הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רל

לא אלמוה רבנן לשיעבודא דידה אפילו לא אמר לה צאי וחל משום דאי בעי מגרש לה וכבר הקשיתי ע"ז בחידושי ותו דלפי סברא זו אפילו בהדירה מתשמיש נמי חל אם כן אפילו נימא דהכי ס"ל להרמב"ם דאין תשמיש בכלל נדר הנאה ח"מ הא כתב הרמב"ם להדיא בפ"ד מהל' אישות דבאוסר תשמישו עליה אין הנדר חל וע"כ דליתא לסברא זו דאפילו לגבי שעבודא דידה אלמוה ועיין בחידושים שכתבו דס"ל להרמב"ם דאפילו בלא אמר לה צאי הוא חל על דברים קטנים וה"ה אפילו לדברים גדולים כל שגלגלה עמו במ"ש לעיל סי' ע' ומה דהוצרך הש"ס לאוקימתא דצאי עיין בחידושים

בסי' עג

א (סעיף א' כסותה כיצד וכו') משמע שאינו מחויב ליתן לה בגדים להחליף בשבת אף דממתני' אינו ראיה כ"כ דהא הרמב"ם הוסיף בשר ודגים בשבת כדלעיל סימן ע' סעי' ג' אע"ג דלא קתני במתניתין מ"מ משמע מלשון הש"ס בדף ס"ה ע"ב גבי מנעלי' ממועד למועד דקאמר האי תנא שליח ערטילאי וכו' דשאר בגדים לא תחליף אפילו במועד כפירש"י שם ותו דעד כאן לא פליגי הפוסקים לקמן סימן ב' אלא אם יכול למכור בגדי שבח וי"ט שעשה לה משמע דבתחלה אינו מחויב לעשות לה מיהו היינו בעני שבישראל אבל במכובד בודאי חייב לפי כבודו וכבודה ופשיטא דאינו יכול למכור ועיין לקמן סי' צ': ב (שם בגדים הראוין לה וכו') בטור מסוים והשחקום שהם מותר הבלאות הן שלה להתכסות בימי נדתה ועיין בחידושים שכתבנו דמשמע מלשון הש"ס בדף הנ"ל דתרי מילי נינהו דמאי דקתני במתניתין והשחקים שלה היינו אם צמצמה בלבישתן ושמרה אותן יותר מדרך העולם ובכה"ג נראה דאפי' במותר מזונות שצמצמה באכילתה המותר שלה כמ"ש הב"ש לעיל סימן ע' ס"ק י"ח במכרה למזונות וצמצמה באכילתה המעות שלה אבל מאי דקתני בבריית' שם מותר בלאות שלה היינו בלא צמצמה ונשארו בזה יש חילוק בין מותר בלאות שלה להתכסות בימי נדתה למותר מזונות דבכה"ג הוא של הבעל ולפ"ז באלמנה דקי"ל לקמן סי' ב"ה ס"ה דמותר כסות ליורשים מ"מ בדחקה עצמה יותר מן הראוי הם שלה אך מלשון הש"ע לעיל סימן ע' סעיף ג' וסימן צ"ה לא משמע הכי אלא דאפילו ע"י צימצום הם לבעל או ליורשים וזהו דלא כב"ש הנ"ל וצ"ע שוב מצאתי בנזיר דף כ"ד ע"ב בתוספות ד"ה שקימצה וכולי בתירוץ שני בשם הר"מ דבקימצה ופיחתה מפי' ודאי שלה הוא וכ"כ הר"ן בנדרים דף פ"ח ע"א ע"ש ויש להסתפק עוד אם לבשה הבגדים יותר מדרך העולם אי נימא כיון דאם צמצמה הם שלה כנ"ל ה"נ אם לבשה אותן יותר מדאי ונתקלקלו ובלו אינו מחויב לעשות לה אחרים: ג (סעיף ה' אפילו בעני שבישראל וכולי) ר"ל אף שאין לו ליתן לה לפי כבודה אין כופין להוציא כיון שאין לו וכמ"ש לעיל סימן ע' ס"ק ג' אע"ג דהתם אפילו אם אין לו ליתן לה אפילו כעני שבישראל אין כופין אותו להוציא אלא אם א לו ליתן לה אפילו לחם מ"מ משמע דבבגדים כל שאין יכול ליתן לה כמו שלובשת כל אשה בעלת הבית שבאותו מדינה א"א לה להתבזות יותר

בסי' עד

א (סעי' א' בעניו' שנה א' יקיים) כתב הב"ש לפ"ז אם נדרה שנה וקיים לה לא אמרי' מסני סני וכו' ולכאורה הוא מבואר מפשטות הסוגיא דמוקי לר' יוסי דאחר במתני' בעניות שלא נתן קיצבה וכו'. דמיירי באמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט ואפ"ה לא יוציא כי אם ביותר משנה בענייה ובעשירה מחר משלשים יום אבל אם נדרה פחות כיון שיכולה לסבול א"ב להוציא מיהו יש לדחות דקישוט שאני לר' יוסי דס"ל דלא הוי עינוי נפש כלל ואין הבעל יכול להפר אלא משום דתלתה בתשמיש אבל במקום דהוי עינוי נפש י"ל דאמרינן מהני סני. ותו די"ל דלרבי יוסי בפחות מל' יום בעשירה אפילו תלתה בתשמיש אין הבעל יכול להפר כלל דהא מקשה הש"ס שם ולא תתקשט ולא תאסר ופירשו התוספות דלמה יכול להפר ומשני א"כ קרו לה מנוולת א"כ י"ל דבפחות מל' יום בעשירה או פחות משנה בענייה כיון דס"ל לר' יוסי דאין זה ניוול לענין שיוציא ויתן כתובה כ"ש דלא הוי ניוול לענין הפרה כדמשמע להדיא מדברי התוספות שם שכתבנו מדמקשה לשמואל ולא מקשה לרב וכיון דא"י להפר פשיטא דלא שייך מסני סני. ומיהו יש להביא ראיה מרב יהודא דאמר יום אחד יקיים גבי נדר פירו' דמוקי לה הש"ס דמיירי בנדרה היא ואפ"ה לא אמרינן מסני סני היכא דמפרשת יום אחד אע"ג דהוי עינוי נפש אך לפמ"ש הדרישה והש"כ בי"ד סימן רל"ד דלא שייך מסני סני אלא בתלתא בתשמיש אין ראיה משם דהתם מיירי שלא תלתה בתשמיש כמ"ש התוספות שם בד"ה שנדרה וכו' אבל היכא דנדרה בעינוי נפש כגון בקישוט למאי דקי"ל דהוי עינוי נפש ותלתה בתשמיש י"ל דאפילו בנדרה בקישוט תוך שלשים יום ויוציא ויתן כתובה דמסני סני ובזה הי' י"ל דהא דפסק הרמב"ם כר' יוסי ולא כרבנן וכתב הה"מ משום דשקלי וטרי אמוראי אליבא דר' יוסי ועכ"ז לא מתרצא דלמה באמת פסקו כן וכ"ש דקשה על ר' יוחנן שם דאיהו חשיב לי' בכה"ג לתנא קמא כסתם מתני' כדאיתא בריש ביצה בתוספות שם וס"ל הלכה כסתם מתניתין ולפמ"ש י"ל דגם רבנן ס"ל הני שיעורי ובמתניתין לטעמייהו אזלי דמיירי בנדרה איהי ותלתה בתשמיש מדמצי מיפר לר' יוסי וא"כ לרבנן דס"ל דקישוט הוי עינוי נפש כדאית' בנדרים דף ע"ט א"כ אפילו יכולה לסבול אפ"ה יוציא מיד משום דמסני סני ור' יוסי לטעמיה דס"ל דלא ה"ל עינוי נפש כנ"ל אבל בהני שיעורי גם רבנן מודו מיהו מהג"א שהביא הב"ש לקחן ס"ק ה' ומשמעות הפוסקים משמע כדברי הב"ש הנ"ל:

ב (שם יותר מכאן וכו'). כתב הח"מ דמשמע דאין נותנין לו עוד זמן ז' ימים אף שמלתה בתשמיש וכתב הטעם כיון שלא מצא פתח כל זמן הראשון שוב אין נותנין לו זמן יותר ולענ"ד זה אינו דא"כ תקשה קושיית התוספות בדף ע' בד"ה הכי נמי וכו' דמאי מקשה הש"ס דילמא מיירי שתלה בתשמיש. וצריך לדחוק כמו שתירצו התוספות שם בשם הרב יוסף אך מפירוש רש"י דף ע"א גבי הא דפריך ותתקשט ותאסר שפירש דאמאי יוציא מיד משמע דהקושיא הוא על הח"ק ולא פירש דהקושיא הוא על ר' יוסי דאמר בעשירות שלשים יום דתמתין שלשים ושבעה ע"כ צ"ל דס"ל דאין נותנין זמן יותר וכן משמע מן הסוגיא שם דקאמר הניחא למ"ד דברים שבינו לבינה הבעל מופר וכו' ומשני בתולה בתשמיש וע"ו מקשה וחתקשט ותאסר. ה"ל להקשות אליבא דכ"ע אמתניתין דבסמוך המדיר אח אשתו שלא תלך לבית אבי' דע"כ מיירי בתולה בתשמי' בין נדר הוא דא"י לאסור אלא ע"י שתולה בתשמיש בין בנדרה היא דא"י להפר אלא בתולה בתשמיש כמבואר לקחן סעיף ד' ואם כן תמתין עוד שבעה ימים אלא ודאי דאין נותנין לו זמן אחר. מיהו כ"ז יש לדחות קצת משום דה"מ לשנויי שאסר התשמיש מעכשיו אם תלך לבית אביה או תתקשט דכיון דכבר שימש עמה בתוך זמן הראשון א"א להמתין יותר מזמן הראשון ועיין בחידושים באורך מיהו העיקר נראה כמ"ש הב"ש דבנדר כזה אין נותנין לו אלא זמן התשמיש בלבד דהיינו שבעה ימים ובזה מתורץ הכל דלא מצי הש"ס לשנויי במתני' דריש פרקין דמיירי בחולה בתשמיש דא"כ בשבעה ימים סגי ובזה מכווין היטיב דברי רש"י שפירש בד"ה ותתקשט ותאסר דאמאי יוציא מיד דהקושיא באמת הוא על ר' יוסי דאמר בעניה שלא נתן קיצבה משמע דיוציא מיד ואמאי תמתין ז' ימים ואף דהקיצבה הוא י"ב חדש מ"מ לא פריך דתמתין עד זמן הקיצב' אלא בשבת א' סגי' ועיין בחידושי' ונראה ליתן טעם לזה דאין נותנין לו זמן הקישוט וכיוצא בו דכיון דעיקר הנדר על התשמיש והקישוט הוא תנאי וקי"ל דאין מתירין נדר עד שיחול אין מאריכים לו הזמן שאינו יכול להתיר בו:

ג (סעיף ב' נדרה היא שלא תתקשט וכו') והרמב"ם כתב דאם רצה הבעל שאשב תחתיו אין כופין אותו לגרש. וכתב הפרישה משום דמיירי שלא אמרה כ"ז שאני תחתיך וא"כ מה תרויח וס"ל דלא שייך מסני סנו אם לא תלת' בתשמיש. וזה דלא כפירש"י בדף ע"א בד"ה שנדרה היא וכו' דהיא לא תבקש פתח לנדרה וכו' משמע דהוא מטעם מסני סני אפילו בלא תלתה בתשמיש ועיין בחידושים שכתבנו דאדרבא ס"ל לרמב"ם כשיטת רש"י והיינו דכתב גבי נדר הוא דבפירות יכולה לסבול עד למ"ד יום והיינו מקושיית המקשה לשמואל מבבא דפירות והיינו נמי טעמא דאמר בברייתא בנדרה בנזירות דאם אומר א"א באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה משמע דאינה יכולה לכופו לגרש משום שיכולה לסבול עד ל' יום. אבל משום סברא דמה תרויח היתה יכולה לכופו משום דמסני סני אפילו לא תלתה בתשמיש ומ"ש הרמב"ם בנדרה הוא היינו בפחות מל' יום וקאי על מ"ש לעיל בנדר הוא וע"ש באורך:

ד (סעיף ג' או שאמרה היא קונם תשמישך וכו') הא דיכול להפר בזה אע"ג דלאו מדברים שבינו לבינה הוא מ"מ כיון שתלתה בתשמיש לא אמרינן שלא תשאיל ולא תיאסר משום דכיון דאינה יכולה לסבול דמי למאי דמקשה הש"ס בדף ע"א ע"ב ולא תתקשט ולא תאסר ופי' התוספות דלמה יכול להפר ומשני א"כ קרו לה מנוולת אלמא אע"ג דלר' יוסי קישוט א"י להפר מ"מ הואיל ואינה יכול להסתפק מלהתקש' ותאסר בתשמיש יכול להפר וה"ה הכא אבל אינו מוכרח די"ל דקישוט גרע טפי ואין ראיה מהא דבנדר הוא שלא תשאיל יוציא ויחן כתובה דהא כתבו התוס' שם בד"ה ולא תתקשט כו' דאפילו המקשה דסבר דאינה יכול להפר אפ"ה לא קשיא ליה לרב ע"ש וכן משמע מדברי התוספות דף ע"ב בד"ה המדיר את אשתו וכו' ועיין בחידושים שם:

ה (סעיף ה' אם אלך לבית האבל וכו') ובי"ד סימן רל"ד פסק דהוי עינוי נפש ויכול להפר אפילו לא תלתה בתשמיש ולכאורה היה נראה דלא מהני הנדר אלא לבית אותו אבל שכבר נעשה אבל בשע' הנדר אבל למי שנעשה אבל אח"כ ה"ל כמו אמר קונם לאחר שימות פלוני דקונמת אינו חל על דבר שלא בא לעולם כדאמר בכתובות דף כ"ט דאין קונם חל על דשלב"ל וח"ש בחידושינו דבמידי דלא עבוד דאתי ודאי אינו חל אף לפי שיטת התוס' בקדושין דף ס"ג ע"א דקונמות חלין בדבר שלא בא לעול' ולאחר שימות ה"ל לא עבידי דאתי כמ"ש התוספות שם דף נ"ח ע"ב. א"כ י"ל דלהכי נקט הכא כשתלתה בתשמיש דודאי דבכה"ג כיון שעיקר איסור הוא על התשמיש אף שהתנאי הוא בדשלב"ל הא קי"ל דיכול להתנות בדשלב"ל מיהו י"ל דמ"ש התוספות דמיתה לא ה"ל עביד דאתי היינו בפורט על אדם אחד אבל לבית האבל סתם הוי עביד דאתי ועמ"ש לקמן סי' פ"א:

ו (סעיף ו' יתר על כן יתיר נדרו וכו') כתב הב"ש בשם הב"ח דמיירי באומר קונם כליי על שכיניי אם תלכו לבית המרחץ דכיון דעיקר הנדר הי' מהנאת הכלים לא אמרינן שתמתין שיעור הליכת לבית המרחץ. ונראה לי הטעם לפמ"ש לעיל בנודר מתשמיש אם תהנה ממנו דאין נותני שיעור תשמיש משום דאין מתירין נדר עד שיחול ולא שייך שמא ימצא פתח עד שתהנה ממנו ה"נ אינו יכול להתיר את נדרו להשאיל כליו עד שתלך לבית המרחץ אלא דלכאורה קשה על זה דא"כ הא דמקשה הש"ס בדף ע"א על שמואל ממתני' דמדיר שלא תאכל א' מן הפירות ופירשו התוספות משום דע"כ מיירי כשתולה בתשמיש דאל"כ א"י לאסור עליה ותמתין שבת אחת הל"ל דמיירי באוסר כליו על שכיניו אם תאכל והא דס"ל לר"י יום א' יוציא היינו במפרש יום א' דכיון שיכולה לסבול צריכה להמתין יום אחד משמע דסתם מדיר היינו מהנאה או מתשמיש א"כ דוחק לפרש הכא דברי הש"ע כתירוץ הב"ח ויותר נראה דמיירי בנדרה היא וקיים לה איהו ומ"ש יתיר את נדרו היינו שישאל על ההיקם:

והנה הח"מ כתב דאם מדיר אותה דבר שהוא לטובתה כגון שאמר קונם הנאת תשמישך עלי אם לא תתקשט והיא אינה רוצה א"י לכופה והנדר חל והוא אין לה דין מורדת ולאחר ששה חדשים יוציא וית כתובה ולא הבנתי פסק זה דבקישוט בגדי צבעונים הוי עינוי נפש ויכול לכופה כדאי' בהמדיר דף ע"ב ע"ב וכן משמע בריש כתובות דאמר שם שאינו יכול לכוף אשתו להיות כוחלת ופוקסת בשעת אבלה משמע דיכול לכופה להתקשט וכמ"ש בחידושינו ד' ע"א מיהו משכחת זה הדין בתולה התשמיש בשאר דברים שאינה מחויבת לעשות מיהו מבד הסברא נראה בזה דכיון שאינה מחויבת בזה אין לה דין מורד ואם אינו רוצה לקיים עונתה או לזונה עד שתעשה איזה דברים שאינה מחויבת יש לו דין מורד וכן במדיר השיעור הוא כשיעור העונה ואין להוכיח מהא דפריך א ע"ב גבי ע"מ שתאמרי וכו' או שתהא ממלאה וכו' ותימא אחר ר"י א"ש דברים של קלון ותעבוד אמר ר"י א"ש שתמלאה ונופלת משמע דאי לאו דברים של קלון צריכה לעשות אף שאינה מחויבת דז"א דלא מיבעיא לפי מה שפירש הר"ן דמיירי שהיא נדרה בדברים אלו ותלתה בתשמיש שפיר מקשה דלמה יכול להפר כלל כדפריך הש"ס שם לעיל ולא תתקשט ולא תיאסר אלא אפילו למאי שפירשו הטוש"ע בסימן ע"ו סי"ב דמיירי שהוא נדרה בעינוי נפש והוא אומר מופר לך ע"מ שתאמרי אפ"ה י"ל דהיינו דפריך דכיון שהברירה בידה שתאמר או שתמלא לא הוי כנותן אצבע ב"ש במה שהפר לה על קנאי כיון דיכולה לעשות אותו דבר אבל אם הוא נודר מתשמיש אף שתולה באיזה דבר שיכולה לעשות. כיון