הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכח

ויבואר בדברינו שם בס"ד. מיהו מ"ש בש"ע שם ולא לפדותה צ"ע דבשלמא מזונות ורפואה יכול לומר הרי גיטה וכתובתה כדאיתא במשנה דף נ"א אבל בפדיון דאינו יכול לומר כן לפי שכבר נתחייב א"כ למה הכא אינו חייב בפרקונה. וצ"ל דמיירי בנשתטית ואח"כ נשבית וכיון דרצה לגרשה מקודם אלא שהיה אנוס בתקנתא דרבנן לכך אינו חייב. ולפ"ז צ"ל דבאמת אין לבעל פירות משעה שנשתטה כיון דהם תחת פרקונה אך דמסדור לשון רמ"א שם דיש אומרים דחייב במזונותי' קודם ולא לפדותה משמע דפדיון כ"ע מודו דפטור אע"ג דס"ל דחיוב במזונותיה באונסה דרבנן צ"ע:

דמאי שנא ואפשר כיון דאינה ראויה לאישות לא קרינן ביה ואותבינך לאינתי וצ"ע (סעיף ה' בהג"ה אבל אם שתקה וכו') כתב הב"ש שכ"כ הרמב"ן והר"ן ולא כמרדכי ר"פ שני דייני. וצ"ע דהר"ן פ' אלמנה ניזונות מסיק שם דלא כהרמב"ן דבא"א שעושה נחת רוח לבעלה איכא למימר שלא מחלה ולא הפסידה לעולם. ומ"ש הר"ן בר"פ שני דייני כשפוסקין לה מזונות פוסקין לה מיום תביעתה אף שהחמיצו הדין דמשמע דמקודם תביעה אין פוסקין לאו מטעם מחילה הוא. אלא משום דבמזונות לשעבר מודה רב לשמואל דחיישי' לצררי כמ"ש הב"י בשם הריטב"א. וז"ל דהא אילו הוי הבעל הכא הוי מצי לטעון פרעתי ונפקא מיניה דאם הבעל מודה שלא נתן לה לא הוי מחילה מטעם שתיקתה. מיהו קשה קצת משמע בסוגיא גבי הא דמקשה על שמואל מממאנת שלותה ואכלה. דמשמע דלרב א"ש אע"ג דהוי מזונות דלשעבר ונהי דאין להקשות מזה על הרמב"ן דנימא שהפסידה מטעם מחיצה כמ"ש התוס' בדף ק"ו דבפעוטות מהני מחילה. דז"א דכשלותה ואכלה שאני דאפילו באלמנה לא אמרינן דמחלה כשלותה. כדאית' לקמן בסימן צ"ג סעיף י"ד ח"מ קשה דניחוש לצררי כיון דהוי לשעבר. וצ"ל משום דלרב מצי לשנויי דמיירי שתבעה תחלה בפני בית דין ואחר כך לותה:

יב (שם אפילו אין כתובתה בידה וכו') היינו לאפוקי מדעת הגאונים שכתב הרמב"ם דס"ל דאין פוסקין מזונות עד שתביא כתובתה דשמא נטלה כתובתה מבעלה או מחלה ועיין בחידושים דף ק"ז שכתבנו דצ"ל טעם הגאונים דחיישינן לפירעון תוך זמנו משום דחיישינן שאם היה הבעל כאן היה טוען גרשתיך ונחתי לך כתובתך. ודעת הרמב"ם וש"פ דכיון דיושבת תחת בעלה כשהלך למדה"י לא חיישינן לגירושין כדמקשה הש"ס בדף פ"ט ע"ב וניחוש שמא גירשה ומשני ביושבת תחת בעלה:

יג (שם במה שתתקשט וכו') כתבו הח"מ והב"ש אבל אם הוא חרש וכו' פוסקין לה תכשיט כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלא תכשיטין ולא ידעתי דהל"ל כפשטי' דהא סוגיא מפורשת (בכתובות דף מ"ח) ולא שאני לך בין יוצא לדעת בין יוצא שלא מדעת כדפירש"י דכיון שיצא לדעת היה לו לצוות ואף דרש"י פירש הקושיא דמקשה מנשתט' אמי שהלך למדה"י בבניו ובנותיו וכן נראה מדברי התוס' בד"ה ולא שאני וכו' מדפריך חינה וכו' ע"ש. נראה דהיינו דאי משום רותיא דדבר אחר הוי מצי לשנויא חדא בתכשיט דלא ניחא ליה דתנוויל וחדא בצדקה. וכ"ש לפי' רש"י דר' חסדא עצמו דאמר תכשיט אמר עוקבא קאי בנשתטה אבל אליבא דאמת דמשני ולא שאני לך ממילא ניחא הך דדבר אחר ג"כ. גם תירוצם אינו מספיק כ"כ דמאן יימר דלא יהי' במדה"י כל ימי חיי' ומאן יימר שלא יתפקח החרש לעולם ועמ"ש לקמן סימן ע"א מזה ונראה מזה דבאלמנה נמי פוסקין קישוטין כמו בנתחרש וכן משמע מדברי רש"י פ' מציאת האשה דף ס"ו ע"ב בד"ה שפסקו לה חכמים שמת בעלה. וכ"כ בחידושים דמשמע מהש"ס בדף ס"ה גבי הא דאמר רבי אליעזר אין פוסקים יינות ע"ש וכן מהא דקאמר שם גבי דביתהו דר' יוסף דפוסקים תכשיטין לאלמנה ונראה דהוא מטעם הנ"ל ומה שאמרו בדף נ"ד כיחלה ופירכסה אין לה מזונות דמשמע דאין דרך להיות כוחלת צ"ל דהוא קישוט יותר ממה שדרך להתקשט באלמונתה:

יד (שם ואם היו לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו וכו'). משמע דפוסקין דלעיל היינו אפי' בלא היו לו נכסים ונפקא מיניה בהא דפוסקין להא דמבואר לקמן סעיף יו"ד:

טו (שם ואין מחשבין עמה על מע"י וכו'). כתב הה"מ דראיית הרמב"ם מהא דקאמר בש"ס דף ק"ו דאיכא בינייהו קטנה וסיפקא. אלמא למ"ד משום צררי פוסקין מזונות אע"ג דסיפקה וכ"ש למאי דקי"ל כרב. ועיין בחידושים שישבנו דעת הרא"ש דס"ל דמחשבין מע"י דהיינו שמספקת בכל מע"י לכל צרכיה וח"מ אינו מספקת בשיעור מע"י דהיינו ה' סלעים לעיקר מזונותיה א"כ כיון שאין נותנים לה מעה כסף בריך להשלים לה שיעור מזונותיה אע"ג די"ל שנתרצ' לו להיות מע"י למזונותיה כיון דכשהי' נותן לה מ"כ והיה הכל לבעל היו מספיקי' מע"י למזונותיה ושאר צרכי' ומ"מ כיון דקי"ל כרב פוסקין להשלמת שיעור מזונותיה ועיין בחידושים שכתבנו דכן משמע דעת רש"י ז"ל וכבר כתבנו בזה בסימן הקודם ונ"מ בזה לדינא לדעת הרא"ש וצ"ע לדעת רמב"ם אם פוסקין לה גם מ"כ אע"ג דמספקת במע"י לכל צרכי':

טז (שם אלא מכרה לעצמה מכרה קיים וכו'). לכאורה קשה מזה על מ"ש לעיל בסעיף זה בשם הריטב"א והר"ן הטעם דאין פוסקין לה מזונות שעברו משום דאינה נאמנת שמא התפיס לה צררי דהא כתבו התו' בדף צ"ו דטעמא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי משום דמוכרת לעצמה ובאלמנה קי"ל דמה"ט נאמנת אפילו במזונות דלשעבר א"כ כיון דלענין מוכרת לעצמה אשת איש שוה לאלמנה למה לא תהיה נאמנת אפילו במזונו' דלשעבר. (ודוחק לחלק דהתם כיון דבידה למכור לעולם לצורך מזונות להבא א"כ כל נכסי בעלה בחזקתה ומתוך כך נכסי' בחזקתה לכל מילי אפי' למזונות לשעבר אבל אשת איש שאינה יכולה למכור אלא עד שיבא בעלה אין כל נכסי' בחזקתה אלא כפי הצורך). וצ"ל דביתומים לא היה הנכסים בחזקתן אלא משמת מיד הנכסים בחזקת אלמנה למזונות אבל באשת איש כבר היה בחזקת הבעל כשהיתה בביתו אף שיכולה למכור אינם יוצאים מחזקתו:

יז (סעיף ק' בהג"ה מיהו אם מחלה האשה וכו'). הקשה הח"מ דהא קו"ל דמדר' נתן אינו יכול למחול. והב"ש תירץ דמיירי הכא דהיה לה לשלם בשעה שמחל ומלבד שהוא דוחק צ"ע לדינא אם מועיל מחילה בכה"ג דהא ח"מ השתא אין לו מקום לגבות. דהא לענין לטרוף ממשועבדים קיי"ל דאפילו היו לו בני חורין ונשתדף אח"כ יכול לטרוף. א"כ ה"נ דכיון דהשתא אין לה אין המחילה מועיל כלום תדע דהא קי"ל יתומים שגבו הקרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהן משום דבחיי אביהן אשתעבד ליה מדר"נ כדאיתא בפסחים דף ל"ד. ומשמע בפשיטות דאפילו היה להם מטלטלין ח"מ כיון דהשתא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי גובה מהם הקרקע משום שהיה משועבד בחיי אביהן מדר"נ ואם כוונת הב"ש שעדיין יש לה נכסים כנראה קצת מלשונו גם זה אינו מובן דאם אין הנכסים בכאן הדר דינא הנ"ל דהוי כאישתדף דהא אפילו בקרקעות כשאינם במדינה זו יכולים לגבות ממשעבדי כדאיתא בח"מ סימן קי"א ואם נכסים בכאן למה יפסיד המלוה כמשמעות לשון הרמ"א אין למלוה כלום והנה הש"ך בח"מ סימן פ"ו ס"ק י"ב תירץ קושיא זו דמיירי שמחלה לבעלה קודם שלותה. והוא דחוק מאוד דמלתא דפשיטא הוא. ואפשר לפרש על דרך זה דאיירי שמחלה לאחר ההלואה קודם חיוב המזונות דהיינו שלותה על ששה חדשים ואחר הלואה מיד מחלה לבעל'. דאף דחיוב המזונות מתחיל משעת נשואין. מ"מ עיקר חיוב המזונות הוא יום יום וה"ל המחילה קודם שבא חיובא דרבי נתן. ומטעם זה נראה לי הא דכתבו הרא"ש והמרדכי והביאו האחרונים דבעינן דוקא לותה בעדים הא בלאו הכי אינה נאמנת לומר שלותה ואמאי הא כיון שהוא נתחייב בודאי מזונות אלא שאינו יודע שמא צמצמה ומחלה לו א"כ ה"ל כאיני יודע אם מחלת לי דקי"ל דחייב ולפמ"ש דחיוב המזונות הוא יום יום א"כ ה"ל כא"י אם נתחייבתי ועיין לקמן סימן צ"ג סעיף כ"ב דהשיעבוד מתחיל משעת נשואין מ"מ עיקר החיוב בא יום יום ויותר נראה דכוונת רמ"א דמיירי הכא דלותה בעדים ולא בשטר ואפ"ה משתעבד הבעל מדרב נתן ולא מצי טעין שמא פרעו כדקי"ל בח"מ ס"ס פ"ו דאפילו בע"ח בע"פ מוציא מדר"נ אך נראה היכא דמחלה לבעל והמלוה בא לבטל המחילה מחמת שיעבוד דר"נ יכול הבעל לומר שמא פרעה לך ואפילו אם היא מודה כיון שכבר מחלה אינה נאמנת להוציא מיד הבעל דחיישינן לקנוניא. וה"ה לכל חוב בע"פ אין המלוה יכול להוציא מדר"נ היכא דמחל הלוה שלו:

יח (שם עמד אחד מדעת עצמו וכו'). כתב הב"ש כאן ובסי' קמ"א דאם אמר הבעל כל הזן אינו מפסיד דין זה תליא בשני תירוצים של התוס' גיטין דף ס"ו דלתירוץ הראשון נעשה שלוחו וחייב לשלם ובעה"ת שער ס"ה כתב באומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופירנס אבד מעותיו כיון דהוא אינו שלוחו ולענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת דהתוס' לא כתבו בתירוצ' הראשון אלא באומר כל. הרוצה ליזון יבא ויזון דאז הוי שלוחו אלא דלא נאסר במודר הנאה כיון דאינו מהנהו וממילא דחייב לשלם לו אבל באומר כל הזן אינו מפסיד לא ה"ל שלוחו כדקאמר בר"ס המדי' מי קאמר יזון כל הזן קאמר וממילא פטור לשלם. ומה שהקשה הב"ש בסי' קמ"א על תירוץ ראשון של התוספות דמחלק בין שליחות למודר הנאה מדלא משני כן בר"פ המדיר אהא דמקשה מכל השומע יכתוב דאע"ג דנעשה שלוחו מ"מ לא ה"ל הנאה דבריו תמוהין מאד. דהתוספות לא כתבו אלא כשהמדי' עושה שליחות של המודר לא הוי מהנהו. כהאי דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. אבל בר"פ המדיר דאדם. אחר עושה שליחות המדיר ומהנהו להמודר פשיטא דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי כמהנהו בעצמו ואסור ואדרבא משמע מדלא התירו באמת בר"פ המדיר לומר כל הרוצה לזון. וכן במכבה לא התירו אלא לומר כל המכבה אינו מפסיד ולא התירו לומר כל הרוצה לכבות והיינו מטעם דעכ"פ שלוחו של אדם כמותו:

יט (שם אין הבעל חייב לשלם). כתב הר"ן דהא דלא אמרינן דמסתמא דעתו הי' שהוא תשלם לו כדין בא ואכול עמי כמ"ש הרמ"א בהג"ה בסעיף זה וממילא הבעל משועבד מדר"נ משום דכיון שיודע דאין לה נכסים מסתמא דעתו על הבעל משמע לכאורה אם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן אמרי' דמסתמא זנה אדעתא שתשלם לו וממילא הבעל משועבד מדר"נ והא דנקט במתניתין סתמא משום דסתם נשים אפילו יש להם נכסים מסתמא משועבדים להם לבעל לפירות אך לענ"ד נראה דא"צ לזה דכיון שיש להבעל נכסים וקי"ל דפוסקין מזונות א"כ כיון דיכולה למכור מנכסיו לצורך מזונותיה ה"ל היא כגברא דלא עביד למיגר ואין האשה מתחייבת בעצמה לשלם ועד כאן לא אמרינן בבא ואכול עמי דחייב לשלם אלא משום דדמי לדר בחבר חבירו והוא גברא דעביד למיגר וכ"כ הש"ך בח"מ ס"ס רמ"ו בשם רש"ל דהיכא דיכול לסעוד אצל אחרים אינו חייב בבא ואכול עמי וכ"ש בהאי גוונא דכתב רמ"א בסמוך בפירנס בתו עם חתנו דא"צ לשלם בעד בתו משום דאין להאב התחייבות על בתו כיון דמזונותיה על בעלה והוא בכאן. מיהו סברת הר"ן ג"כ אמת היכא שהלך למדה"י ואין לו נכסים מ"מ כיון דהיה ג"כ אין לה כלל אפילו נ"מ מסתברא אדעתא דבעל נחית לתבוע אותו כשיבא:

כ (סעיף ט' ואם שתקה וכו') כתב הב"ש דמדברי התוספות משמע דיכול הבעל לומר צאי מע"י במזונותיך בספק' אפילו בע"כ ממה שכתבו גבי קטנה וסיפקה דמיירי דעתה לא סיפקא דאל"ה יאמרו לה הב"ד צאי ונדחק בזה ונלענ"ד נראה די"ל דב"ד עדיפי טפי דהבעל עצמו אינו יכול לסלקה את מזונותיה בשוה כסף כמו כל בע"ח דאם יש לו מעות אינו יכול לסל' בשוה כסף וכמ"ש לעיל בסימן זה. אבל הב"ד אין מחוייבין למכור קרקע או מטלטלין דלא גרע מבע"ח עצמו שאין לו מעות דאינו מחוייב למכור לסלק במעות דוקא ושפיר יכולים לומר צאי וכן מוכרח לפמ"ש התוספות דלא חייש שמואל לצררי אלא משום הוכח' מדלא בא לביתו ואי ס"ד דיכול לומר צאי בע"כ שמא לא נתרצה ואמר לה בע"כ צאי כיון שבאותו שעה היתה מספקת, ואף שכתבנו בחידושים דיש לדחות זה דהוה לו לחוש כיון דלא נתרצה שמא אח"כ לא תספיק מ"מ זה דוחק ותו דהא כתבו התוספות שם בקטנה דמהני מחילתה לדברים קטנים ולא אמרינן דאכתי הוה לו לחוש שמא לא תספיק אף לדברים גדולים ונמצא בטלה הוכחה. אע"כ דגם התוספות מודים דאינו יכול לומר צאי בע"כ אפילו במספקת:

כא (סעיף י' ה"ז נשבעת בנק"ח וכו') הקשה הב"ש דהא ה"ל כופר הכל ולכאורה היה נראה משום דלדברי הרמב"ם דס"ל דאין מחשבין על מע"י א"כ הוא תובע אותה במה שמכרה וגם תובע מעשה ידי' והיא מודה לו ממע"י ומחויבת שבועת התור' כדין מודה במקצת ועיין בחידושי' מיהו יותר נראה דהכא דינא לעולם כדין נשבעת ונוטלת אע"ג שכבר גבתה לא מבעיא אם גבתה קרקע הא כתב הרא"ש בפ' הכותב דלא שייך בהו תפיס' אלא ע"פ ב"ד. ואפילו אם תפסה ע"פ ב"ד הרי היה דינה לישבע וליטול כדין הנפרעת שלא בפניו אלא דקי"ל כחנן דתשבע לבסוף והיינו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה כשיבא הבעל א"כ אם לא תשבע בסוף תצטרך לישבע בתחלה כדין נשבע ונוטל ואפילו אם תפסה מטלטלין ח"ח י"ל דאפילו לפמ"ש בש"ך ח"מ סימן פ"ז סעיף יוד דיש אומרים דנשבע ונוטל שתפס לא מפקינן מיניה. הא כתב הש"כ שם דמודים בשכיר ונגזל ונחבל דכיון דאינם נוטלין אפילו בשבועה אלא מצד התקנה דלא מהני בהו תפיסה א"כ י"ל דהכא ג"כ כיון דאיכא הוכחה שהתפי' צררי מה"ט ס"ל