הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רלא

שאינה מחויבת בדבר אינו בדין שיכוף אותה ע"י מניעת העונה ומזונות דא"כ כל שעה ושעה יעשה כן. ואף דלרב דס"ל דבסתם יגרש מיד ה"מ לאוקמא כגון שהוא אסר עליו תשמישה אם לא תאמר או תעשה מ"מ הך קושי' שמואל עצמו הוא דמקשה כמ"ש התוספות בר"פ אלו מציאות דכל כה"ג הוא מדברי אותו אמורא המתרץ. ומ"ש הח"מ להמתין ששה חדשים ומדמה לחלה. לא דמי דהתם אנוס הוא ועונתו לפי כוחו: ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדברי הח"מ ממה שכתבו התוספות בנדרים דף ט"ו בקונם שאח נהנית לי עד הפסח אם תלך לבית אביך אף דמשועבד לה. אפ"ה חייל כיון דתלה בדבר שאפשר לקיימו ולכאורה קשה טובא דא"כ מאי מקשה הש"ס בר"פ המדיר וכיון דמשועבד לה וכו'. והוצרך לדחוקי טובא ולא משני שתלה בדבר שיכולה לקיימו דשפיר חייל. אלא ע"כ צ"ל דבכה"ג למה יוציא ויתן כתובה כיון דאפשר שתקיים אותו הדבר אף שאינה מחויבת כמ"ש הח"מ. מיהו לפ"ז צ"ל דס"ל להתוספות דדוקא בתלה בדבר שאין בו עינוי נפש וסבירא להו דהליכה לבית אבי' אין בו עינוי נפש כמ"ש הש"ע בסעיף ד' שאינו יכול להפר (דלא כמ"ש בי"ד סימן רל"ד) דאל"ה הוי מני לאוקמי שתלה בדבר שיש בו עינוי נפש שאמר יאסר הנאתי עליך אם תאכל אחד מכל הפירות. אך דלפ"ז כל הפוסקים חולקי' דהא כתבו לעיל בסעי' ד' באומר קונם תשמישך עלי אם תלך לבית אבי' תמתין ז' ימים ויוציא ויתן כתובה הרי דבהך מילתא גופא שכתבו התוס' דחל הנדר אפ"ה השיעור הוא כמו בנודר סתם מתשמיש א"כ ה"מ לאוקמי בהכי מתני' דר"פ המדיר ותו דמשמע דלא ס"ל להפוסקים סברת התוס' כלל שהרי כתבו שם דוקא באומר תשמישך עלי אם תלך משמע דבתשמישי עליך אינו חל כלל. ובאמת קושי' התוס' שם אינו מובן לי. דאף דקאמר בר"פ המדיר כיון דמשועבד לה וכו' היינו משו' דקתני עד ל' יום יעמיד פרנס. אבל התם י"ל דבאמת אינו חל על מזונות דמשועבד עליהן אבל ודאי דאסור' בשאר הנאו' דלא שייך בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו. כמ"ש בחידושי' ותו דמשכחת שאמרה איני נזונית ואינו עושה דאינו משועבד לה ועוד נ"ל דאפילו לדברי התוס' אין ראי' מהא דר"פ המדיר דאפשר דס"ל דהא דחל בתולה בדבר שאפשר לקיים היינו משום דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד כר' יוחנן בן נורי בדף נ"ט אלא דאלמוה רבנן לשעבוד'. א"כ ס"ל דבדבר שיכולה לקיימו לא אלמוה וקושי' הש"ס בר"פ המדיר הוא מדברי ת"ק דריב"ל כדמייתי שם דברי ח"ק וכמ"ש הר"ן שם לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין קונמת מפקיע כלל. נמצא דאפי' לדברי התוס' אין ראי' דלא יוציא וכ"ש לרוב הפוסקים

בסי' עה

א (סעיף א' ונשא אשה בעיר אחרת וכו') ודעת הר"מ שהביאו הרא"ש והטור דאם הנשואין הוא בארץ אחרת אין כופין אותה לילך לארצו וכתב הטור וז"ל וכתב הר"מ אם הוא מיהודא וקדשה בגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודא שהי' מקומו בשעה שקדשה. ותמהו עליו האחרונים על לשון אפילו והב"ש תירץ דס"ל להר"מ דדוקא כשהיו הקדושין ונשואין במקום מולדתה אז אין כופין אותה. אבל אם הי' הקדושין ונשואין בארץ אחרת שאינו מקום מולדתה יכול לכופה לילך לארצו. ואם הי' הקדושין לבד או הנשואין לבד בארץ מולדתה ג"כ יכול לכופה לילך לארצו. והיינו דקאמר שעל מנת כן נשאה אפי' היו הנשואין בארץ מולדתה. ולא נהירא פירושו בדברי הר"מ ז"ל שפי' התוספתא אבל בן יהודא שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה ועל כרחך לומר דהאי אירס אשה בגליל לדברי בית שמואל היינו מקום מולדתה מדנקט אירס ולא נשא. ומאי דקתני בתר הכי שע"מ כן נשאה היינו בקידשה במקום שאינו מולדתה ונשא במקום מולדתה. ותו דאין הדין נכון דהא בקידש' ונשאה בעיר מולדתו אין יכול לכופ' אפי' לילך לארץ מולדתה. ומן הסברא אין ארץ מולדתו מעלה לגבי דידה. אלא כיון שהי' כאן הקדושין ונשואין א"י לכופה לצאת וה"ה בארץ אחרת אף שאינו מקו' מולדתה ולענ"ד נראה ליישב דברי הטור והוא דקשה עוד דלכאור' דברי הר"מ סותרים לדברו הריב"ש שהביא הרמ"א בסעיף ב' שכתב כל מקו' שיכול להוציאה ממקומה היינו לאחר שנשאה אבל קודם הנשואין א"י להוציאה וצריך לכונסה במקומה דא"כ לא יתכן סברת מהר"ם שמה ראי' דמה שנשאה במקומה הא הוא בריך לעשות הנשואין במקומה וע"כ בריך לחלק דודאי אם הי' אירוסין בגליל שהוא מקומ' ואחר זמן נשאה שם באמת אין ראי' מן הנשואין שהרי הוא צריך לכונסה שם ומסתמא כנסה ע"מ שתלך עמו. אבל אם היה האירוסין בשעת נשואין אמרינן דכולה מילתא הי' ע"מ שידור עמה במקומה דמי הכריח אותו לקדשה ולישא אותה שם ולפ"ז א"ש בפשיטות לשון אפי' שכתב הטור דלא מיבעיא אם נשאה לאחר זמן בגליל שהוא מקומה ודאי אין ראי' מן הנשואין כיון דיכולה להכריחו שישא אותה שם כסברת הריב"ש אלא אפילו נשאה בעבר הידדן דלא הי' מוכרח לישא אותה שם אפ"ה אמרינן דעל תנאי ראשון כנסה. ובזה מיושב מה שהקשה הב"ש בס"ק י"ג על הריב"ש שמדייק מלשון שע"מ כן נשאה דהא הר"מ הוצרך לדחוק ולתרץ בענין אחר ולפמ"ש אדרבא הן הן דברי הר"ח ז"ל:

ב (שם בהג"ה אע"פ שהתנה עמו וכו') היינו שיכול להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודא אם הי' מושבו ביהודא בעיר ולכאורה נראה דא"י להוציא אלא לעירו שהוא מקום מושבו ביהודא אבל לעיר אחרת ביהודא יכולה לומר אדעתא דהכי לא נתרציתי כמ"ש הר"ן דאם רובה להוציאה מכרך שבגליל לעיר שבגליל יכולה לומר ע"ו לא נתרציתי אלא דקשה לי דהא יכול להוציאה באותו מדינה מעיר לעיר א"כ כיון שיכול להוציאה מגליל ליהודא לעירו ממילא יכול אח"כ להוציאה מעירו לעיר אחרת באותו מדינה וא"כ למה לא יוכל להוציאה מיד לעיר אחרת וצ"ל דהא דקאמר דיכול להוציאה מעיר לעיר היינו כשהיא מאותה מדינה אבל אם נשאה במדינה אחרת אע"פ שדרה עמו בכאן א"י להוציאה מעיר לעיר מיהו להיפך כשנשאה בכרך בגליל או אפילו בכרך שביהודא והוא מקום מושבו בעיר שביהודא ונסעה עמו לעירו צ"ע אם יכול להוציאה לכרך שביהודא כיון שתחלת דירתה הי' בכרך. או י"ל יכולה לומר דנהי דבתחלה הי' יכול להוציא מכרך לכרך אבל כיון שכבר דרה עמו בעיר יכול' לומר שכבר הורגלה בעיר:

ג (שם בהג"ה ויש לו שם אשה וכו') וכתב הב"ש דס"ל להרמ"א דמצד הסברא אפי' לר"ת הדין כן וקצת יש להביא ראי' ממ"ש התוס' ביבמות דף ל"ו בהא דמכריז רב מאן הוי ליומא דהו' פח בסלו שאם תתעבר יוליכנ' עמו למקומו ולדעת ר"ת הי' צריך להתנות עמה כן שתיסע עמו משמע דכיון שהי' לו אשה בביתו ודאי אדעתא דהכי מנסבה לי' שאם תתעבר תסע עמו לביתו:

ד (סעיף ג' ואין מוציאין מא"י לח"ל וכו') כתבו הח"מ והב"ש דכדי נסבה ועיין בחידושי שכתבתי דמה דקאמר בש"ס לאתויי עבדים היינו מלשון הכל אבל על גוף הדבר דמוציאין היינו בן ח"ל שאירע בא"י דה"א דהוי כאילו התנה לצאת עמה לח"ל וע"ש:

ה (סעיף ד' בהג"ה והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י וכו'). עיין בפירש"י בדף ק"י ע"ב בד"ה הכל מעלין וכו'. כופין לעלות ליש' בירושלים משמע דמפרש דוקא להיות שם בקביעות אבל לילך ולחזור א"י לכוף ועיין בחידושי' שכתבתי דכ"ש בשאר א"י. וענין נ"מ ונצ"ב יבואר לקמן בסי' ע"ו באורך בס"ד

בסי' עו

א (סעיף ב' בהג"ה וי"א דאם אין לני' וכו') נראה מלשון זה דאף לדיעה קמייתא דלית ליה ג' מדות בפועלים היינו דלית לה מדה זו ממש עונה לשמונה ימים אבל בהא דפועלים שעושים מלאכה בעירו אחרת אף שלני' בכל לילה בביתם עונתם פעם אחת בשבת אע"ג דממתניתין אין הכרח דהא דקתני יוצאין שלא ברשות שבת א' י"ל דאינ' בביתם כל השבוע. ח"מ מברייתא דנקט הפועלי' א' בשבת דהיינו שדין עונתם כן קשה קושיית התוס' שם בדף ס"ב בד"ה והתניא וכו' וא"ת מאי איריא שמנהגם כן אפילו לשנות יכולים שבת אחת וכו' ותירוצם ס"ל לדוחק אע"כ נ"ל דקמ"ל בברייתא דאפילו כשלנים בכל לילה בביתם אפ"ה עונתם פעם אחת בשבת ומתני' קמ"ל דאפילו פועל שעשה מלאכה בעירו מותר לשנות ולילך מביתו שבוע א' ותרווייהו צריכי ומיושב קושיית התוספת:

ב (שם בהג"ה עונתן לת' ימים). היינו דס"ל דמאי דקתני במתניתין הפועלים יוצאין שלא ברשות שבח א' היינו עד יום ח'. וס"ל דמדלא נתנו במתני' שיעור משמע דמיד שבא לביתו יכול לחזור ולילך שלא ברשות עד יום ח' וכן כמה פעמים בקביעות וממילא דעונתו לח' ימים והא דלא נקט מתני' בלשון שיעור עונה כמו בסיפא דיש פועל שעונתו לח' ימים היינו דהא גופא קמ"ל דאפילו פועל שעונתו ב' פעמים דבשבת יכול לשנות ולשהות בכל פעם עד יום ח'. וכן נראה מדברי הר"י בתוס' שם בד"ה אלא אורחא וכו' שהכריח דלא קאי אתלמידים דהא אפילו שלא ברשות יוצאין מעולם שלשים יום ויחזור. לביתו יום א' והכי קאמר חדש א' בביתו או ב' חדשים וכו' וכן כתב בהג"ה בסעיף ה' בשם הראב"ד הרי דס"ל דמותר לעשות כן בקביעות דאל"ה לא מוכח מידי דשלא ברשות היינו באקראי ושפיר בעי אורחא דמלתא כמה בקביעות. ודעת הר"ן הוא דרישא דמתני' היינו דוקא באקראי בעלמא ובאמת ס"ל להר"ן דבעיא דש"ס ברשות קאי גם על התלמידים ולשיטתו נראה דפועל שעושה מלאכה בעירו אין לו רשות לשנות ולעשות מלאכה בעיר אחרת בקביעות דלא כמשמעות הבית שמואל בסעיף קטן ב'. ולכאורה היה נראה דזה דמי למ"ש בגמרא ולקמן סעיף ה' דאין חמר רשאי לעשות גמל או ספן בלא רשות. אך באמת ז"א דע"כ זמן מועט שאני דהיינו שבת א' דאל"כ קשה אפילו לשיטת הר"ן דלא מצינו שיהא לחמר רשאי לשנות אפילו בפ"א בלא קביעות. והא דבמדיר קפידה אפילו על שבת א' היינו משום דלא הוי פת בסלו כדאיתא בש"ס ועיין בחידושי' דבזה א"ש בפשיטות הסוגיא דלבתר דמשני אביי לרב"ח דטעמא משום פת בסלו ולא בטייל ופועל דוקא שאל לו חמר ונעשה גמל מאי ע"ש. מיהו י"ל דאף דס"ל להר"ן דאין פועל רשאי לשנות בקביעות על ח' ימים. אבל פחות מזה דהיינו שבוע א' רשאי לשנות בקביעות. מדבעי הש"ס חמר ונעשה גמל מאי ולא בעי בפועל ונעשה חמר. ואין לדחות דהא בעיא שם לענין ברשות ומשום אורחא דמלתא דהא הר"ן כתב שם דהא בעיא הוא לענין שלא ברשות ועיין בסמוך:

ב (שם הגמלים וכו') לכאורה היה נראה דה"פ דגמל וספן צריכין לבא לבתיהם כשמגיע זמן עונה שלהם ושיערו חכמים כמה דרך של גמל וספן להתעכב בדרך כפי צורך מלאכתן ואין יכולין לשהות יותר אך קשה לדעת הי"א הנ"ל דהא נקט במתני' נמי החמרין אחת בשבת וע"כ אין פירושו שצריכים לחזור לביתם בכל שבת דלמה יהיה חמר גרע מפועל שעושה מלאכה בעיר אחרת שרשאי לשנות עד יום ח' וע"כ צ"ל דהיינו אם לפעמים משתהים זמן מה בביתם אז עונתם פעם א' בשבת. וא"כ גם בגמל וספן נצטרך לומר דאפילו בשוהי' זמן מה בביתם אין עונתם אלא לשיעור המיוחד להם וזה דחוק דלמה תיקנו חז"ל כן. ולדעת הר"ן שכתבנו לעיל דהשינוי עד שמנה ימים היינו באקראי א"ש דחמרין אחת בשבת היינו קביעות עונה שלהם וצ"ל דדרך החמרי' להיות לנים בכל לילה בביתם והוו כפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בלילה בביתם דעונתם לשבת אחת. וכן כתב הב"ש בס"ק ג'. ונראה דבחמר וגמל וספן בזמן שהם משתהים בעירם זמן מה דינם כמו פועלים שעושים מלאכה בעירם דעונתם פעמיים בשבת:

ד (שם אחת לששה חדשים וכו') כתבו התוס' בדף ס"ה ע"ב בד"ה ר' אשי אמר תשמיש וכו'. אפי' גמל וספן הואיל ומשרה אותה ע"י שליש וכו'. לכאורה נראה דאפילו למאי דקי"ל כמ"ד אוכלת ממש. כיון דפירש"י שם במתני' דף ס"ד ע"ב דהטעם הוא מפני שהוא ליל עונה משמע מדנקט סתמא משום דכשמשרה ע"י שליש אפי' גמל וספן עונתם בכל שבת. וצ"ע דלא נזכר בדברי הפוסקים. וצ"ל דס"ל דלמ"ד אוכלת ממש היינו דוקא במי שעונתו בכל שבת ולא שייך הכא למיפרך איכפל חנא לאשמעי' דוקא בת"ח. דדוקא בטייל ופועל מקשה הש"ס כן. אלא מדברי הרמב"ם וטוש"ע לעיל סי' ע' משמע דכל אדם צריך לאכול עמה בליל שבת כשמשרה ע"י שליש א"כ לפי טעם רש"י הנ"ל משמע דכל אדם עונתו בליל שבת. ועיין בחדושי' ס"פ אע"פ שכתבנו שם חלתא בטעמא ואפשר דהפוסקי' ל"ל טעמא דרש"י:

ה (שם דרך ת"ח וכו') עמ"ש בחידושי' דמשמע מלשון רמב"ן וש"ע דעכ"פ עונתם פעם א' בשבת ואם הי' איזה אונס שלא הי' יכול לקיים העונה בשבת עדיין לא נפטר מן העונה וצריך להשלימו בחול והאחרוני' כתבו בשם הר"ן דהיינו כשאינו מתחדש להם דבר בלימודם וכו' נראה לפרש דבריו דלשיטתו