הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכב

מנה אית לה (גם מה שהקשה על התוספות שכתבו דמוציאין ממון בספק ספיקא דהא קיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ורובא עדיף מספק ספיקא כבר כתבנו בחידושינו שם בדבריהם דלא כתבו דמוציאין ממון אלא היכא דאיכא ברי ושמא ובאמת היכא דאיכא רובא וברי ושמא מודה שמואל דמוציאין כמבואר שם) וכבר כתבנו בחידושינו ישוב על זה דהא דהשמיט הרי"ף הך אוקימתא דקידש ובעל לאלתר וגם לא הביא הברייתא אפי' יש עדים משום דס"ל דלהלכתא אפי' בקידש ובעל לאלתר איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה א"כ היכא דאיכא עדים לא קי"ל כברייתא זו ופסק כלישנא דמתני לה אברייתא ע"ש באורך אך לשיטת הפוסקים שכתבו הך דאפי' יש עדים ולא הביאו הך דקידש ובעל לאלתר ע"כ צ"ל נישוב השני שכתבנו שם דלרבא דקי"ל כוותי' דאמרי' כאן נמצא כאן היה לא חיישינן שמא תחתיו זינתה ואין צריך לאוקימתא דקידש ובעל לאלתר ע"ש

ועיין בכנה"ג שכתב בנכנסה לחופה עם הראשון כשהיתה נדה ומת הבעל קודם טהרתה יש לה ט"ב ואין להקשות עלי' מהא דאמרי' דביהוד' לא הי' יכול לטעון ט"ב מפני שמתייחד עמה אע"ג דקי"ל דצריכה לספור ז' נקיים די"ל דהכא שאני דאמרי' דמסתמא לא עבדי איסורא ולא נתייחד עמה כלל דקי"ל דפירסה נדה אסורי' להתיחד משא"כ ביהודא שהי' מתיחד עמה וכ"ש דא"ש לפמ"ש בחידושינו דף ז' דבאמת חזה ראי' למ"ש הט"ז בי"ד סו' קצ"ב דהיכא דבא עלי' מיד לא מחמדא וליכא איסור נדה מיהו היכא דידוע שנתיחד עמה אף שהיתה נדה בשעת חופה יש לומר כיון דיצרו תקיף חיישי' שמא בא עלי' ואין לה ט"ב

ג (סעיף ג' הגיורת וכו') כתב הב"ח כשגירשה בקטנות' לא יהבינן לה עד דגדלה ונהגה מנהג יהדות דילמא ממחיא ואכלה בגיותה כדאי' בש"ם דף י"א. ונראה דלכך השמיטוה הפוסקי' משום דקי"ל דכתובה אינה ניגבית אלא ממקרקע ולא שייך הך חששא שהרי אינה יכולה למכור עד דגדלה ונהגה מנהג יהדות דאם תמחה אח"כ מכירתה בטילה למפרע ותחזור קרקע לבעל וקושיית הש"ס אינו אלא משום דסתם מתני' ר' מאיר ותו דר' מאיר איירי שם בסיפא דס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה ודינו כשאר חוב דהיכא דאית ליה מטלטלי צריך ליתן לו המטלטלים ואינו יכול לסלק בקרקע מה שא"כ לדידן דאף לאחר תקנח הגאונים דכתובה גובה ממטלטלי מ"מ רשות ביד הבעל לסלקה בקרקע כדאי' רס"י ק' ך (סעיף ד' אבל אם השיר וכו') עיין בחידושי' שכתבנו דהיינו דוקא בידוע שהשיר בתולים אבל מן הסתם קי"ל כשמואל דאמר אין מוכת עץ בבשר ומסתמא לא השיר בתולי' כדאמר בירושלמי דאין בו כח ליגע בסימני' וקמ"ל בהשיר בתולי' דלא אמרינן כיון דלא שכיח שישיר בתולי' דנתלי בדם נדה או בדם צדדין והטעם כדאית' לקחן סי' ס"ח דדם נדה לא שכיח טפי שלא בשעת וסתה וכן דם צדדין איכא למימר דלא שכיח טפי ונראה דאפי' נבעלה לקטן ברצונה אפ"ה כתובתה מנה דאין קפידא בביאת קטן ואפי' לא הכיר בה כמ"ש הב"ש מיהו נראה דאם נבעל' מרצונה לקטן כשהי' ארוסה אף דאם נעשית מוכת עץ תחתיו אמרינן דנסתחפ' שדהו ויש לה מאתים מ"ח הכא דאבדה בתולי' במזיד אף דלא נאסרה עליו מ"מ אין כתובתה אלא מנה דלא שייך נסתחפה שדהו בעשתה מדעת

ה (סעיף ה' אפי' מנה אין לה וכו') משמע דצריכה גט והיינו מטעם דאמרינן דא"א עושה בעילתו בעילת זנות, ויש להסתפק במקום שאסורה עליו כגון באשת כהן במקום דיש לחוש שנבעלה לפסול לה אי נימא כיון דעכ"פ ביאת איסו' הוא לא אמרינן א"א עבב"ז כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ח ס"ק ד' ולא דמי לשאר חייבי לאוין שלא הכיר בה דקי"ל לקמן סי' קט"ז דצריכה גט היינו דמשום איסור עבודה לא הוי מקח טעות אבל בכנסה בחזקת בחולה ונמצאת בעולה דבל"ז הוי מקח טעות אלא דנימא דמשום א"א עושה בב"ז דעתו לקדשה בשעת ביאה ובמקום דהוי בעילת איסור י"ל דלא שייך זה מיהו אפשר לומר דאפ"ה באשת כהן וכיוצא בה כיון דאינו איסור אלא מספק י"ל דדעתו בשעת ביאה שאם הוא מותרת לו תתקדש לו בביאה ועיין בחידושי' דף י"א ע"ב ולפ"ז אם נודע, בודאי שאסורה לו כיון דהוא מקח טעות י"ל שלא הי' דעתו לקדשה בשעת ביאה וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים מזה:. והנה בד"מ כתב בשם הש"ג דאין לה תוספת וכן מוכח מדלקמן סי' ס"ח סעי' ח' ועמ"ש שם וכן מוכח מהש"ס מהא דאמרי' בדף ל"ו בחרש' ושוטה דלר' יהושע יש לה ט"ב אע"ג דבחו"ש אין לה כחובה אלא בדכתב לה כדאי' בסעיף ט' וה"ל כמו תוספת אלמא דאבדה תוספת. וצ"ל לפמ"ש הב"ש דטעם דאין לה תוספת משום דכיון דהיא ידעה הי' לה להודיע לו אף דבחו"ש לא שייך זה מ"מ לא עדיפא משאר נשים דהרי בנמצא בה מומים דג"כ אבדה תוספת מטעם זה ולא מצינו בזה חילוק בין חו"ש לשאר נשים ומוכח מסוגיא זו עוד דבמוכת עץ שלא הכיר בה דיש לה תוספת ולא אמרינן דלא כתב לה אלא לשם תיבת ביאה של בתולה ועיין בח"מ לקמן סי' ס"ח ס"ק י"ג. דהא אמרי' שם בתו"ש דטענינן לה שהיא מוכח עץ אע"ג דאין בהם כתובה כי אם בדכתב לה והוי כתוספת

ו (סעיף וי"ו השוטה לא תקנו לה נשואין וכו') כתב הב"ש בשם המגיד בכנס שוטה ונשתפית צריך לקדשה מחדש ולכך לא כתב הרמב"ם בפ' י"ב בכנס שוטה ונשתפית דיש לה כחובה אם רוצה לקיימה והקשה הב"ש דא"כ מה חידש בש"ס כשהוא שוטה ונשתפה רבה לקיימ' יש לה כחובה מנה מאחר דצריך לקדשה מחדש פשיטא דיש לה כתובה אלא ודאי דא"צ קידושין אחרי' עכ"ל ולענ"ד נראה דמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' אישות דשוטה אין לה קדושין ובפי"א כתב, דלא תקנו לה נשואן וכן המחבר כפל הדין דבסי' מ"ד כתב דאין לה קדושין דקמ"ל הכא דאין לה נשואין אפילו אם כבר קידשה כשהיתה פיקחת, ואח"כ נשתטית או בשוטה שקידשה אבי' בקטנותה ונתגדלה ונשאה דאין הנשואין כלום. ולפ"ז י"ל דמה שאמרו בש"ס (ביבמות דף קי"ג) חרש ושוטה שנשאו נשים. אע"פ שנתפקחו אין להן עליהם כלום רצו לקיימן יש להם כתוב' מנה היינו דמיירי שקידשו כבר קוד' שנתחרשו או נשחטו אלא שנשאו בשעה שנתחרשו או נשתטו. אפילו הכי אין להם עליהם כלום כשחזרו ונתפקחו כיון דהנשואין אינם כלום ממילא דארוס' אין לה כתובה כדעת הרחבים הובא לעיל סי' נ"ה ולפ"ז שפיר קמ"ל דאם רצו לקיימן אח"כ אע"ג דאין צריך קדושין מחדש שהרי הקדושין היו כבר כשהיו פקחין מ"מ יש להן כתובה מנה. ואע"ג דבשעת הנשואין היתה בתולה כיון דהנשואין לא היו כלום יש להם דין בעולה אע"ג דבארוסה אחרת עם פיקח כשבא עלי' באירוסין ואח"כ נשאה יש לה כחובה מאתים דהא איתא במתני' דף י"ב דביהודה אין לה ט"ב מפני שמתייחד עמה ובא עלי' באירוסין הרי להדיא דכשבא באירוסין אפ"ה כתובתה מאחים כיון שהיא בעולת עצמו מ"מ בחו"ש בשעת נשואין שאני כיון שלא הי' בן דעת באותו שעה והיא נבעלה מרצונה דלא שייך לומר נסתחפה שדהו וכמ"ש לעיל בנבעלה לקטן מדעתה משא"כ כשהיא שוטה ונשאה אם קידשה תחילה כשהיתה פקחת פשיטא דכתובתה מאתים למ"ש אפילו בפקחת וכ"ש בשוטה אם רוצה לקיימה ולפ"ז י"ל דברא"ש והטור לשיטתייהו כדאיתא לעיל סי' נ"ה דס"ל דארוסה יש לה כח בה וא"א לפרש הסוגי' דמיירי שקידשו אותן כבר כשהיו פקחין דא"כ למה קתני דאין להם עליהם כלום הא כבר נתחייבו בשעה שנתארסו א"כ שפיר מונח מהש"ס דא"צ קידושין מחדש ועיין בסמוך

ז (סעיף ח' ואם כוס החרשות ונתכקחו או שוטה וכו') כגר כתבנו בסמוך בכם הה"מ דרמב"ם לא כתב שוטה לפי שצריכה קדושי' מחדש והקשה עליו הב"ש עוד דלמה כתב הרמב"ם כשהוא שוטה ונשתפה רנה לקיימה יש לה כתובה. ולענ"ד נראה דזהו דין אחר הוא כחו שיבואר דהתם מיירי כשרוצה לקיימה בתחלה צריך לכתוב לה כתובה ולא הזכיר הקידושי' משום דמיירי נמי אפי' קידשה כבר קודם שנשתטה כמ"ש לעיל בסוגי' דר"פ חרש אבל הכא לא מיירי מדין לכתחלה אלא דאם קיימה בסתם ולא כתב לה כתובה ואח"כ גירשה או נתארמלה יש לה כתובה והטעם משום דס"ל דחה שאמרו בו"פ חרש דלא הקנו כתובה לחרשת משום דא"כ ממנעי ולא כתבו לה היינו כשתתאלמן או תתגרש בעודה חרשת אבל אם וקיימה אח"כ הקנו לה כתובה משום דבשביל זה לא ממנעי מלנסבה כיון שתתפקח ככל הנשי' א"כ ממילא אית לה כתובה מתקנת חכמים ואפשר דאפי' אם נתפקחה וגירשה או מח מיד נמי יש לה כחובה מתקנת חכמים דלא שייך ממנעי ולא מנסבי לאחר שנתפקחה. והיינו דלא כתב הרמב"ם ונתפקחה וקיימה אח"כ יש לה כתובה דאפי' אם גירשה מיד יש לה כתובה אבל בחרש שנשא אשה כתב לשון וקיימה אחר שהבריא משו' דאין שייך תקנה בחרש לחייב אותו במה שעשה בחרשותו בשום חיוב כי אם כשקיימה אחר שנתפקח. וממילא דמיושב היטב מה שלא כתב הרמב"ם בכנסה כשהיא סוטה ונתפקחה. דלא מבעיא כשגירשה או מת מיד דמלתא דפשיטא הוא דאין לה כתובה כיון דהקדושין והנשואין איום כלום כשהיא שוטה דאפי' גט אינה צריכה אלא אפי' אם קיימה בסתם אף דאיכא למימר כיון דא"א עושה בעילתו בעולת זנות מכוין לשם קדושין מ"מ כיון דקי"ל דביאה אירוסין עושה והרמב"ם לשיטתו' דס"ל דארוסה אין לה כתובה וכה"ג כתב הר"ן בכתובות דף ע"ג בקידשה על תנאי דאע"ג דא"א עבב"ז וצריכה גט אפ"ה אין לה כתובה משום דביאה אירוסין עושה וארוס' אין לה כחובה ואפשר דאפי' אם קידשה כבר קודם שנשתטית ונשאה לאחר שנשתטית וקיימה אחר שנתפקחה בסתם כיון דלא היו הנשואין כלום הרי הוא כבא על ארוסתו דלא תיקנו לה כחובה. נמצא דמדין זה דמיירי בדיעבד שכבר קיימה בסתם ואח"כ גירשה או מת א"א לכלול בו דין שוטה ונשתפית (אלא דכוונת הה"מ שלא כתב הרמב"ם דין שוטה ונשתפית לכתחלה על זה כתב לפי שצריכה וקדושין מחדש): ומעתה י"ל דהטור לשיטתו דס"ל דארוסה יש לה כתוב' שפיר כלל בדין זה שוטה ונשתפית אם קיימה אח"כ בסתם אמרינן דא"א עבב"ז ויש לה כתובה

ח (סעיף י"א יש לה עוקר כחובה ר' לבתולה וכו'). עיין באחרונים שנד חקו לתת טעם במה שחילק הרמב"ם בין קטן לגר וחר' דאין כתובתן אלא מנה. ולדעתי נראה דס"ל דקטן דמי להא דאמרי' בכתובות דף י"א דמטבילין אותו על דעת ב"ד משום דזכות הוא לו וכ"ש בגר שנתגיירו בניו עמו ואם הגדיל שעה אחת שוב א"י למחות הרי דזכות הוא א"כ ה"נ בהשיאו אביו או שהשיאוהו ב"ד כמ"ש רמ"א בהג"ה כיון דבא עלי' משהגדיל הוי זכות למפרע דניחא לי' בהאי דעבד אביו או ב"ד ולכך יש לה מאתים ואפ"ה אינה טורפת ממשעבדי שמכר בקטנותו משום דלא ידעו הלקוחות שמא ימחה משיגדיל והא דאינה גובה תוספת י"ל משום דבודאי לא ניחא ליה במה שחייבו אביו יותר חדת של תורה. ולפ"ז בקטן שנשא אשה מעצמו אע"פ שקיימה משהגדיל אין כתובתה מאתי' דדמי לקטן שהתחייב בקטנתחו דפטור לשלם לכשהגדיל

ט (ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו וכו'). כתב הח"מ דהטעם היא דגובה ממשעבדי שמכר בגדלותו משום דתנאי ב"ד הוא וקלא אית לי'. ויש להסתפק אם נפלו לה נכסים לאחר נשואין בקטנותו ומכר משהגדיל אי נימא כיון דחיוב משעבדי אינו אלא משהגדיל טורף. או נימא כיון דהתחיל החיוב משעת נשואין דהא מטעם זה יש לה כתובה מאתים ה"ל דאקני קנה ומכר דלא משתעבד וצ"ע

י (וכן הדין בגר וכו') הנה הה"מ כתב הטעם דאין לה אלא מנה משום דכל אשת עובד כוכבי' היא בחזקת בעולה כשנשאה. והקשה הב"ש דה"ל לחלק כשנשאה פחותה חבת ג' שנים. לדעתי ז"א דלא שייך נשואין בכ"נ פחות מג' שנים דהא אפי' חופה לדידן אינה קונה פחות מג' שנים וכ"ש בב"נ דאין להם קדושין כלל אלא נשואין דאינו כלום פחות מג' שנים ואפי' אם כנסת לתוך ביתו ושמר' מ"ח כיון דאין הנשואין מתחילין אלא לאחר ג' שנים תו לא שייך לחלק בין שמר' או לא והנה הב"ש כתב בשם הש"ג דעובד כוכבי' שנשא בת ישראל וכתב לה כתוב' ונתגייר אין הכתובה כלום דלא כיש אי שחולק ע"ש. ולענ"ד נראה דלא גרע מאם התחייב דבר באתננה דחוב לשלם דהוי כמו לוה בכותיותו ונתגייר דחייב לשלם וה"ה באתנן כדאי' בח"מ סי' פ"ז סעיף כ"ה ובאשת עובד כוכבי' שאני כיון שהחיוב הי' בשע' שהיתה אשת עובד כוכבי' ה"ל כהפקעת הלואתו דמותר. ואף שלא תפסו הקדושין לא גרע מחייבי לאוין לר"ע דלא תפסו קידושין ואפ"ה יש לה כתוב' כדאי' ביבמות דף פ"ה וכ"ש הכא דכתב לה. ועיין מ"ש בחידושינו ליישב קושיית הלח"מ על הרמב"ם

בסי' ס"ח

א (סעיף א' כל שכתובתה מנה וכו') כבר נתבאר לעיל סי' ס"ז סעיף ב'

ב (וכל המתייחד וכו'). הנה רש"י ז"ל כתב הטעם משום דאמרי' שמא בא עלי' ושכח או הערה בה ולא ידע והתוס' בדף ט' ע"ב בד"ה מאי לאו וכו' כתבו הטעם כיון דמתייחד עמה ודאי בא עלי' וכו' ואע"ג דגבי יבמה אמרי' דעד שלשים יום מוקי אנפשי' וכו'. דע"ד כן מתייחד עמה נראה דר"ל דכי היכי דאמרי' ביבמות דף קי"א בארוסתו לאחר חופה דכיון דגייס בה לא מוקי אנפשי' (ועיין סס"י זה) ה"נ אפילו קודם חופה כיון דע"ד כן מתייחד עמה כדי שיהי' לבו גס בה. לא חוקי אנפשי' וכתב הכ"ש דנ"מ בין טעמא דרש"י לטעמא דתוס' דלטעם התוס' דוקא היכא דהמנהג הוא לייחד