הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכו

והתוס' שניהם לדבר אחד נתכונו ומ"ש הב"ש בדעת הרמב"ם דלא חיישינן שיוציא לעז משום ריוח מנה וכ"כ הרא"ש אין דבריו מובנים דלא נרמז זה בדברי הרא"ש כלל. וכבר פרשנו דבריו על נכון לעיל בסי' זה ובחידושים דף י'

כא (סעיף יוד אם נסתר' וכו'). כבר כ' רס"י זה דאפי' בשותק' אמרי' דלא מוקים אנפשי' וכן יש להוכיח ממ"ש לעיל בסעיף ח' דע"כ מיירי פלוגתא דר' מאיר ביבמות דף קי"א ע"ב באינה מכחשת אותו שלא הי' בביאה זו בתולי' דאל"כ בל"ז לא מהימן לר' מאיר דס"ל כתובה דאוריי' א"כ אם היא אומרת ברי שכבר בא עלי' הוא נאמנת במיגו דהיתה יכולה להכחיש אותו שהי' לה בתולים אלא ודאי דמיירי בשותקת ואמרינן מסתמא שבא עלי' ולפ"ז א"ש הא דקאמר לא נסתרה אפי' לאחר שלשים יום היינו כל שאינו יודע שנסתרה הוא נאמן כיון דהיא שותקת ואיכא ברי וחזקת ממון דידיה דאי מיירי שיש עדים שלא נסתרה כפי' השני שכתב המרדכי הוא מילתא דפשיטא טובא וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים דין זה

בסי' סט

א (סעיף ב' מזונותי' וכו') כתב הרב המגיד על דברי הרמב"ם דס"ל דמזונות דאו' וז"ל ונראה לי שהמזונות הוא מדבריהם דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו' עכ"ל והכ"מ כתב דאע"ג דקי"ל דמשנח ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי הא מסיים בברייתא אליבא דראב"י דמזונות הוי דאורייתא וכמ"ש התו' ס"פ נערה עכ"ל. ולפ"ז הי' נראה לפי מאי דקאמר בבריית' שם דהוא ק"ו מכסות שאין בהם קיום נפש. א"כ י"ל דאינו מן התורה אלא מזונות לקיום נפשה אבל מה שאמרו חז"ל שחייב במזונות לפי כבודו וכבודה הוא מדרבנן דזה לא נלמד בק"ו וכבר כתבנו בחידושינו דבזה מתורץ קושיא שניה של הה"מ והוא קושיית התוס' שם דברייתא דתקנו מזונות הוא דלא כמאן די"ל דאתיא כראב"י והא דקתני דתיקנו מזונות היינו לפי כבודו וכבודה וכן נראה בהא דקתני בברייתא שם קבורתה תחת כתובתה אע"ג שחיוב בקבורתה מן התורה כדדרשינן לה יטמא מצוה מה שחייב בקבורתה לפי כבודו וכבודה הוא מבד תקנת חז"ל כמו שיבואר לקמן רס"י פ"ט ועמ"ש לקמן סי' ע"ז ס"ב ומ"מ נראה פשוט דכשאומרת איני ניזונית ואיני עושה פטור אפי' ממזונות מקיום נפשה אף שהוא מן התורה מ"מ הכל בכלל מעשה ידי' תחת מזונות דאע"ג שעיקר התקנה הי' לטובת האשה. מ"מ יש בו נמי תקנה לבעל שאם אינה רוצה לעשות פטור אפי' ממזונות קיום נפשה וכ"כ התו' לר"ל דס"ל מזונות תחת מעשה ידיה דאע"ג דעיקר תקנה הוא לטובת הבעל מ"מ יש בו נמי תקנה להאשה שאין יכול לומר צאי מע"י למזונותיך כשאינה מספקת וכן נלע"ד פשוט דאפי' להרא"ש והה"מ דס"ל דמזונות מדרבנן וכסות דאורייתא מ"מ אף השמלה בכלל מעשה ידי' תחת מזונו' שאם אמרה איני ניזוני' וא"ע פטור אף מכסות. והיינו דכתב הרמ"א בהג"ה בסעיף ד' דכל שאינה ניזונית אין לה כסות דלא כהב"ש שנתקשה בזה. ובנ"ש במשפטי כתובה סי' כ' כתב דהא דכתב רמ"א הכא דכל שאינה ניזונית אין לה כסות אע"ג דקי"ל בח"מ סי' ס' דהמחייב לחבירו לזונו אינו חייב בכסות היינו משום דבכל מקום המע"ה ולפי דבריו אפי' אם היא נותנת מע"י לבעל או שהיא עשירה ופטורה ממעשה ידי' ומוחלת לו מזונות אפ"ה כסות בכלל. ולא נהירא דאין כסות נכלל בלשון מזונות כמ"ש התוס' בר"פ מי שמת והכא טעמא אחרינא דהוא בכלל תקנת חכמי' כנגד מע"י וכשאומרת א"נ וא"ע ממילא פטור גם מכסות ודעת הרמב"ן והר"ן דאפי כסות הוא דרבנן ומה שיש לדקדק בזה מהסוגיא דפ' הזהב וס"פ השוכר אח הפועלים דנפקא לי' לר' מאיר דבדבר שבממון תנאו בטל מתנאי דשאר כסות ועונה ולפי דברי הרמב"ן אינם מן התורה אלא עונה לבד כבר כתבנו בחידושים דף מ"ח ע"א ליישב גם י"ל דס"ל כשיטת המרדכי בשם הירושלמי ויבואר לקמן דעונה עצמה ה"ל דבר שבממון:

ב (שם סעיף ד' בהג"ה ואינה יכולה לחזור בה ויש חולקין). כתב הב"ש דפלוגתא זו תליא בפלוגתא אם כסות ג"כ תחת מעשה ידיה דלהר"ן דס"ל דכסות ג"כ חתת מע"י אין שייך לחזור בה דכסות אינו דבר המתחלק לכל שבוע ולענ"ד ז"א דא"כ לפי מה דמבואר במשנה ולקמן סי' ע"ג שנותן לה בגדים כל שנה א"כ היתה יכולה לחזור בה בשנה האחרת ותו דלפי דבריו עכ"פ בפעם ראשונה שאומרת א"נ ואינו עושה והלבישה עצמה משל עצמה. יכולה אח"כ לחזור ולמכור בגדים שלה ע"כ דז"א כלל וכ"ש לפמ"ש בסמוך דאפי' למ"ד דכסות דאורייתא ח"מ כשאומרת א"נ וא"ע פטור אף מכסות ולכ"ע כסות הוא בכלל מזונות א"כ א"א לאוקמי פלוגתייהו הבי דהא לכ"ע הוא בכלל מזונות ובחידושים דף מ"ז ע"ב כתבנו טעם אחר דלפי מאי דקי"ל כר' יהודא דבדאורייתא לא עבוד חיזוק ומועיל, מחילה ובדרבנן עבוד חיזוק א"כ למ"ד דכסות דאורייתא אין יכולה לחזור מכסות וכיון דהכל הוא בכלל תחת מעשה ידי' אינה יכולה לחזור בה אא"כ תפטר את הבעל מכסות

גם י"ל דלפמ"ש לעיל דמזונות כדי קיום נפשה היא מדאורייתא מק"ו דראב"י א"כ י"ל דלא שייך במזונות חיזוק כיון דמזונות כדי קיום נפשה הוא מדאורייתא ולזה א"צ חיזוק. א"כ ממילא לא שייך בזה חזרה למקצת מזונות גם י"ל דס"ל להפוסקי' דאינה יכולה לחזור דהא דעשו חיזוק בדרבנן היינו דוקא בדבר שלא תקנו זה כנגד זה כמו עיקר כתובה או כשמחייבת את עצמה מעשה ידי' ומוחלת לו המזונות או בבעל שמחייב עצמה בפרקונה ומוחל אח הפירות אבל בדבר שתקנו כנגדו והיא אומרת א"נ וא"ע לא עבוד חיזוק ומבואר שם בחידושינו ובכמה דוכתי' שם. ועוד כתבנו שם דאף לדעת הפוסקים דיכולה לחזור היינו דוקא באינה מספקת לדברים גדולים אבל אם היא רוצה לחזור משום שאינה מספקת לדברים קטנים אינה יכולה לחזור דבדברים קטנים ודאי מהני מחילה כדמוכח מהסוגיא דר"פ המדיר ומהסוגיא דפוסקין מזונות לא"א בדף ק"ו ע"ש באורך ויש להסתפק באם התפיסה הבעל צררי על מזונות. אי נימא דהוי כאלו קיבלה שכר על מעשה ידיה וצריכה לעשות לו וא"י לומר א"נ וא"ע א נימא דהי' יכולה לחזור בה והמעות חוב עלי' ולא הוי אלא כשכיר דאפי' קיבל. שכרו יכול לחזור כדאי' בח"מ סי' של"ג ועיין בחדושים בדף ס"ג בתוס' ד"ה רב הונא וכו'. דמשמע דיכולה לחזור:

ג (שם בהג"ה אבל יכול לומר צאי וכו'). ובהג"א בשם רש"י בכתובות דף ק"ז כתב דא"י לומר לה צאי וכו' אא"כ נתרצה ולכאורה קשה על רש"י מסוגיא דגיטין דף י"ב ע"א כמ"ש בהג"א שם דמשני שם בדלא ספק' משמע אבל אם ספקה אפי' בע"כ יכול לומר לה דאי מיירי מדעתה אפי' בדלא ספקה נמי עכ"ל. ונראה דיש ליישב דלעולם מיירי מדעתה אלא דבדלא ספקה יכולה לחזור בה אי למ"ד מזונות דרבנן וכר' יהודא דבדרבנן עבוד חיזוק דאין מועיל מחילה כנ"ל אי למ"ד מזונות דאורייתא וכר' מאיר דס"ל דבדאורייתא עבוד חיזוק אבל בספקה ונתרצית ליקח מע"י למזונותי' אינה יכולה לחזור דבזה לא עשו חיזוק ועוד אפשר ליישב דמיירי בלא נתרצית והתם שאני דמיירי בגלתה לערי מקלט שאינ' יכולה לקיים ז' מלאכות שאשה עושה לבעלה כתיקון חז"ל ממש לכך יוכל לומר לה במספקת צאי לא מבעיא לדעת התוס' דבאומרת א"נ ואיני עושה פטורה מז' מלאכות הרי שהמלאכות הם נגד חיוב הבעל במזונות ואפי' לדעת החולקים דחייבת כבר כתבנו בחידושינו די"ל דאפ"ה הם ניתקנו נגד חיוב מזונות אלא דבזה אלמוה כח הבעל שאינה יכולה להפקיע עצמה מהמלאכות א"כ כיון שאינה יכולה לקיים תקנת חו"ל בכל מעשה ידיה יכול לו' על המקצת מעשה ידיה שהיא יכולה לקיים צאי כיון שמספקת. גם מה שיש להקשות על שיטה זו מסוגיא דר"פ המדיר דמוקי לה באומר באי. ומ"ש הב"ש לקמן סי' ע' ס"ק למ"ד דמיירי שאמר מרצונה צאי קשה דהא אמר שם בתחלה נעשה כאומר לה צאי. הרי אף שלא אמר לה בתחלה צאי אפ"ה מהני וחל הנדר ועיין בחידושינו ר"פ המדיר ויש להביא קצת ראי' לשיטה זו מסוגיא דב"מ דף נ"א דקאמר ע"כ לא קאמר ר' מאיר אלא דודאי קא עקר ואי נימא דיכול לומ' לה צאי במספקת. א"כ לא ודאי קא עקר דשמא תספיק במעשה ידי' אלא דיש לדחות כמ"ש בחידושינו דף מ"ח בתו' ד"ה ראב"י וכו' אמנם כל זה כתבנו לדעת הג"א אך לענ"ד נראה דאין הכרע מדברי רש"י בדף ק"ו שם. דהא ע"כ צ"ל שם דאף שהיתה מספקת כשאמר לה הבעל צאי מ"מ השתא אינה מספקת כמ"ש התוס' שם דאלא ה יאמרו לה הב"ד באי א"כ שפיר כתב רש"י דאין היורשים יכולים לומר צאי דגם בעלה לא הי' יכול עתה לומר לה באי כיון דלא ספקה. אם לא מרצונ'. ועוד יש לפרש דעת רש"י בע"א כמבואר בחידושינו שם בדף ק"ז והוא דאפי' ניחא דיכול לומר בע"כ צאי במספקת במע"י. היינו שהיא מספקת בשיעור ה' סלעי' שהוא ניתקן תחת מזונות אבל אם אינ' מספקת אלא בכל מע"י שהוא עם המותר שנתקן תחת מעה כסף אפילו אם הוא מספיק למזונות ומעה כסף מ"מ אם אינו נותן לה מ"כ כתיקון חז"ל ממילא כל מותר מעשה ידיה הוא שלה דודאי אין יכול לומר שתזון עצמה במעשה ידי' והמותר ממזונות תתן לו דכיון שאינו נותן לה מזונות ממילא כל מעשה ידיה שלה וה"ה במותר אם אין נותן לה מעה כסף ממילא כל מותר מע"י הוא שלה וכיון שאינה מספקת בשיעור ה' סלעים למזונותיה א"י לומר לה צאי אם לא מרצונה:

ד (סעיף ה' אין שומעין לה כדי שלא נתערב וכו'). והתוס' בדף מ"ז ע"ב כתבו עוד טעם משום דפירות ידו כידה ונראה דזה הטעם אינו כשאומרת בעודה ארוסה ועיין בחידושינו בדף מ"ז ע"ב ועיין לקמן סי' ע"ח בזה:

ה (סעיף ו' התנה הבעל וכו') הטעם בעיקר כתובה דלא מהני מחילה כתב הה"מ משום דקי"ל דכתובה דרבנן ובדרבנן עביד חיזוק והא דמועיל מחילה במזונות כבר כתבנו לעיל דכיון דמקצת מזונית כדי קיום נפש וכסות מדאורייתא י"ל דלא שייך חיזוק במקצת וכן י"ל ברפואתה דהוא בכלל מזונות ובפירקונה י"ל דלא עשו בו חיזוק משום דלא שכיחא וכדמשני הש"ס בדף נ"ו דלא עשו חיזוק בתקנת פירות לרבי יהודא משום דלא שכיחא וכיון דאמרו דפירקונה תחת פירות משום דתיקנו מצוי אם כן כיון דפירות אינו מצוי ע"כ גם פרקונה אינו מבוי ובקבורתה דאמרו בו תיקנו מצוי למצוי קשה לכאורה דלמה לא עשו בו חיזוק. ונראה משום דעיקר קבורת' דאורייתא דכתיב לה יטמא אע"ג דקבורתה לפי כבודו וכבודה הוא מדרבנן כמ"ש בחידושינו דף מ"ז ע"ב. מ"מ כיון דמקצתה דאורייתא שייך בזה הטעם שכתבנו בסמוך גבי מזונות. ומציאתה דלא עשו בו חיזוק י"ל דלא שכיחא ושייך הטעם כמו גבי פירות אכל במעשה ידיה ב"ע דלמה מועיל מחילה אפילו אם הבעל מתחייב ליתן לה מזונות ונראה דהטעם כיון דקי"ל דהיא יכולה לומר א"נ וא"ע דלא היה התקנה אלא לטובתה. א"כ ממילא כשהוא מזחל מע"י אפילו אם יתן לה מזונות אין זה מחילה לחיוב מ"י דהרי היא בעצמה יכולה להסתלק אלא שהוא מתחייב על עצמו לזונה אפילו בלא חיוב חז"ל ולא שייך בזה חיזוק ובכל פעם יכולה לומר איני עושה אלא דאם לא נתחייב בקנין או בשטר י"ל דהוא יכול לחזור חן חיוב מזונות ואין זה בכלל הדברים שאין מנאי מועיל בהם לפטור מן התקנה ולפ"ז מוכח כדברי התוספות והר"ן בסעיף ה' דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותן פירות דא"כ מאי מקשה הש"ס בדף נ"ו ע"ב והרי פירות דרבנן ולא עבוד חיזוק דילמא התם שאני דאף דמשמע דחייב א"ע בפירקונ' כמ"ש בחידושים דמשמע כן מדברי ר"י דאמר לעולם הוא אוכל פ"פ מ"מ כיון שהיא יכולה לומר בכל עת א"נ פירות אלא שהוא יוכל לחזור בו מחיוב פירקונה שחייב עצמו דילמא באמת יכול לחזור בו שלא יפדנה אם לא נתחייב בקנין או בכתב אלא דניחא ליה טפי שיאכל פ"פ ויפדנה אבל מה שסילק עצמו מפירות אינו יכול לחזור אלא ודאי מוכח דא"י לומר איני נפדית ושפיר מקשה והנה במזון האשה והבנות לאחר מותו וכתובת ב"ד דכל אלו הם מדרבנן ואפ"ה כתב דמועיל מחילה וכן משמע מסוגיא דף נ"ג דמועיל מחילה לתקנת כב"ד כמ"ש שם בחידושים וכן בר"פ אלמנה ניזונית משמע דמועיל מחילה למזונות אלמנה. י"ל הטעם בכ"ז משום דלאחר מותו לא שייך חיזוק דהרי אפילו בכתובה עצמה מועיל מחילה לאחר מיחה וגירושין כמ"ש בריש סימן ס"ו:

ו (שם ואלו הן עונתה וכו') הטעם בזה משום דאף דעונתה דאורייתא הוא וקי"ל דמתנה עמ"ש בתורה תנאו קיי'. מ"מ כיון דלא הוי דבר שבממון תנאו בטל מיהו במרדכי פרק השוכר כתב דאפילו עונה הוי דבר שבממון משום דאפשר לפייס אותה בממון והנה המרדכי הוציא זה מירושלמי ותוספתא דמתנה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיי' ויש לדחות דהתוספתא אתיא כראב"י דס"ל דפירוש שאר כסות ועונה דכתיבא באורייתא היינו תן כסותה לפי עונתה א"כ עונה לא נזכר בתורה. אע"ג דעונה ודאי דאורייתא הוא כמ"ש התוספות שם בדף מ"ח דראב"י יליף מק"ו ותו דאמרינן בביצה דף ה' דקרא דשובו לכם לאהליכם למצות עונה היא דאתא מ"מ י"ל דהירושלמי והתוספתא מיירי שהתנה באותו שאר וכסות ופונה דכתיב בקרא דמיירי בממון וכן צ"ל ע"כ בש"ס פלוגתא דר"מ ור"י כמ"ש בחדושים והנה המשנה למלך הקשה אמרדכי דמשמע מירושלמי דקדושין אפכא. דגרסינן שם לאמה מלמד א"ץ מוכרה