הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכט

לשמואל דבאמת אין פוסקין מזונות כלל כמ"ש התו' י"ל דלרב נמי הטעם משום דסומכין על השבועה שתשבע לבסוף א"כ לא מהני ביה תפיסה ודמי לשכיר ונגזל ונחבל דהא לדעת רש"י ז"ל נאמן מטעם הוכחה זו אפילו להוציא מידה א"כ אפילו לדעת הרמב"ם עכ"פ לא מהני ביה תפיסה:

כב (שם בהג"ה טען ואמר וכו'). יש בזה ג' שיטות שיטת התוספות בכתובות דאפילו לא סיפקה כלל יכול לומר שהיתה מצמצמת. ודעת הרא"ש דדוקא במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים אז יכול לומר שהיתה מצמצמת. ודעת הרמב"ם דאפילו במספקת במעש' ידיה ולותה אין מחשבין על מעשה ידיה אלא פורע הקפותי'. והנה כבר כתבתי בחידושים דמשמע מהסוגיא דמקשה מהך דכיצד אמרו ממאנת וכו' לשמואל. ואמאי הא התם מיירי מסתמא כשבא ממדינת הים. א"כ י"ל שהוא מודה שלא התפיס' צררי וגם לא אמר לה צאי. אלא ע"כ דאפילו אם נא אמר לה צאי יכול לטעון שהיתה מצמצמת ולרב מיירי שפסקו לה ב"ד כדקתני בברייתא ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ויש ליישב אפילו לדעת הרא"ש הנ"ל דלא ניחא להש"ס לאוקמי שבתחלה היתה מספקת לגמרי אף לדברים קטנים ואח"כ לא סיפקה אף לדברים גדולים תדע דבל"ז ע"כ צ"ל כן לפמ"ש התוס' שם בד"ה קטנה וסיפקה וכו' דהא דמהני מחילה בקטנה היינו לדברים קטנים א"נ בפעוטו' וא"כ מה מקשה הש"ס הכא מהברייתא דכיצד אמרו ממאנ' דילמא מיירי שהיה פחותה מעונת הפעוטות כשהלך בעלה ועתה לא סיפקה אף לדברים גדולים (הניחא לדעת הרי"ף בגיטין דף ס"ה דאין מתקדש' למיאון בפחות מעונת הפעוטו' אבל הרא"ש ס"ל שם כגירסת רש"י ע"ש) וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל סימן ס"ט סעיף ד' דאפילו אם תתרצה כשאמר לה צאי יכולה לחזור בה ע"כ צ"ל דהא דחיישינן שאמר לה צאי אע"ג דיכולה לחזור בה משום דמיירי במספק' לדברים גדולים ובזה א"י לחזור בה כמש"ש וע"כ צ"ל דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בהכי שאינה מספקת עתה אף לדברים גדולים א"כ ממילא צריך לאוקמי בשפסקו לה ב"ד וכרב. אך לשיטת הרמב"ם צריך ליישב הסוגי' דמאי מקש' לשמואל דילמא מיירי כשבא מיהו נרא' דודאי אין כוונת הרמב"ם שאם עשתה והטמינה המעשה ידי' ולותה יצטרך הבעל לשלם מה שלותה דמה"ת נימא כן אפילו פסקו לה ב"ד כיון דכתבנו לעיל דהמלוה תובע לאשה והיא תובע' לבעל האיך יכולה לתבעו הא יכול לומר יש לי בידך כנגדן אלא ודאי מיירי כשלא עשתה מלאכה ואינו יכול לנכות מזונותי' בעבור שלא עשתה וכן הוא מפורש להדיא בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס צ"ה. ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם דדבר זה תליא בפלוגתא דרב ושמואל לפמ"ש בחידושים דבין למ"ד משום צררי בין למ"ד משום באי היינו משום דרב לטעמיה דס"ל ד' נ"ח ע"ב דמזוני עיקר. ושמואל סבירא ליה כריש לקיש דמ"י עיקר. אם כן י"ל דלרב אפילו כשביטלה ממעשה ידי' מכל מקום אינו יכול להפקיע מזונותיה שהוא עיקר. אבל לשמואל דסבירא ליה דמעשה ידי' עיקר א"כ היכא דביטלה ולא עשתה אין הבעל חייב במזונות ושפיר מקשה לשמואל דא"א לאוקמי בהכי מיהו אכתי יש לדקדק דא"כ לא הוי בריך לשנויי דלמ"ד משום צררי צררי לקטנה לא מתפיס ולמ"ד משום צאי בדלא סיפקה. דבשנוי' דלא סיפקה הוי סגי אפילו למ"ד משום צררי די"ל כשבא ומודה שלא התפיס צררי כיון דלא סיפקה בריך לשלם משמע כדעת התוספות והרא"ש דאפי' בלא סיפקה יכול לומר שהיתה מצמצמת אם לא שפסקו לה הב"ד והיינו לשמואל ע"כ משום דצררי לקטנה לא מתפיס. מיהו אין חזה קושיא כ"כ על הרמב"ם דקושטא קאמר דלח"ד משום צררי א"צ לאוקמי בדלא סיפקה משום דצררי לקטנה לא מתפים. מיהו כבר כתבתי בחידושי דאין הכרח מן הסוגיא אפילו לשיטת הרמב"ם דהמקשה הוי ס"ד דמיירי בסיפקה גם עתה דאפ"ה כשבטלה ולא עשתה מלאכה צריך הבעל לשלם עבורה די"ל דדוקא בקטנה דקי"ל קטן שהזיק פטור מלשלם א"כ כיון דס"ל לרב דמזוני עיקר א"כ י"ל דבמה שלא עשתה אף שהפסיד' לבעל פטורה מלשלם. אבל בגדולה כיון דקי"ל דהחובל בא"א צריך לשלם שבת לבעל כדלקמן סי' פ"ג ה"נ כשביטלה ממלאכת' צריכה לשלם לבעל. וזה נלענ"ד דעת הרמ"א ז"ל דאע"ג דסתם לעיל כדעת הרמב"ם מ"מ הכא כשבא והיא מספקת אין צריך לשלם משום דהיא חייבת לו מחמת מעשה ידיה ובפירוש הסוגיא ס"ל כדעת הרא"ש באינה מספקת אלא לדברי' גדולים. ומש"ה יכול לומר שהיתה מצמצמת כמו שבארנו שיטתו ואין להאריך עוד

בסי' עא

א (סעיף א' חיוב אדם לזון וכו') כ' הב"ש בשם תשוב' מהר"ם לובלין דאם מת האב והניח בני' קטנים חולקין בשוה והוכיח שם מלשון הרי"ף ז"ל בס"פ נערה וכנלע"ד דמשמע מלשון רש"י ז"ל בדף נ"א ע"ב בד"ה ולבנים מן הבנות ובד"ה לבנים מן הבנים דהוצרך לפרש לענין ירושה ולא לענין מזונות דאיירי בהו וקודם שש וא"ל דס"ל לרש"י ז"ל דע"כ לא מיירי בפחות משש דבזה לא היה שייך אבל לא לבנים מן הבנו' בנכסי' מועטין דלא היה התקנה כשהבנים פחות משש דאינם יכולין לחזור על הפתחים ז"א דהא פחות מבני שש הוא מתקנת אושא כמ"ש הטור וכמ"ש מהר"ם שם ותקנת נכסי' מועטין היה תקנה קדומה כדאי' פ' שני דייני ועיין בחידושינו ס"פ אע"פ דנראה אפי' חיוב הנקה אם שכרו מינקת אינו מוטל על היורשים ומנכין מחלק הקטן אבל באלמנה הניזונית מן היורשים שמחויבת להניק את בנה אף דפוחתים ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה נראה דאין מנכין מחלקו של קטן ע"ש:

ב (שם עד שיגדלו וכו') הקשה בדרישה הא אף אחר שיגדלו לא גרע מקרוב אחר. וב"ש בשם הרי"ו כתב דעד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרובים ולכאורה אכתי לא מתרצא דהא אפילו בנו הגדול קודם לשאר קרובים כדאי' בי"ד סי' רנ"א. וצ"ל דס"ל דדוקא כשהוא נותן מדעתו הוא מצווה על קרוב קרוב קודם ואח"כ לעניי עיר אבל כשצריך להוצי' ממנו בכפי' לעניי עיר מחלקין בשוה קרובי' ושאר עניי העיר וכן כשמוציאין ממנו בכפי' בשביל קרובים מחלקין בשוה כל הקרובים ואפי' אחד קרוב יותר מחבירו אבל בניו קטני' מוציאין להם לבד קודם לכל הקרובים כיון דאיכא תקנת אושא וכן משמע לשון רי"ו שם במשרים נתיב כ"ג חלק ה' וז"ל מכל זה נראה שאחר שהם גדולים אין כופין אותן אלא כפי שיכפו אותו על שאר קרובים או שאר עניי עיר והטעם נראה משום דכתבו התוספות (בכתובות דף מט ע"ב) הא דכופין על הצדקה אע"ג דמתן שכרה בצידה משום דאיכא תרי לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ. א"כ משום קרוב קרוב קודם לא היה מן הדין לכפותו אם היה נותן מדעתו לזה שאינו קרוב כ"כ להכי כיון מוציאין ממנו אלא בכפי' הכל שווין וצ"ע ביה ויותר נראה כמ"ש הדרישה דיאחר שיגדלו יכולין לעשות מלאכה בעצמן מסתמא משא"כ בקטנים. וראיה לדבריו מכתובות דף ק"ז ע"ב דסתם קטנה לא סיפקה במע"י ויש להוסיף על דבריו דבגדולים אם יכולים להתפרנס אע"ג דאין רובין לעשות מלאכה אין כופין אותו לזונם כיון דבני דעת הם אין יכולים לומר לא נעשה מלאכה אבל קטנים כיון דאינם בני דעת אפילו אם הי' רוצים לעשות מלאכה היו יכולים להתפרנס אפ"ה בריך לזונם:

ג (סעיף ב' בהג"ה וי"א דהיינו דוקא כשלא התחיל וכו') והתוספות בכתובות דף מ"ח הוכיחו דמיירי כשכבר התחיל לזונם דאם לא היה זנה קודם אף כשנשתט' אמאי מפרנסין אותם ולכאורה נראה ליישב דעת הי"א די"ל דמיירי כשהלך או כשנשתטה היה פחותי' מבני שש דהי' מחויב לזונם ואח"כ כשנעשו בני שש לא ידעינן אם ניחא לי' או לא ובזה מחלק בין אם יצא לדעת או נשתטה. (ואין זה דוחק דהא לא נקט בברייתא בהלך דזנין בניו ובנותיו שהם פחותים מבני שש. אלא שהוא בכלל זנין ומפרנסין לאשתו כדקאמ' בס"פ אע"פ דעד שש הם בכלל מזונות אשתו אלא דהא קשיא לי דא"כ מאי פריך הש"ס בדף ק"ז ע"א אהא דמשני בשהשרה אשתו פ"י שליש אי הכי בניו ובנותיו נמי מאי קושיא הא מיירי דכשהלך היו פחותים מבני שש ואין כאן גילוי דעת דניחא לי' לזונם אחר שש ואמרינן דהי' לו לצוות וצ"ע ועיין בתוספות שם דף ק"ז בד"ה מאי פסקא וכו' שכתבו בשם הר"ש דטעמא דאין זנין בניו ובנותיו אפי' הי' סמוכים על שולחנו הוא משום דחיישינן שהתפיס להם צררי ולכאורה קשה עליו דהא משמע דאפילו בנשתטה אין זנים אלא עד שיגדלו כמ"ש המחבר בסמוך בסעיף ג' א"כ הא אמר בגמרא שם דצררי לקטנה לא מתפיס והא דקאמר בר"פ הנושא במזון הבנות דחיישינן לצררי אפי' בקטנות כבר תירצו התוספות בדף ק"ב ע"ב בד"ה איחור צררי דדוקא התם משום דאיכא תנאי ב"ד וקנין א"כ למה ניחוש הכא לצררי ואפילו לתירוץ התוספות שם משום דבתו ניחא לי' בהרוחה אכתי קשה דהא התם אין חילוק אפילו בבנות פחותה מבני שש חיישינן לצררי והיינו דשמא התפיס ביד אחר בשבילה והכא בהלך למדה"י נותנין להם מזונו' עד בני שש כדאית' ברמב"ם וש"ע ודוחק לומר דלשיט' הר"ש באמת אפי' בפחותה מבני שש אין זנין דא"כ לא היה להרמ"א ז"ל להשמיט דעתו וצ"ע:

ועיין לעיל בסי' ע' ס"ה שכתבו הב"י והאחרונים בשם הריטב"א בהלך למקום קרוב ונשתקע פוסקים מיד וצ"ע בבניו ובנותיו בפה"ג אי נימא דה"ל כנשתטה דפוסקים משו' שלא יצא לדע' וה"נ כן הוא ומיהו אם הי' יכול לחזור י"ל דהוי לדעת כענין שכתבו התוספו' בדף ע"ז בד"ה ששמעו וכו' אבל היכא דאיכא אונס שאינו יכול לחזור יש לומר דדמי לנשתטה וצריך עיון:

ד (סעיף ד' הבא על הפנוי' וכו') עיין בתשובת הריב"ש סי' מ"א דאפילו אם הוא מודה שבא עלי' אלא שהוא מסופק דשמא גם אחרים באו עליה א"י להוציא ממנו דה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והנה לדעת הרשב"א והרא"ש היכא שידוע שבא עליה ולא דיימא מעלמא חשיב בן גמור ליורשו והסכים כן החלקת מחוקק להלכה בסי' ד' סעיף כ"ו אלא דמדברי הש"ע שם סעיף כ"ה משמע דאין אנו מחזיקים לבנו ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו אף שמודה שבא עלי' פעם אחת ומ"מ נראה דאם מודה שבא עליה כחה פעמים תלינן הולד בו כמ"ש התוספות ישינים בכתובות דף י"ד בד"ה ההוא ארוס וכו' וכמ"ש הרא"ש בתשובה דבמיוחדת לו תלינן בו. ועוד נראה לע"ד דדוקא בפיתה אותה אבל אם הוא מודה שאנס אותה לא שייך לומר כי היכי דאפקר' לגבי דידיה אפקרה נמי לגבי אחרינ' ובזה ישבתי בתשובה מה שהקשה המרדכי על הרמב"ם ממתני' דיבמות דף כ"ב מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן היבום ולא חיישינן שמא מאחר הוא. די"ל דמיירי באונס היינו דקאמר ביבמות דף ט' ע"א מאי דעתיך אמו אנוסת אביו וכו' ואמר עוד שם ואביי מתרגם אף בתו מאנוסתו וכן בכמה דוכתי דקדק הש"ס לומר בתו מאנוסתו אף דאונסא לא שכיחא כמו מפותה מ"מ נקט הכי דבמפוח' אף שידוע שבא עליה אינו ידוע בודאי שהיא בתו דאיכ' למימ' כשם שהפקירה לזה הפקיר' נמי לאחרים. ובזה א"ש לשון הש"ע לקמן סי' קי"ב סעיף ה' וכן בת אנוסתו אפילו נולדה לו לאחר שנשאה וכו' אבל בחייו הוא חיוב במזונות כו' משמע דאפי' בת אנוסתו שנולד' קודם שנשאה הוא חייב במזונות' והיינו מטעם הנ"ל דבאנוסה לא שייך כי היכי דאפקר' וכולי

בסי' עב

א (סעיף א' המדיר את אשתו מליהנות לו וכולי) הנה דעת רש"י ז"ל בר"פ המדיר דלשון מליהנו' כולל אפילו תשמיש אלא דאינו חל על תשמיש כיון דמשועבד לה ודעת התוספות דאין הנאת תשמיש בכלל סתם הנאה ונ"מ דאם אחר קונם הנאתך עלי דלדעת רש"י אסור בתשמיש וכן אם היא אמרה קונם הנאתך עלי ולכאור' יש להכריח כסברת רש"י מדמקשה הש"ס כיון דמשעבד לי' היכי מצי מדיר ולא משני בשנדרה היא וקיים לה הוא כדמשני הש"ס בסיפא גבי פירות אע"כ משום דא"כ חל נמי על תשמיש ובשבת א' יוציא אך דז"א כמ"ש בחידושים ר"פ המדיר דע"כ אף לפירש"י א"א לתרץ כן ע"ש אלא העיקר משום דמשמע דמתניתין מיירי אפילו בנדר סתם לשמואל דמוקי מתניתין בסתם כמ"ש התוספות שם בד"ה הכא נמי וכו' וא"כ א"א לאוקמי בנדר' היא דא"כ למה תמתין עד למ"ד יום יוציא מיד דהא לא שייך שמא ימצא פתא משו' דמסני סני אלא דאכתי יש להוכיח כסבר' רש"י הנ"ל דכולל גם תשמיש לפמ"ש הדריש' והש"ך בי"ד סי' רל"ד דלא שייך סבר' דמסני סני אלא בתשמיש או בתלת' בתשמיש א"כ אס"ד דאין תשמיש בכלל אכתי הוי מצי לאוקמי בנדרה היא ובסתם ועמ"ש לקמן בזה עוד נלמד מדברי רש"י הנ"ל דכשנודר על ב' דברים ובאחד משועבד באופן דאינו חל אפ"ה חל על השני שאינו משועבד ולא שייך לומר בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן משמע מהא דאמרינן בדף נ"ט ר"ע אומר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו משמע דחל על העדפה אף שנדרה גם על עיקר מ"י שמשועב' לבעל וכן מוכח מדברי רש"י הנ"ל דלא אמרי' להפך דחל בכולל נמי על דבר המשועבד ובזה מוכח כדברי הט"ז בי"ד סימן רל"ד ס"ק נ"ט ודלא כדעת הפריש' והב"ח שהביא שם: והנה בי"ד סימן רל"ה מביא שם בסעיף שני דאין הנדר חל אא"כ אמר לה צאי מע"י למזונותיך ודעת הרמב"ם לפמ"ש הר"ן דגבי בעל