשמיש דהא עונה לא ה"ל דבר שבממון כדאי' לעיל סי' ס"ט ס"ו ועמ"ש שם אלא שתיקנו כדי שיהא הברירה בידה שלא לכופו להוציא מיד כמו במדיר ומומין א"כ זה התקנה להוסיף הוא משום תקנתא דידהו דשמא יחזור ממרד משום הוספה כדקאמר הש"ס גבי מורדת דמשהינן אגיטא דשמא תחזור בה והיינו דקאמר ולאו לאימלוכי בי בעי ר"ל דהתקנה היה משום שמא ימלך ויחזור בו ולפ"ז ממילא דאין חילוק בין מורד ממזונות למורד מתשמיש שיש לתקן שלא למהר לגרש שמא יחזור בו מחמת הוספה והיינו דכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דאמר ר' הונא וכו' דממילא מצד הסברא יש לנו ללמוד לכ"ע ממורד מתשמיש למורד ממלאכה. כי היכא דהתם עשו תקנה להוסיף אולי יחזור בו ה"נ במורד ממזונות ודעת הרמב"ם ז"ל נ"ל דס"ל דר' הונא ל"ל הך סברא שיכופו אותו לזונה וגם להוספה משום דא"א דר וכו' אלא דוקא בתשמיש מוסיפים הואיל שמבטל לעונתה ואין שייך בו כפי' כמו שכתבו הפוסקים משום דגם בלא דעת וגו'. אבל במורד ממזונות או ממלאכה דשייך בו כפי' שוב אין מוסיפין ועיין בר"ן שהקשה על דעת התוס' והר א"ש דא"כ משכחת מורדת משאר מלאכות דחייבת אפי' באומרת א"נ וא"ע וכבר ביארתי דברי התוס' בחידושי' דף ס"ג ויבואר לקמן סי' פ' סעיף ט"ו אך הא קשיא לי דמשמע בש"ס דף נ"ט ע"א דשמואל ס"ל כריש לקיש דאינה יכולה לומר א"נ וא"ע דהא כל הסוגיא דשם לשמואל פי' התו' שם דאזלא אליבא דר"ל והרי חזינן בסוגיא דף ס"ג ע"ב דא"ל רחב"א לשמואל נדה בת תשמיש היא משמע דס"ל דוקא מורדת מתשמיש ולא ממלאכה אף דס"ל כר"ל ע"כ צ"ל כסברת הרמב"ם וש"פ ומ"ש הב"ש מיהו לא הוי מורד כשאמר צאי מע"י ומספקת אינו מוכרח לדעת הג"א בשם רש"י ז"ל שהבאתי בסי' ס"ט דא"י לומר צאי א"כ כי היכי דכתבו התוס' דלר"ל דס"ל מע"י עיקר ה"ל מורדת ממלאכ' אפי' אם המזונות שוים יותר כיון שא"י לומר א"נ וא"ע דדוחק לומר דהא דפוחתין ו' דינרין היינו דוקא כשהמלאכה שוה יותר אלא כיון דמע"י עיקר ה"ל מורדת דיכול לומר אני רוצה בתקנה שתקנו לי חכמים ה"נ י"ל כיון דקי"ל דמזונות עיקר אפי' אם מספקת כיון דא"י לומר באי ה"ל מורד אך כבר כתבתי שם דדברי הג"א אינם מוכרחים בשיטת רש"י ז"ל:

ב ואם היא רוצה כופין מיד וכו') אע"ג דבמדיר ממתינין ז' ימים משום דמדיר איתא טפי פח בסלו וכ"כ התו' בכתובות דף ס"ג ע"ב ונראה פשוט דבמורד לזמן שהיא יותר מעונה ג"כ יוציא מיד כמו במדיר דאין חילוק בין סתם למפרש דקי"ל בתשמיש דיותר משבת א' יוציא ה"נ אין חילוק דהא במדיר הוי פח בסלו טפי ובב"ש הקשה לדעת רמ"א דכתב לקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך י"ב חדש משום חרם ר"ג ולמה כופין אותו מיד ואפשר דשם יש גבול לדבר י"ב חודש שאני עכ"ל ולפמ"ש ז"א דהכא אפילו מורד לזמן יותר נמי כופין אותו להוציא מיד ע"כ ז"א ונראה ליישב דהא כתב הח"מ לקמן שם דבאמת גם שם יכול לכופה תוך י"ב חדש אם רוצה ליתן כתובתה וכשאינו רוצה ליתן כתובתה א"י לכופה תוך י"ב חדש חפני שמפסדת כתובתה ושמא תחזור בה א"כ י"ל דבדידי' שאני שאינו מפסיד כלום שהרי משעת נשואין נתחייב בכתובתה שפיר כופין אותו מיד מיהו בגוף הדין דכופין אותו כתב הרא"ש בפרק אף על פי סימן ל"ה דבמוריד מתשמיש לבד אין כופין כדאיתא בירושלמי דאמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות והא דבמדיר יוציא היינו בלא כפי' ובב"ש כתב לפרש בדוחק דבריו דלא סבירא