הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכז

לו ומתנה עמו ע"מ שלא יהיה עליו יעודין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא עשה כלום שהתנה עמ"ש בתורה וכו' ולית ליה לרבנן וכו' אית להו תנאי ממון וזה תנאי גוף הוא והא דתני הנושא אשה וכו' ניחא שאר וכסות עונה לאו תנאי גוף הוא אמר רחב"א תפתר בקטנה. נראה מדבריו דמפרש הא דאמר תפתר בקטנה קאי על ברייתא דהנושא אשה וכו' דקטנה אין לה צער במניעת העונה אבל בגדולה לא מהני מחילה ולענ"ד ז"א מכחה טעמים חדא דהא סופה להיות גדולה תחתיו. ותו דהא ביעוד ע"כ קטנה היא. ונראה דהפירוש להיפוך דהא דאמרי' דתנאי גוף א"י למחול היינו בקטנה ר"ל ביעוד שאין כח ביד האב להתנות בצערא דגופא כדאמרינן בהחובל דלא אקני רחמנא לאב צערא דבתו. אבל בגדול' יכולה למחול דהנאת גוף הוי כמו הנאת ממון מיהו נראה לרש"י ורמב"ם ז"ל דלא חששו לירושלמי זה משום דבש"ס דידן לא משמע הכי דבקידושין דף י"ט מקשה הש"ס דר"מ אדר"מ ולא מקש' הש"ס דרבנן אדרבנן משמע דבעונ' מודי' חכמי' דתנאו בטל והיינו משום דאינו דבר שבממון. ויותר מזה כתב הרמב"ם גבי מורד מתשמיש דהי' ראוי ללקות על לאו זה אלא שאין בו מעשה משמע דליתא בתשלומין כדאי' במכות דף ט"ז דמילתא דאיתא בתשלומין לא שייך בו מלקות. ועיין מ"ש לקמן רסי' ע"ז: ז (בסעיף ז' זה שאמרנו וכו') הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות אישות וז"ל התנה עמו אחר שנשאה שלא ירשנה תנאו בטל. אע"ג דירושת הבעל מד"ס עשו חיזוק לדבריהם. והנה לכאורה פסק כרב דאמר בדף פ"ד דהלכ' כרשב"ג ולא מטעמי'. וקשה דא"כ אפי' בכותב לה ועודה ארוסה נמי תנאו בטל דהא מתני' דר"פ הכותב מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה ועלה פליג רשב"ג ונראה דפסק כר' יוסי דס"ל גבי כתובה בדף נ"ו ע"ב דרשאי למחול אפי' בע"פ וס"ל כהך לישנא דלא פליגי רק בתחלת חופה אבל בסוף חופה ר' יוסי מודה ומה דפסק דבכתובה לא מהני תנאי ולא חילק הוא כמ"ש הה"מ דהוא בכלל מה שאמרו הלכה כר' מאיר בגזרותיו ור' מאיר ס"ל דתנאו בטל אפי' בתחלת חופה וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו. מיהו לכאורה קשיא דהא אמרינן בב"מ פ' הזהב דף נ"א בע"מ שאין לך עלי אונא' דס"ל לרב דתנאו בטל משום דלא ידע דמחיל והכי קי"ל ובירושה נמי לא ידע שתמות קודם כמ"ש התוס' בפ' הכותב דף פ"ד ונראה דלק"מ דהך סברא דלא ידע דמחיל לחודא אינו מועיל אלא במקום דשייך חיזוק דאף לר' יהודא דס"ל בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיי'. מ"מ היכא דלא ידע דמחיל עשו חיזוק. אבל קוד' חופה דקי"ל כר' יוסי דלא עשו בו חיזוק מהני אע"ג דלא ידע דמחיל ובזה נכונים דברי הע"ש שהביאו הסמ"ע בסי' רכ"ז סכ"א שכתב גבי תנאי אונאה הטעם משום דהוי כמתנה על מ"ש בתורה והשיג עליו הסמ"ע דהא בגמרא אמר הטעם משום דלא ידע דמחיל ולפמ"ש א"ש דהא טעמא דלא ידע דמחיל לחודא לא מהני אלא דמשום זה עשו חיזוק בדאורייתא

בסי' ע א (סעיף א' בהג"ה אבל כשאינה אוכלת עמו וכו') כן כתבו התוס' והרא"ש ר"פ המדיר מיהו מלשון הש"ס שם דקאמר השתא דאדרתן וכו' משמע דבנדר הדבר תלוי ולא משום שאוכלת בפני עצמה וצ"ל דמשמע להו דעיקר הטעם הוא מפני שאוכלת בפ"ע דאל"ה לא הוי צריך לשנויי באומר לה צאי אלא שהיתה רגילה בדברים קטנים בבית אבי' וגלגלה עמו ובאמת אין הנדר חל על עיקר מזונות רק על הדברי' קטנים וכיון שהדירה נתחייב בדברי' קטנים אע"כ דהכל תלוי באכילה לבדו דאין סברא לומר דתלוי בשניהם דלא מתחייב אא"כ כשאוכלת בפ"ע והדירה ג"כ ועמ"ש בחידושי בשיטת רמב"ם:

ב (סעיף ב' ובלבד שיאכל עמה וכו') הטעם פירש"י משום שהוא ליל עונה ולכאורה הי' נראה דלטעם זה גם באומר לה צאי מע"י למזונותיך אוכלת עמו בליל שבת אלא דלא משמע כן בר"פ המדיר דמוקי באומר צאי וכו' דא"כ איך וחול הנדר על ליל שבת ודוחק לומר דבאמת אין הנדר חל על זה דלא משמע כן בכל הפוסקים ותו דלפמ"ש הה"מ דהא דיכול להשרות אותה בע"כ אע"ג דאמרינן גבי המדיר דיותר משלשים יום זילא בה מלתא היינו משום דהכא אוכלת עמו ליל שבח משמע להדיא דהתם אינה אוכלת עמו ואפשר לחלק דהתם מיירי מרצונה ועיין בסמוך ויותר נראה מסתימת הפוסקים דדוקא הכא שחייב במזונותי' אלא שהוא משרה אות' צריכין לאכול עמו אבל כשאומר לה צאי הכל בכלל וצ"ע:

ג (שם בהג"ה ויש חולקין וכו') כתב הב"ש דלפי דעת החולקין צ"ל דמאי דפסק בסעיף א' דכשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת היינו דיכולה לומר לא נתרציתי אלא כמנהג אבי לכאורה צ"ל כן לדעת רש"י שהביאנו לעיל דס"ל דאין הבעל יכול לומר לה צאי מע"י אפילו במספק' אלא מרצונה א"כ צ"ל דהא דמוקי הש"ס בר"פ המדיר באומ' לה צאי היינו מרצונה ואפ"ה צריך ליתן לה להדברים קטנים כחו שהיתה רגיל' בבית אבי' אע"כ מוכרח סברא זו משום שיכולה לומר לא נתרציתי אלא כמנהג אבי. אנא דלפ"ז קשה דאם אמר לה צאי בתחלה הרי כבר נתחייב בדברים קטנים ולא חל הנדר ואם בשעה שנדר אמר לה באי הרי נתרצית לנדרו ואיך תוכל לומר לא נתרציתי וצ"ל כגון שנתרצית על מה שאמר צאי ולא על הנדר ועיין בחידושים מיהו י"ל בדוחק דהא דיכולה לומר לא נתרציתי היינו דכיון דהיא טוענת ודאי ה"ל כאיני יודע אם מחלת לי דחייב אבל בהדירה דכתב הרמב"ם דאם מהנהו המדיר עובר א"כ אינו יכול מספק להנהותה א"כ אפילו באמר לה צאי קודם ואח"כ נדר א"א אלא ע"י פרנס וצ"ע בזה ויותר נראה כמ"ש:

ד (שם בהג"ה צריך להנהיג' וכו') כתב הב"ש לתירוץ הראשון שכתבו התו' אפילו בדברים שכל בני משפחתה רגילין והיא גלגלה עמו לא הוי מחילה וכשתאכל לבדה צריך ליתן לה ולפ"ז אפילו בעיקר המזונות שגלגלה עמו כשתאכל לבדה צריך ליתן לה וצ"ל הא דלא מוקי הש"ס ר"פ המדיר בהכי ולמה נדחק לאוקמי דוקא בדברים קטנים וצ"ל משום דסתם מתני' ר"מ הוא דס"ל דבשאר וכסות לא מהני מחילה א"כ פשיט' דמשועבד לה ואין הנדר חל וצריך לאוקמי בדברים קטנים ולפ"ז לדעת הרמב"ם דמזונות דאורייתא ובדאורייתא לא עביד חיזוק ומהני מחילה א"צ לומר במספקת לדברים גדולים דאפי' אינה מספקת לדברים גדולים נמי איתא להאי דינא והיינו דלא נזכר בדברי הרמב"ם פרק י"ב מהל' אישות לשון דברים קטנים אלא כתב וז"ל ויהיה אחד מחבירו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה יותר ממעשה ידיה מ"מ נקט לשון דברים לרמז על תירוץ הש"ס כמ"ש בחידושים ועמ"ש לקמן סימן ע"ב:

ה (סעיף ג' כמה מזונות וכו') כתב הב"ש כאן אינו מחלק אם בני משפחתה רגילים בו משום דבסעיף א' מיירי ביש לו אבל כאן מיירי כשהוא פני ודבריו אינם מובנים דהא ודאי לא איירי הכא בעני גמור שאין לו כלל דא"כ בלחם סגי שאין כופין אותו להוציא כמ"ש הב"ש לקמן ס"ק ז' אע"כ מיירי בשיש לו אלא שלפי עניו מספיק את עצמו בפחות משיעורא דמתניתין ואפ"ה כיון שאוכלת בפני עצמה צריך ליתן לה כשיעורא דמתניתין א"כ פשיטא ברגיל' בבית אביה ביותר חזה צריך ליתן לה כפי כבודה וכ"כ הב"י לפרש דברי הטור דשינה לכתוב אבל בעשירים הכל לפי כבודם לומר דאף שהוא אינו עשיר ולא מכובד אם בני משפחתה רגילים במזונות מרווחי' יותר חייב ליתן לה דעולה עמו ואינה יורדת וכן משמע מלשון המתניתין דנקט הכי אבל במכובד הכל לפי כבודו ולא נקט בלשון אף לפי כבודו כדמשני הש"ס שם בדף נ"ח דפריך לפי כבודו אין לפי כבודה לא אע"כ דלפי כבודה אף ברישא בעני צריך ליתן לה עוד כתב הב"ש דהכא איירי כשאינה אוכלת עמו אבל אם אוכלת עמו והוא עני מגלגלת עמו אפילו פת חריבה והח"מ כתב דמסדו' לשון רמב"ם לא משמע כן דאף שהוא אוכל פת חריבה צריך ליתן לה ליפתן ונראה דנפקא ליה להרמב"ם מדלא משני הכי בר"פ המדיר דמיירי בעני שהיא צריכה לגלגל עמו בפת חריבה כשאוכלת עמו משא"כ למתר דאדרה ולא הוי צריך לאוקמי בדברים קטנים וקצת משפחתה רגילים אלא ודאי דבזה אין חילוק בין אוכלת עמו או לא:

ו (שם ובשבת ג' סעודות ובשר או דגים) כ"כ הרמב"ם ועיין בחידושים שכתבנו לתרץ קושיית התוס' בדף ס"ד ע"ב בד"ה כמאן וכו' וא"ת וכו' משום דמתניתין אתי' כר' מאיר וצריך בשבת יותר כפירש"י שם משום שצריך להמשיך פת לכמה מינים משמע דגם הכא צריך ליתן לה בשבת מינים יותר לתענוג:

ז (שם ומעט יין לשתות וכו') כתב הב"ש דהיינו כאוקימתא דשמואל דכשרגילה בהרבה יין נותני' לה מעט וכשרגילה במעט אין נותנין לה כל עיקר והרי"ף והרא"ש השמיטו הא דשמואל ולכאורה קשה דהא כתבו התו' בכתובות דף ס"ה ע"א בד"ה רגילה שאני וכו' דע"כ ר"א דאמר אין פוסקין נמי מיירי ברגילה דאטו יש לנו ליתן לה מה שלא נתן לה בעלה כשהיתה עמו א"כ קשה על הרי"ף והרא"ש ז"ל מדברי ר' אלעזר ונראה דס"ל דר' אלעזר מיירי בגוונא דמתני' ר"פ המדיר שנתבאר לעיל סעיף א' דהיכא דהיתה רגילה בבי נשא אף דכשהי' עם הבעל מגלגלת עמו מ"מ כשהי' אוכל' בפני עצמה בריך ליתן לה כדרך בית אביה א"ה בכהאי גוונא אחר ר' אלעזר דאין פוסקין לה מיהו זה דחוק קצת לאוקמי בהכי ותו דאם כן קשה הא דמסייע לרבי אלעזר ממתניתין דלא נקט יין ולא מסתבר לאוקמי מתניתין בהכי דוקא אלא דבאמת גם לדברי התו' לא א"ש לאוקמי מתניתין דוקא ברגילה מעט. דהא ברגילה הרבה ודאי נותנין לה יין. מיהו לפמ"ש הח"ח והב"ש לעיל דהאי שיעורא דמתניתין היינו בשאוכלת לעצמה אבל אם אוכלת עמו והוא עני מתגלגלת עמו אפי' בפחות משיעור זה א"כ י"ל דמשמע ליה להש"ס דמתני' דמיירי בעני עיקר הדין דמתניתין היינו דבמשרה אשתו ע"י שליש אף כשהיתה עמו היתה צריכה להתגלגל עמו אבל כשמשרה אותה צריך ליתן לה שיעור זה. א"כ שפיר קאמר דלא קתני במתניתין יין משום דהוה משמע דאפילו בעני שהיתה צריכה להתגלגל מ"מ בלא יין מ"מ כשהוא משרה אותה צריך ליתן לה יין ובאמת ז"א דכשלא היתה רגילה עמו ביין אין לה לשחות יין ולפמ"ש לעיל דמדקתני במתניתין במכובד לפי כבודו ולא קתני לפי כבודה משום דאפילו בעני שבישראל צריך ליתן לה כפי כבודה א"ש טפי דהיינו ממש דינא דמתניתין ר"פ המדיר דאע"ג שגילגלה עמו מ"מ כשהוא משרה אותה צריך ליתן לה כמו שהיתה רגילה בבית אביה הרי דמוכח כשיטת הרי"ף והרא"ש דמדקאמר מסייע ליה לר' אלעזר משמע דרבי אלעזר נמי מיירי בהכי ודברי התו' צ"ע ונראה דס"ל להרי"ף והרא"ש דהך סוגיא דמשמע דמקשה מברייתא דרגילה ומשני כדשמואל אתיא הכל לפי אינך שינויי דר"פ המדיר דלא משמע להו לחלק בין אוכלת עמו לאין אוכלת עמו וכ"ש לפמ"ש הר"ן קושיית הש"ס בר"פ המדיר היינו לאוקמי מתני' כתנא קמא דר' יוחנן בן נורי. א"כ לשמואל דס"ל לעיל כריב"נ דקונמת מפקיע מידי שיעבוד אין הכרח לשינוי' דהש"פ. אבל באמת אנן קי"ל כסתמא דסוגיא ר"פ המדיר אתי' מתני' בפשיטות כנ"ל וכן לר' אלעזר דמסייע ליה ממתני' ואף שכתבנו לעיל דמסדור לשון רמב"ם משמע דשיעור זה אפילו באוכלת עמו. באחת כתבו כאן האחרונים דמלשונו משמע דפסק כשינוי' דשמואל. וכ"ש דא"ש לדעת הר"ן שכתב דרמב"ם באמת לא פסק כשינויא דר"פ המדיר משום דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי:

ח (שם בהג"ה ונותן לה עץ לבשל וכו') נראה דה"ה ח"ש המחבר לחם שתי סעודות הוא לאו דוקא דבמתניתין תנן ונותנין לה חטים או שעורים וממילא דהיא צריכה לטחון ולאפות כדמשמע בסוגיא שם דא"צ ליתן מה שמשתכר החנוני בעד העצים משמע דנותן לה עצים לאפות. ועיין בחידושים דמשמע דאם נותן לה מעות לקנות נמי סגי והא דקתני ואם אין לו פוסק פירו' לעומתן משמע דאם יש לו צריך ליתן אותן פירות היינו דלא אמרינן בי' שוה כסף ככסף אבל כסף עצמו יכול ליתן וכ"ש לדעת הפוסקים דיכול לומר צאי מעשה ידיה למזונותיך בע"כ היכא דסיפקא ולא אמרינן דצריך ליתן מזונות ממש אע"כ דטורח המזונות מוטל עליה:

ט (סעיף ד' הנושא אשה וכו' עיין לקמן סימן קי"ט וכו') והב"ש כתב לחלק דהכא מיירי שאינה יכולה לשמור גיטה דמדאורייתא אינה יכולה לקבל גיטה. וקשה דלפ"ז ה"ל להירושלמי שהביאו התוס' בקדושין דף מ"ג ע"ב לחלק נמי בין מ"ד משום ברירה בין מ"ד משום שאין לה יד אם חייב בשאר וכסות מיהו אין זה קושיא כ"כ דהתם קאמר דא"ב תלת מילי היינו בעיקר גירושין מיהו י"ל לפמ"ש הה"מ דנפקא ליה להרמב"ם שהוא פטור מהא דאמרינן בריש כתובות גבי הגיע זמן דאם הוא אנוס בתקנתא דרבנן פטור ממזונות א"כ כיון דקי"ל התם דאפילו בפירסה נדה פטור משום דה"ל אונס. אע"ג דהוא אנוס מדאורייתא ה"ה הכא אין לחלק מיהו בל"ו צ"ע לדמות לשם דהא התם אמרינן דאפילו בחלה הוא פטור והכא קי"ל בנשתט' הוא חייב לזונה כדאיתא בכתובות דף מ"ח מי שנשתטה וכו' ועיין לקמן רס"י ע"ו מ"ס האחרונים שם, דיש לחלק בין ארוסה שלא נתחייב עדיין במזונותי' אלא נראה דכוונת הה"מ הוא דאפילו ללישנא בתרא דבכל אונסין חייב הבעל אפ"ה היכא דהוי אנוס בתקנתא דרבנן לא ה"ל אנוס. ואע"ג דאנן קי"ל כלישנא קמא שם ח"מ יליף משם דכל אונס מחמת תקנת חז"ל לא הוי אונס דאדעתא דהכי לא תקנו וממילא נכונים ק הב"ש.