הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכג

עמה או אמרי' דע"ד כן מתייחד. ודבריו צ"ע דהא מפורש בש"ס דף י"ב בשינויא דרבא דהכי קאמר כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אלא מנהג יהודא בגליל א"י לטעון טענת בתולים. הרי אף כשאין מנהג המקום כן אלא הוא נהג כן א"י לטעון ט"ב וצ"ל דכוונת הב"ש לאפוקי היכא דנתייחד עמה דרך מקרה אז לא אמרי' דבא עליה אבל אם הוא מתכוון לייחד עמה כדי שיהא לבו גס בה אף שאין המנהג כן א"י לטעון ט"ב. אך לפ"ז נראה דגם רש"י ז"ל מודה בזה בנתייחד עמה דרך מקרה. וכן מצאתי בס' ש"מ לדעת רש"י. אך קשה לי לדעת רש"י ז"ל לפי מה שיבואר לקמן סעיף ט' (בב"ש בשם התוס') באומרת משארסתני נאנסתי ואין שהו' אחר החופה שתוכל להיות נאנסה אחר החופה אינה נאמנ' להוציא ממנו הכתובה אע"ג דבעל טוען שמא משום דכיון דודאי נבעלה בבית אבי' אמרי' כאן נחבא כאן הי' קודם האירוסין א"כ לדעת רש"י דאמרי' שמא בא עלי' ושכח או לא ידע ששיבר בתולים מ"ח לא עדיף מטענת שמא. א"כ מה לי אומרת משארסתני נאנסתי או שאומרת שבא עלי' באירוסין כיון דודאי נבעלה בבית אביה למה לא נימא כאן נמצא כאן הי' קודם האירוסין ועיין בחידושי שם די"ל דס"ל לרש"י דכיון דקתני בברייתא ביהודה הי' מיחדין שעה אחת קודם החופה דמשמע דהיו מייחדין אותה בבית הבעל וכיון דקי"ל דמשע' שמסרה האב לרשות הבעל כבר יצאה מרשות האב ולא גרע מבוגרת שכתב הרא"ש בפ' המדיר דלא אמרי' בה כאן נמצא כאן הי' דה"ל כאילו נמצא כבר ברשות הבעל מיהו בפי' המשנה להרמב"ם מפרש מתני' דהאוכל אבל חמיו שהיחוד הי' בבית אבי'. והי' מזה הכרח למ"ש בס"ס זה דמשמעות הפוסקי' הוא דלא כהתוס' דאפי' באין שהות אחר החופה נאמנת. מיהו י"ל דאף רש"י ס"ל דארוסתו שאני דכיון דגייס בה מסתמא בא עלי' ושכח. ועדיף חזקה זו מחזקה דכאן נמצא כאן הי'. אלא דלא ניחא לי' לרש"י ז"ל לאלומי כ"כ חזקה דבא עלי' גם נגד חזקה דאין אדם טורח וכו' וצ"ע עוד נראה דנ"מ בין טעמא דרש"י לטעמא דתוס' דלטעמא דרש"י בעינן דוקא שטוענת ברי אבל בשותקת לא טענינן לה כדקאמר ברפ"ב עד כאן לא קאמר ר"ג במשארסתני נאנסתי דנאמנ' אלא בברי ושמא אבל לטעמא דהתוס' דדמי לנסתרה אחר החופה כנ"ל א"כ אפי' שותקת א"י לטעון כחו שיבואר בס"ס זה גבי נתייחדה עמו אחר נשואין מיהו י"ל לפמ"ש לקמן בשיטת רש"י בדף נ"ו גבי חרשת ושוט' דטענינן לה משארסתני נאנסתי אע"ג דליכא ברי משום דמיירי התם ביש שהות אחר החופה דאמרי' כאן נמצא כאן הי' כמ"ש בחידושי שם. א"כ י"ל דהיכא דנתייחד עמה שעה אחת קודם החופה בבית הבעל א"כ אפי' שותקת מהני. אך י"ל דדוקא בחו"ש מהני בשותקת משום דכשנבעלה תחתיו אפי' נתפתה ה"ל אונס דאין לה דעת משא"כ הכא דאיכא ספיק' שזינתה ברצון תחתיו בעי דוקא שתטעון ברי שבא עלי' כמו שיבואר לקחן

ג (אין להם ט"ב וכו'). כתב הב"ש דאם היא טוענת בתולה הייתי צ"ע אם היא נאמנת במיגו דבא עלי' באירוסין או ניחא דה"ל מיגו להוציא. והנה בתוס' דף ט' ע"ב ד"ה אבל בגליל וכו' כתבו להדיא דנאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דבא עלי'. והמהרש"א הקשה דה"ל מיגו להוציא ובאמת מוכח כסברת התוס' מדקאמר דף י"ב ע"א ש"מ מקומות מקומות יש דבמקום שנהגו לייחד עמה לא נהגו משמוש. וקשה הא אף במקום שלא נהגו לייחד עמה למה נהגו משמוש הא יכולה לומר מוכת עץ אני תחתך דקי"ל דנאמנת וצ"ל משום דמסתמא אם יאבד הבעל הדם היא תטעון האמת שהיתה בתולה לכך הוצרכו משמוש ואפ"ה במקום שמתייחד לא נהגו משמוש ע"כ צ"ל משום דאף אם תטעון האמת בתולה הייתי תהי' נאמנת במיגו שבא עלי' באירוסין והא דאינה נאמנת אף במקום שלא נהגו לייחד במיגו דמוכת עץ אני ע"כ ב"ל משום דמ"ע לא שכיחא. מיהו התוספת עצמם שכתבו בדף ט' ע"ב דאינה נאמנת במיגו דמ"ע אני משום דה"ל מיגו להוציא צ"ל דלשיטתייהו אזלי כמ"ש בחידושי דמוכח מדבריהם בדף ע"ה ע"ב דה' דלא אמרינן מיגו להוצי' היינו דווקא במקום שצריכה לטעון ברי אבל אם א"צ לברי דידה אמרי' מיגו להוציא דלא גרע מאם שותקת וכבר כתבנו דלשיטת התוס' אפי' שותקת אמרינן מסתמא בא עלי' באירוסין ולפירש"י שכתבנו לעיל שצריכה לטעון שבא עלי' באירוסין צ"ל באמ' דאמרינן מיגו להוציא והא דאינה נאמנת במיגו דמ"ע היינו משום דמ"ע לא שכיחא ועיין בחידושינו שכתבנו דבל"ז מוכרח לומר כן לשיטת רש"י מ"מ זכינו לדין דלכ"ע נאמנת לומר בתולה אני במיגו דבא עלי'

ד (סעיף ב' ואירע הדבר וכו'). כתב הב"ש ס"ק ב' וז"ל להני פוסקים דס"ל דאף היכא דמצא דם יכול לטעון פ"פ ותניא א"י לטעון ט"ב ש"מ דאף פ"פ א"י לטעון צ"ל מדראינו רמאות דהא שינה המנהג וכו'. ודבריו אינם מוכרחי' דאף דתנא בבריית' סתמא א"י לטעון דמיירי בטענת דמי' לחודא דהא בדף ט' הוי סבר לאוקמי מתני' דהאוכל אבל חמיו בטענת פ"פ לחוד וכן בדף ל"ו ע"א מוקי הא דבוגרת אין לה ט"ב בטענת פ"פ לחוד לפירש"י ובטענת דמי' לחודא לפיר"ח מיהו לכאורה מוכח כן מדאינו יכול לטעון טענת דמי' במיגו דהי' יכול לטעון טענה פ"פ. אך לפמ"ש לקמן דהא דהועילו שושבינין לדעת הרמב"ם ולא חששו שיטעון באמת פ"פ דהא היכא שעשה כמנהג ודאי דנאמן לטעון פ"פ אלא משום דאף לדעת רמב"ם אינו נאמן לטעון פ"פ במקום שמצא דם אלא במקום שיכול לומר שהביאה דם ממקום אחר. אבל היכא דאיכא שושבינין שמשמשו אותה שלא הביאה דם ממקום אחר אינו נאמן לומר פ"פ א"כ י"ל דהיינו דקאמר רב אשי תני כל שלא מושמש ר"ל שהוא לא מושמש אבל היא נתמשמשה ואין לו מיגו דפ"פ א"כ י"ל דהיכא דהיא לא נתמשמשה באמת הוא נאמן במיגו דפ"פ אך יותר נראה דאפילו במקום שלא נתמשמשה או אפי' לפמ"ש לקמן בדעת רמב"ם דאפילו במקום שושבינין יכול לטעון פ"פ ודם נדה היא. מ"מ י"ל דאין להאמינו שלא מצא דם במיגו דפ"פ דכיון שאנו רואי' ששינה המנהג ה"ל כמיגו במקום עדים וכאילו יש דם בפנינו אבל אם טוען באמת פ"פ י"ל דלא גרע מאילו יש דם בפנינו ונאמן וצ"ע ה (סעיף ג' אבל טענת פ"פ אינה בבוגר'). והר"ח והרי"ף ז"ל חולקים וס"ל דבוגרת ומ"ע יש להן טענת פ"פ והרי"ף הוכיח זה מסוגיא דף ט' דמשני באשת כהן ולא אמרי' דהוי ס"ס ספק מוכת עץ הוא ספק אינו תחתיו מיהו התוס' תירצו זה דמדלא טענה שהיא מ"ע ע"ש. ועיין בחידושי' דגם להרי"ף צ"ל סבר' זו בטענת דמי' דמוכח מסוגיא דמוקי מתני' דריש מכלתין בטענת דמי' ואפ"ה לא ה"ל ס"ס אלא דס"ל דבטענת פ"פ לא שייך סברא זו מדלא טענה ונ"מ לדינא בחרשת שוטה וקטנה דאין להם דעת לטעון א"כ י"ל לשיטת התוס' בטענת פ"פ מותרת אפילו באשת כהן וה"ה די"ל כן בטענת דמי' להר"ח והרי"ף אלא דכתבנו בחידושינו דבאמת אין זה ס"ס משום דאיכא ס"ס להיפך דשמ' נבעלה לפסול לה והרי"ף והתוס' שלא תירצו כן היינו משום דקי"ל כר"ג חזקה דאשה מונה בודקת ומונ' אבל בחרשת שוטה וקטנה דלא שייך חזקה זו י"ל דאסורה משום דאיכא ס"ס להיפך אך נראה במקום דאיכא רוב כשירי' אף דקי"ל דאם אין טוענת ברי פסולה לכהונה מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא שיש עדים שנבעלה משום דמעלה עשו ביוחסין אין סומכין על הרוב אבל בטענת פ"פ דאין בו איסור אלא לגבי הבעל עצמו דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כמו שהוכחנו בחידושי' בתוס' ד"ה באשת כהן וכו' א"כ י"ל דבחו"ש וקטנה מותרת אפילו באשת כהן משום ס"ס כנ"ל. מיהו בטענת דמי' להר"ח והרי"ף י"ל כיון דהוא טענה מבוררת הוי כמו עדים ושייך בי' מעל' עשו ביוחסין והוי ס"ס להיפך אם לא היכא דאיכא תרי רובי כדאי' לעיל ס"ס ו' מיהו לפמ"ש הרא"ש דמוכת עץ לא שכיחא וכן כתבנו לעיל דכן הוא דעת רש"י ז"ל דאין לחשבו בס"ס וכן נלענ"ד דהוא מוכרח לדעת הרמב"ם בסעיף ו' בהג"ה דס"ל דלא אמרינן פיתוי קטנה אונם הו' ואוסר אפילו באשת ישראל קטנה שקידשה פחות מג' שנים וקשה דהא ה"ל ס"ס ספק אונס היא ספק מ"ע דהא לא שייך מדלא טענה אע"כ דס"ל דח"ע לא שכיחא מיהו התוס' והרי"ף דחשבו לס"ס ע"כ לא ס"ל הכי

ו (סעיף ד' או מתיחד עמה וכו') כתב הב"ש ס"ק ה' דמשמע מלשון הרמב"ם והמחב' שהיא מכחשת אותו ואומרת שלא בא עלי' כלל. והא דמותר לבא עליה משום דמיירי באשת ישראל שקידשה אחר ג' שנים ולענ"ד ב"ע בזה דאי מיירי שמכחשת אותו והוא נאמן משום חזקה דאין אדם טורח וכו' מה מועיל שיחזור ויבא עליה הא ס"ל להרמב"ם והמחבר בסעיף ו' דבטענת פ"פ אפי' מצא דם תלינן בדם נדה כמו שיבואר לקמן א"כ הא קי"ל בר"פ התינוקת בבעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם דטעמא משום דמסתמא דם נדה היא א"כ ה"נ אפי' ימצא דם אח"כ ניחוש לדם נדה וכן משמע מסוגיא דף יוד ע"ב דלא צוה ר' גמליאל ברבי לחזור ולבעול כעובדא דר"ג ועובדא דרבי שם אע"כ דדוקא בעובדא דר"ג שלא הי' לו אלא טענת פ"פ א"כ אם ימצא אח"כ נעול ע"כ שהט' בתחלה. וכן בעובדא דר"ג שהיה שני בצורת מוכחא מילתא הא לאו הכי לא מהני אפילו אם ימצא דם כמו שכתוב בחידושים והיה נראה לפי עניית דעתי דהרמב"ם והשולחן ערוך מיירי שאינה מכחשת אותו אלא שאומרת שלא בא עליה בעילה גמורה אם כן היא נאמנת אלא דהבדיקה הוא לטובתו אם לא ימצא דם פעם שנית ובזה א"ש מה שכתב הרמב"ם והמחבר בודקין אותה סתם ולא כתב שבודקין אותה בחבית של יין כדעביד ר"ג רבי אלא משום דבש"ס מיירי שהוא טוען ברי והבדיק' היא לטובתה א"כ מסתמא היא מתרצת בזה שלא תפסיד כתובתה אבל הרמב"ם והמחבר דמיירי שאינה מכחשת אותו והיא נאמנת והבדיקה היא לטובתו אינו יכול לזלזל בת ישראל בחבית של יין כדאיתא בש"ס לכך כתבו בדיקה אחרת שאין בה זלזול. אך נראה ליישב דברי הב"ש דאע"ג דקי"ל בר"פ התינוקת בבעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם דטמאה ולא אמרינן דמדיצא דם שמסתמא גם בתחלה היה דם אלא שחיפהו ש"ז וכדקי"ל בי"ד סי' קצ"ב דאפי' לא יצא דם צריכה לספור ז' נקיים שמא חיפהו ש"ז וכן אמרינן הכא בעובד' דר"ג ברבי שם (וע"כ צ"ל הא דכתבו הכא דחוזר ובועל היינו לאחר שתספור ז' נקוים). היינו דכיון דלא שכיח כ"כ שתחפהו ש"ז חיישינן מספיקא לדם נדה אע"ג דדם נדה ג"כ לא שכיחא שלא בשעת וסתה אבל אפ"ה אין להפסיד כתובתה מספיקא ובזה מיושב נמי מה שלא צוה ר"ג ברבי לחזור ולבעול משום דר"ג ברבי שהיה בקי בכיבוס כדעביד בעובדא דבסמוך שם בסוגיא אם כן מסתמא ה"נ בדק פ"י כיבוס ולא מצא דם א"כ באמת לא הי' תקנה לחזור ולבעול דמסתמא דם נדה היא אבל אנן דאין בקיאין בכיבוס כדאי' בסוגיא אינו יכול להפסידה אם ימצא אח"כ דם משום דאפי' לפי דבריו שמא חיפהו ש"ז וכן משמע דמסתמא הרמב"ם והמחבר מיירי באותו עובדא דמיירי בש"ס. ומ"ש הב"ש דסוגיא מיירי באינה מכחשת אותו לא נהירא דבמקום שהיא נאמנת אין סברא לזלזל אותה בחבית של יין

ז (סעיף ה' אם היתה ממשפחות דורקטי) בש"ס איתא שאמרה ממשפחות דורקטי אני וכן משמעות לשון הטור כמ"ש הב"ח אלא דהח"מ כתב דלאו דוקא. ולענ"ד נראה לחלק דודאי אם רוב משפחת' כן פשיטא דאין צריך לטעון ברי. אבל בגמרא מיירי שרוב המשפחה אינו כן אלא שבדק ומנא קצת קרובותיה בזה דוקא צריכה שתטעון ברי דאז תלינן אפי' במיעוט דנאמנת נגד הרוב כמבואר לקמן סעיף ז' דברי וחזקה עדיפי מרוב אבל בשותקת כיון דליכא ברי אזלינן בתר רוב משפחה וכן נראה בעובד' דרבי בשנת בצורת או במקום חולה דאי' נמי בש"ס שאמרה בחולה אני מיירי נמי בכה"ג דליכא רובא לכך צריכה שתטעון ברי. ולפ"ז מ"ש הב"ש דמשמע מדברי הטור דאפי' הוחזקה כפרנית בדורקטי תלינן בשנת בצורת או בחולה נראה דהיינו במקום דרוב חולי' כמותה אין להם דם דמהני אפי' בשותק' א"כ אפי' הוחזקה כפרנית לא גרע משותק' אבל היכא דהוא נגד הרוב נראה דבמקום שהוחזקה כפרנית אין ברי דידה מועיל נגד הרוב וצ"ע

ח (סעי' וי"ו טען טענת פ"פ וכו') זהו דעת רמב"ם דאפי' יבא דם אפ"ה יכול לטעון פ"פ והנה לכאורה הי' נראה דטעמא משים דאין להכחיש את הבעל בשביל שמצא דם משום דתלינן הדם בד' לילות כמו שבאמת הקשו אחרונים על דעת יש אומרים שחולקים על הרמב"ם דלמה לא יאומן הבעל הא קי"ל דנותנין לה ד' לילות והב"ש ס"ק ג' תירץ דד' לילות לא שכיחא והא דנותנין ד' לילות ולא תלינן בדם נדה משום דדם נדה לא שכיח טפי והביא ראיה ממ"ש מהרש"א ז"ל לפי' הר"ח לגירסתו גבי בוגרת בדף נ"ו אי דקא טעון טענת פ"פ ה"נ הב"ע דקא טעין ט"ד הרי אף דמקצת בוגרת אין להם דם בתולים אפ"ה נותנין לה לילה ראשונה משום דדם נדה לא שכיח ה"נ י"ל בד' לילות לכאורה הי' נלענ"ד דנהי דלפי הר"ח י"ל כן אבל לרש"י והרמב"ם ז"ל דק"ל כוותייהו לעיל סעיף ג' מוכח אפכא מדמקשה הש"ס הא אמר רב בוגרת נותנין לה לילה ראשונה ומשני אי דקטעין ט"ד ה"נ וכו' משמע דפשיט' לי' להש"ס מדתלינן בדם בתולים ולא חיישינן לדם נדה ע"כ משום דרוב בוגרות יש להם דם א"כ ה"נ בד' לילות י"ל כן ואין להכחיש את הבעל אך נראה דז"א דא"א לפרש כן אפי' לרש"י והרמב"ם דהא ודאי דא"י לטעון ט"ב מחמת שראתה דם בבעילה שני' הרי דאף דתלי' בד' לילות ולא חיישינן לנדה אפ"ה לא שייך לטעון עליו ט"ב וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי מקשה הש"ס והאמר רב וכו' דילמא בוגרות בלילה ראשונ' היא כמו נערה בלילה שני' אע"כ צ"ל לשיטתי' דפשיטא ליה להמקשה דאין לחלק בין בוגרת לבוגרת או שכולם יש להם דם או שכולם אין להם דם ולא שייך