הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכה

צריך לחזקה דא"א טורח בסעודה כיון דטוען ברי שלא נתחייב וקי"ל דהמע"ה דהא כיון דד' לילות או דם נדה שלא בשעת וסתה דלא שכיחי ה"ל רובא וחזקה דעדיפי מחזקת ממון א"כ זה דוקא בטענת פ"פ ויצא דם אבל בטענת דמים במקום שאין נוהגין משמוש או בטענת פ"פ ואבדה מפה א"צ לחזקה דא"א טורח ומהימן אפי' לא טרח בסעודה ואפי' לענין תוספת אך לדעת הרא"ה ושאר מפרשים שכתבו דהא דצריך לחזקה דא"א טורח הוא משום דרוב נשים בתולות נשאת א"כ אין חילוק בין טענת פ"פ לטענת דמים בלא משמוש. מיהו כ"ז בטוענת ברי ומכחשת אבל אם הוא שותקת אפילו לדעת זה דאית לה רובא וחזקה מ"מ ברי וחזקת חמון דידיה עדיפא כמ"ש בחידושים בדף יו"ד בד"ה חזקה וכו' דמוכח כן מסוגיא דף ל"ו גבי חרשת ושוטה וכו' ע"ש וכן צ"ל ע"כ למאי דקי"ל דחרשת ושוטה אין להם כתובה אלא בדכתב לה א"כ דמי לתוספת ואפ"ה משמע דנאמן לטעון פ"פ כדאי' בדף ל"ו דמוקי שם בטענת פ"פ מדקתני שם בוגרת ע"ש אלא דטענינן להו משארסתני נאנסתי כפירש"י שם והיינו כמ"ש לעיל דהיינו ביש שהות אחר החופה דאמרי' כנכ"ה וא"צ לברי שלה ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בס' פני יהושע בדף יו"ד אהא דאמר הם אמרו והם אמרו דמשמ' דלמ"ד כתובה דאורייתא לא מהימן והא ר' מאיר ס"ל ביבמות דף קי"ב דטענת בתולים כל שלשים יום אע"ג דלא שייך משמוש כל שלשים יום וד' מאיר ס"ל כתובה דאורייתא ולפמ"ש י"ל דהתם מיירי בשותקת והא דלא טענינן לה שנאנסה לאחר נשואין כבר כתבנו לעיל דז"א אלא בחרשת ושוטה דפיתויין אונס אבל בפיקחת ושותקת י"ל שברצון זינתה ולא ה"ל א"י אה פרעתי כיון דליכא ברי של התובע ועמ"ש בס"ס זה. מ"ש יצא לנו מזה דבשותקת א"צ לחזקה דא"א טורח ומ"ש הב"ש דמשמע מדכתב הרא"ש דהכא מיירי במכחשת אותו או בשותקת משמע דאף בשותקת בעינן חזקה דא"א טורח אינו מוכרח דאף דמיירי בשותקת מ"מ מה שהוצרך לומר הם אמרו והם אמרו היינו במכחשת ואין לדקדק מהא דמייתי רב יוסף בדף ט' ע"ב סייעתא לרב יהודה ממתניתין דהאוכל אצל חמיו וכו' ולא מוקי לה בשותקת דלא מיבעי' לפירש"י שכתב ברס"י זה דאף ביהודא צריכה לטעון שבא עלי' באירוסין א"כ הא מהימנא במיגו דהיתה מכחשת אותו ואפי' לפי' התוספות שכתב דמהני ביהודא בשותקת מ"מ אין הכרח מזה דמייתי סייעתא לכולה מלתא דרב יהודה דעכ"פ מסייע ליה בשותקת דנאמן

יב (שם אבל תוספת יש לה וכו') כ' הב"ש דהרשב"ם והש"ג חולקין על זה ואף הרא"ש כתב דמסתברא דמפסדת גם תוספת כתובה דלא שייך שנאה בזמן מועט. וכבר כתבנו פירוש נכון בחידושי' דס"ל דא"ב לחזקה דאין אדם טורח אלא משום דחיישינן דהערים לעשות נשואין כדי להפסידה כתובתה שהיה לה מן האירוסין ע"ש ונ"מ חזה לדינא למנהגינו שמקדשין תחת החופה א"ב לחזקה דאין אדם טורח דלא שייך שנאה בזמן מועט ובזה יש ליישב קושי' התוס' בדף ט' ע"ב בד"ה אבל בגליל וכו'. אבל קשה דמייתי מדיוקא ה"ל לאתויי מרישא דקתני בתולה אלמנה מן האירוסין וכו' וע"כ לענין כתובה מיירי דלאוסרה עליו אפי' מן הנשואין נמי וכו' כדמוכח לקמן דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה. והניח בקושי' ולפי דברינו מתורץ היטב דכיון דמוקי שם בדף י"ב דלא חיישינן שמא תחתיו זינתה משום דמיירי בקידש ובעל לאלתר א"כ ליכא סייעתא דאמרי' חזקה אין אדם טורח. כיון דהוי בזמן מועט בל"ז לא שייך הערמה וא"כ אין לחוש לשנאה בזמן מועט. ולכך מייתי ממתניתין דהאוכל אצל חמיו ביהודא דמיירי בקידשה זמן מרובה קודם החופה מיהו דעת הגאון שהביא הרא"ש ושאר פוסקים נראה דס"ל דהך מלתא גופא דנימא דלא שייך שנאה בזמן מועט אינו מדין תורה אלא מתקנת חכמים דאל"כ נימא דאם נשא אשה ואומר באותו יום שראה שזינתה שיהא נאמן משום דלא שייך שנאה בזמן מועט ויש לדחות ועמ"ש בחידושי

יד (שם ויש לו להשביעה בנק"ח וכו') הקשה הה"מ האיך יכול להשביעה ואמאי לא הוי כמו טענת אמנה ורבית תו קשה לי לפמ"ש התוספות דלהכי אינה נאמנת במיגו דמוכת עץ אני תחתיך משום דהוי מיגו במקום חזקה א"כ לענין תוספת דלא אמרינן חזקה אין אדם טורח תהא נאמנת במיגו דמ"ע אני תחתיו להפטר משבועה נהי דהרמב"ם י"ל דאזל לשיטתי' דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כדאי' בח"מ סימן צ"ג. אבל הרמ"א שהביא שם דעת הרא"ש דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה למה סתם כאן ואפשר משום דאיכא נמי סברת הרא"ש דלא אמרינן מיגו דמוכת עץ משום דמ"ע לא שכיחא אך העיקר נראה דס"ל להרמב"ם דנהי דלא מהני כל כך חוקה דאין אדם טורח אלא בכתובה משום דהם אמרו והם אמרו. מ"מ חזינן דחזקה מעליא היא שיועיל גבי תוספ' לענין שבועה ולא דמי לאמנה ורבית וממילא דלא קשה נמי משום מיגו דמוכת עץ כנ"ל דה"ל מיגו במקום חזקה כמ"ש התוספת ונפקא מיניה מזה במקום דלא שייך חזקה דא"א טורח כגון שלא טרח א"ב שבועה כלל

טו (שם ויש לה להחרים וכו') כ"כ הרמב"ם דא"צ שבועה ועיין בחידושים דף י"ב ע"ב שכתבתי הוכחה לדבריו והטעם בזה משום דחזקה אין אדם טורח עדיפא. וח"ש הב"ש בס"ק נ"א ומשמע מכאן היכא דחזקה מסייע ליה א"ב לישבע אפי' שבועת היסת ועיין בח"מ סי' ע"ח פלוגתת הפוסקים בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אם יכול להשביע היסת לאחר הפירעון ויבואר באורך רס"י צ"ו סעיף א' מיהו נראה דאינו ראיה מכאן דהא כתבו התוספת בדף ט' ע"ב בד"ה לא דקטעין וכו' אע"ג דבעיא הוא בפ' קמא דב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה שמא חזקה דהכא עדיפא א"כ אין ראי' מכאן לשם. וכ"ש דאין לדחות שאר חזקות כמ"ש הפוסקים דאין החזקות שוות. תדע דהא הכא איכא חזקה אין אשה מעיזה כמ"ש הב"ש עצמו בסי' זה ס"ק ה' דעדיפא טובא כדאי' לעיל סי' י"ז ואפ"ה חוקה דאין אדם טורח עדיפא טובא מינה

טז (סעיף ט' אם אמרה מוכת עץ אני וכו') כ' הב"ש בגמרא איכא ב' טעמים משום מיגו א"נ משו' חזקה והרמב"ם והטוש"ע כתבו הטעם הראשון כדי לחוש לתירוץ הראשון פי' דבריו דס"ל דהרמב"ם והטוש"ע בדוקא נקטי כתובתה חנה אבל בטוענת מוכת עץ אני תחתיך אינה נאמנת כלל ובאמת אין שום הוכחה מדבריהם דלא נקטו אלא לשון המתני' דף י"ג היא אומרת מוכת עץ אני וכו' דמיירי שאומרת מוכת עץ אני קודם אירוסין כדקאמר הש"ס טענתייהו במנה ולא כלום וכן משמעות המתני' דא"ל באומרת מ"ע אני תחתיך א"כ הא ע"כ הוא אומר דרוסת איש את קודם אירוסין דאי תחתיו הרי נסתחפה שדהו דלרצון לא חייש אפי' ר' יהושע כמ"ש התוס' בדף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב וכו' וא"כ היינו פלוגתא דמתני' קמייתא דמחולקי' בקודם אירוסין ולאחר אירוסי' ע"כ צ"ל דטענתייהו הכל קודם אירוסין אם דרוסת איש היא או מוכת עץ היא ולא נקטו הפוסקים הנזכרי' לעיל אלא מאי דמפורש במתני' ואם באנו לדייק דכוי ליה לכתוב הדין דמ"ע אני תחתיך אכתי לא מתרצא דנקטו סתמא מ"ע אני וה"ל לפרש דבאומרת מ"ע אני תחתיך אינה נאמנת ואפי' מנה אין לה. דא"ל דנאמנת לומר מ"ע אני תחתיך לענין מנה במיגו דמ"ע אני מקודם וכדקי"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה כדאי' בח"מ ס"ס פ"ב בדיני מיגו. דע"כ אין זה סברא לומר כן דהא כל הימנותא דידה באומרת מ"ע אני קודם הוא משום דהיתה יכולה לטעון טענה מעליא. ועכשיו כשטענה באמת הטענה מעליא איך נאמינה במיגו דילמא באמת רוצה לטעון הטענה מעליא ותמהני עליו דהא בסי' קי"ו פסקו כסתמא דמתני' בדף ע"ה במומין דאתיא כר"ג והתם ליכא מיגו רק חזקה אלמא דס"ל דטעמא דחזקה עיקר וזה טעמו של הרי"ף שלא הביא שינויא דמיגו כלל יח (שם ואם אמרה משארסתני נאנסתי וכו'). כתב הב"ש בס"ק כ"ג דהיינו דוקא ביש שהות אחר הנשואין שתזנה הא לאו הכי אמרינן כאן נמצא כאן הי' שהי' קודם אירוסין ובאמת יש לתמוה דלמה לא הזכירו הרמב"ם וטוש"ע דין זה דבאין שהות אינה נאמנת כיון דמסתמא אין דרך להיות שהות בין החופה לבעילה כיון דנשאת בד' ונבעלת ביום ה' מסתמא אין שעות בין יום ללילה שתזנה כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בגיטין דף י"ז ולא הי' להם לסתום אלא לפר' וא"ל דפסקו כהך שינויא דמיגו דהא כבר כתבנו דבסי' קי"ו פסקו כשינויא דחוקה גם לא מצינו בשום מקום דין זה באיני יודע אם הלויתני אי הוי מצי למיטען טענה מעליא טפי אף דגם באותו טענה אינו נאמן אפ"ה נאמן להוציא גם אין לומר דס"ל להפוסקים הנ"ל דנאמנת לומר מ"ע אני תחתיך מטעם חזקה וי"ל דבזה לא שייך לומר שאין שהות אחר הנשואין שתיעשה מוכח עץ וא"כ אין לחלק בין יש שהות שתזנה לאין שהות דלעולם נאמנת במיגו דמ"ע אני תחתיך וכמ"ש התוס' בכתובות דף ע"ה דהיכא דאיכא שהות נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאחר נשואין ה"נ י"ל במיגו דמ"ע אני תחתיך. אך ז"א לענ"ד מכמה טעמי חדא דהא לדעת הרא"ש לא אמרינן מיגו דמ"ע משום דמ"ע לא שכיחא וע"כ לטעמא דמיגו היינו דהוי טעמא מעליא ולא מיגו גמור ועיין בחידושים ותו דלפמ"ש לעיל לדעת הרא"ש דמ"ע לא שכיחא קשה לשינוי' דחזקה דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דליכא רובא להפסידה כתובתה כיון שיש לומר שנאנסה תחתיו א"כ ע"כ צ"ל דמיירי שיש שהות שתזנה תחתיו דאל"ה נימא כנכ"ה קודם אירוסין וקו דכבר כתבנו לעיל דהא דאמרינן מיגו להוציא כשאומרת משארסתני נאנסתי במיגו דלאחר נשואין היינו משום דאי בעי שתקה וממילא אמרי' דהוי לאחר נשואין משום כנכ"ה. משא"כ נאנסה במיגו דח"ע כיון דצריכה לומר ברי ה"ל מיגו להוציא ולא אמרינן אך העיקר נלע"ד דנהי דפסקו הפוסקים הנ"ל גבי מחליף פרה וגבי בית הכוסות דאמרי' כנכ"ה מ"מ פסקו כשינויא דר' אשי בדף ע"ו דאמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך הרי דס"ל כל שהיא תובעת לעצמה ואות לה ברי וחזקה נאמנת וה"נ ס"ל משארסתני נאנסתי אפי' אין שהות שתזנה לאחר נשואין נאמנת מטעם ברי וחזקה דידה אלא דלפ"ז צריך להבין דהא קאמר בדף ע"ו ע"ב אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי' ותנא תונה כלה. והיינו כשינויא דרבא כמ"ש רש"י והתוס' ונראה דההוכחה הוא אפילו לשינויא דר' אשי דאף הוא ס"ל סברא דכנכ"ה מדקתני במתני' על הבעל להביא ראי' משמע דברי של הבעל לא מהני אפי' אם יטעון שנודע לו ע"פ עדים צריך להבי' העדים בפני ב"ד וכה"ג דייקי התוס' שם בשינויא דר' אשי דברי דאב לא מהני מדקתני על האב להביא ראי' והטעם בזה דברי של הבעל לא מהני ע"כ לאו משום חוקה דידה דודאי חוקת ממון דידי' עדיפא מחזק' דיד. אע"כ משום כנכ"ה ואף דר' אשי ס"ל כרבא בסברא דכנכ"ה מ"מ כוונתו לתרץ קושי' אביי על שינויא דרבא דלא מהני ראי' דבעל שמשנתארס' הי' בה מוחין ולא ניחא לי' שינויא דרבא מטעם תרתי במקום חדא לכך משני דאפי' מביא ראי' דשמשנתארסה הי' בה מומין אפ"ה היא נאמנת דנתהוה בה המומין אחר אירוסין משום ברי וחוקה דהא מתני' מיירי שהבעל טוען שמא ובאמת היכא דטוען הבעל ברי שידוע לו ע"פ עדים שהי' קודם אירוסין מהני אם מביא עדים לב"ד שראו בה המוחין בשעת אירוסין דתו לא מהימנא מטעם מנה לי בידך כיון שהבעל טוען ברי אלא דלא מני למיתני במתני' עד שיאמר ברי דהא ברי דידיה לא מהני אם אינו מביא עדים שראו בשעת אירוסין א"כ שפיר פסקו הפוסקי' הנ"ל כרבא בסברת כנכ"ה וכר' אשי דבמנה לי בידך נאמנת אפי' אין שהות מטעם ברי וחזקה ועמ"ש לקמן סי' קי"ו

יט (שם כתובה מאתים כמו שהיתה וכו'). כ' הב"ש בשם הש"ג דאפ"ה אין לה תוספת. דכיון שהיא מודה שנבעלה קודם חופה והוא לא כתב לה התוספת בשעת החופה אלא ע"מ שהיא בתולה ולפ"ז משמע דה"ה בחרשת ושוטה דאין להם כתובה כי אם בכתב לה אפי' אם נטעון בשבילה שנבעלה בשעת אירוסין ח"מ הוא לא כתב לה אלא ע"ח שהיא בתולה כמו בתוספת דהכא. א"כ מזה ראי' למ"ש דסוגי' לעיל בד' ל"ו גבי חרשת ושוט' מיירי שיש שהות אחר החופ' שתזנה דטענינן להו שנבעלה אחר החופה דדוחק לומר דמיירי שם שכתב לה בשעת אירוסין

כ (שם אם רוצה לקיימה וכו') נראה מדברי הרמב"ם שאין צריך קידושין מחדש. ונראה הטעם משום דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולא גרע מקידש על תנאי או שאר מומין דקי"ל דצריכה גט. מיהו הב"ש מדייק מדברי התוס' בדף י' בד"ה חזקה וכו'. שכתבו לחלק בין מ"ד דס"ל הכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה דאינו נאמן משום דלא שייך חזקה אין אדם טורח בסעודה וכו' דאינו מפסיד הסעודה משמע דלמ"ד דס"ל מקח טעות לגמרי צריכה קידושין מחדש ווש לדחות דכונת התוס' הוא דלמ"ד דאינו מקח טעות אלא שכתובתה מנה בריכה היא לדור עמו וכתובתה חנה אבל למ"ד דמקח טעות אף דאמרי' אאעבב"ז מ"מ הא קי"ל בקידשה על תנאי אע"ג דאינו אדם עושה בב"ו אפ"ה אינו מתחייב עצמו בכתובה א"כ ה"נ די"ל הכי אצלה דאף דגם היא מתרצית בקדושין מ"מ יכולה לומר שלא נתרצית אלא אדעתא שיהי' כתובתה מאתים כמו שכתב לה בשעת נשואין ואם אינו רוצה ליתן לה כתובה מאתים אינו יכול לכופה שתדור עמו וא"כ שפיר שייך חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה משום דאם לא תרבה לדור עמו יצטרך לגרשה ויפסיד הסעודה. ולפ"ז לפמ"ש הח"מ דהרמב"ם מיירי דוקא בנתרצית א"כ הרמב"ם