הפלאה - קונטרס אחרון (כתובות) רכא

מתורץ קושית הח"מ מסוגיא דף נ"ו משום דבאמת הא בהא תליא דאי לאו דעשו חיזוק שאינה יכולה לבטל שיעבוד גופא היה מועיל לבטל את השטר וכיון דקי"ל דעשו חיזוק אפי' מחלה ע"פ כתובה ראשונה קיימת מיהו אפי' לשיטת הפוסקים דבכל שטר אינו מועיל מחילה בעל פה אין כל כך קושיא מסוגיא הנ"ל. דאיכא למימר דר' יוסי מיירי שאין כותב לה כחובה רק על מנה. ובזה בודאי מהני מחילה במקום דלא עשו חיזוק מיהו הטור ס"ל דכתיבת התקבלתי מהני אבל מחילה בע"פ אינו מועיל אפי' בתחלת קדושין כמ"ש בש"ע לקמן סעיף ט' ולכאורה קשה דהא קי"ל הלכה כר' יוסי דס"ל מחילה בע"פ מהני עכ"פ בתחלת חופה. בשלמא הרמב"ם כבר כ' הה"מ דס"ל דהלכה כר' מאיר בזה בכל חילי אבל הטור דפסק דכתיבה מהני והוא דלא כר' מאיר קשה דבע"פ נמי. ונראה דהוא אזיל בשיטת התוס' דף נ"א דר' מאיר עצמו מודה דכתיבה מהני. וס"ל נמי דהלכה כר' מאיר בכל מילי וס"ל דכל מה דשקיל וטרי בדף נ"ז אי פליגי בתחלת חופה או בסוף אזלא אליבא דר' יהודא ור' יוסי כפירש"י שם אבל לר' מאיר אין חילוק ולעולם לא מהני בע"פ. וכן נלענ"ד דמוכח ממאי דמוקי בדף נ"א מתני' דלא כתב לה בתולה גובה מאתים מפני שהוא תנאי ב"ד כר' מאיר וכבר כתבנו דאע"ג דס"ל לר' מאיר דכתובה דאורייתא ח"מ מתני' מיירי בכתובה הנכתבת קודם החופה שהוא תנאי ב"ד וכמו שמבואר בחידושינו שם א"כ מוכח להדיא דלר"מ אפילו בתחלת חופה תנאו בטל: והנה מ"ש המחבר בסעיף זה או שמחלה לו שכתבה לו התקבלתי משמע דבעל פה אפי' מחלה דלא הוי בעילת זנות ולא אמרי' דלא סמכה דעתה צ"ל כמו שכתב הב"ש דבעל פה כיון שאין הכתובה בטילה יש תקנה לומר לה דלא מהני המחילה וא"צ לכתוב כרובה אחרת משום זה מיהו לענ"ד י"ל דכיון דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ מסתמא מחייב עצמו בכתובה אלא דהיכא דהכתוב' בטילה אף אם יתחייב עצמו בשעת ביאה אפ"ה הוי בעילת זנות משום שלא נכתבה הכתובה וכיון דאינו מועיל דאפ"ה הוי בעילת זנות אינו מתחייב עצמו ג"כ ולהכי כתב בסעיף ט' דבכותבת התקבלתי אין לה לדעת קצת הפוסקים משום דלא שייך בזה לומר דא"א עושה בב"ז. אבל במחילה בע"פ והכתובה תחת ידה כיון דהכתובה אינה בטילה אמרינן דא"א עבב"ז וחוזר ומתחייב עצמו מרצונו כי היכי דלא להוי בעילת זנות ושפיר סמכא דעתה: וכבה הכרחנו בחידושינו זה. גבי הא דאמר ר"י אמר שמואל בדף נ"ז זו דברי וכו' ע"ש: ולפ"ז צ"ל דמ"ש בסעיף ט' הטור והש"ע דבפוחח לה משיעור כתובה הוי בעילת זנות היינו שכ' הכתובה בפחות משיעור אך מ"ש שם דאפי' התנה בשעת הקידושין שלא יהיה לה כתובה הוא דחוק קצת דאי מיירי שלא כתב לה הכתובה כשיעור מאי איריא התנה תיפוק ליה שלא נכתב הכתובה כראוי. וצ"ל בדוחק דה"א דהא עדיפא כיון שהתנה בפירוש אך יותר נראה לי דתנאי בשעת קידושין שאנו. דלא סמכה דעתה כיון דהתנה בשעת הקידושין ועיין בחידושינו דף נ"ו ע"ב גבי כל הפוחת אפי' בתנאה שהוכחנו כל זה מהסוגיא דף נ"א ודשם ואין להאריך כאן יותר

ח (שם בריך לכתוב לה כחובה אחרת). כת' הב"ש דבמחלה א"צ לכתוב אלא מנה דלא כדמשמע מנוסח שטר המחילה שכתב הטור בסי' זה ולע"ד נראה דמוכח כדעת הטור מפ' החובל דף פ"ט דאינה יכולה למכור כתובתה לבעלה כשחבלה בו. משום דאסור לשהות וכו' משמע דאינה יכולה למכור אפי' מנה. דדוחק לומר דהתם מיירי דוקא באלמנה שלא היתה רק על מנה

ט (שם בהג"ה דנין ע"פ זקני העיר וכו'). נראה דמיירי שאין הבעל טוען ברי שהתנה עמה בתחלה לפחות מן המנהג אבל אם הוא טוען מהימן דהא כתב הראיה בדף נ"א דמדייק הש"ס ממתניתין לא כתב לה וכו'. מני רבי מאיר הוא דאחר כל הפוחת וכו' דמשמע ליה ממתני' דלא מהני מחילה משום דאי לאו הכי הוי מהימן לומר שמחלה לי בתחילה. ואין זה טוען אחר מעשה ב"ד א"כ במה שנהגו להוסיף דודאי מהני מחילה בתחלה ממילא הדין שנאמן לומר שמחלה לו בתחילה אך מלשון התוס' שם שלא פירשו כהרא"ה משמע דלא ס"ל כוותי' ואינו נאמן לומר מחלת. וכבר כתבתי בחידושי שם. דתליא בפלוגתא אי מהימן לומר מחלת לי בלא מיגו כאשר יבואר לקמן סי' צ"ו באורך

י (שם בהג"ה ועיין לקמן סי' קע"ו) נראה קצת ראי' להמנהג דע"כ צ"ל דאיסור דאורייתא שאני דהא בזווג ראשון אסור לגרש אא"כ נחבא בה דבר ערוה כדאית' לקמן סי' קי"ט ואפ"ה לא חילקו בזה

יא (סעיף וי"ו בהג"ה אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערין בזוזי דאורייתא וכו'). כ' הב"ש ס"ק י"ד. דזה דעת הגהת מרדכי והוא דעת יחיד. והעיקר ככל הפוסקים דבאלמנה לא משערינן בזוזי דאורייתא עכ"ל. מיהו בתוס' כתובות דף ס"ז ע"א כתבו להדיא בד"ה אמר אביי וכו' דמנה דאלמנה הוי מנה צורי כדמשמע בפ"ק דכתובת אלמנה הוי מחצה כשל תורה עכ"ל וכן כתבו בב"ק דף ל"ו ע"ב בד"ה של דבריהם וכו' וכן איתא להדיא בירושלמי חונה בשם שמואל בשקל הקדש דהיינו מטבע צורי עד כדון בתולה אלמנה מאי די' לאלמנה שתטול מחצית בתולה עכ"ל. ומזה ראי' להתוס' והרא"ש דאפי' למ"ד דכתובה דרבנן מודה דהוא בזוזי דאורייתא דהא שמואל ס"ל דכתובה דרבנן כדקאמר בכתובות דף ח' דהם אמרו והם אמרו ואפ"ה ס"ל דהוא במנה צורי ועוד נראה דמשמע דאפי' כתובת ארוסה דהוא בודאי מדרבנן ואפ"ה משמע דהוא במעות צורי כמו לאחר נשואין מדאמר בדף מ"ד מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואי'. משמע דבמנה ומאתים עצמם אין חילוק בין אירוסין לנשואין וע"כ משום דלא פלוג. ומ"ש הב"ח דלמ"ד כתובה דאורייתא דינה בבינונית כבר כתב הב"ש דאינו מוכרח כמו שכתבו התוספ' בדא יו"ד וכ"נ דמשמע כן בדף נ"ו ע"א דלפי הס"ד דר' יהודא ס"ל כחובה דאורייתא אע"ג דשמעי' ליה בר"פ הנזקי' דסבר כתובת אשה ביבורי' ועיין בחידושי' בדף נ"ו

יב (סעיף ח' יש מי שאומר שא"צ קנין וכו'). כתב הח"מ לא מצאתי מי שחולק על זה עיין בחידושינו ר"פ אע"פ בתוס' ד"ה אע"פ וכו' דמוכח מלשון התוס' והרא"ש שם דליתא מדרב גידל שיתחייב משום חובת איחתוני אלא בשעת אירוסין ולא בשעת חופה כדעת היש חולקין כאן

יג (בסעיף י"א בהג"ה ויש מקומת שהחתן מוסיף וכו') כ' הב"ש במקום שאין מנהג דנין ע"פ דין הש"ס בכספים מוסיפים שליש וכו' כתב בהג"מ דאין זה רבית משום דאפי' מגרשה או מת מיד צריך ליתן לה זה התוס' אך לפ"ז צ"ע לפי תקנת שלנו דבשנה ראשונה ושני' אינו נותן התוס' בשלימות אלא לאחר ג' שנים א"כ לא שייך זה התירוץ ובתי"ט פ' מציאת האשה כתב דאין כאן מקום רבית הואיל והוא יורשה ונלע"ד לפרש דבריו דבאמת משמעות המשנה שהוא פוסק כנגדן משמע דאין זה בתורת חוב כלל אלא שהיא מכנסת לו בקנין גמור שיהיה שלו והוא מתחייב מעצמו בחוב על תנאו שאם ימות או יגרשנה יתחייב ואם תמות היא יפטר מן החוב והראיה לזה דהא אף קודם תקנת אושא לא היתה יכולה למכור בחייו מה שהכניסה בנדוניא כדאמר בב"ק דף פ"ט אם אמרו בנצ"ב יאמרו בנ"מ ועמ"ש לקמן סי' צ' בזה והיינו מפני שאינו כדרך שאר יורש שאינו יורש אלא לאחר מיתה אלא תחלת התחייבו' היה על תנאי זה ודומה שטר הכתובה שנותן לה למי שמוכר שט"ח כזה בטובת הנאה ושיערו חז"ל כיון דבתרי אנפי אם ימות הוא תחלה או יגרשנה ניתן לגבות. שוה הנאה שלו שני שלישי החוב לכך תיקנו הוספת שליש נמצא הנדוניא הוא דמי טובת הנאה של זה החוב ושפיר כתב דאין כאן מקום רבית כלל דלא הוי אגר נטר כלל דעל תנאי כזה אינו שוה החוב רק שני שלישים וכה"ג איתא בי"ד ס"ס קע"ג דמותר לתת ק' דינרי' למי שיבטיח ק' לטרו' שיש לו בספינה ועיין בט"ז שם משום שאינו נותן יותר בשביל הקדמת המעות אלא משום שמקבל אחריות ההפסד וה"נ בשט"ח כזה ולפ"ז א"ש תקנת הקהלות דכיון דשיערו דאותו השטר אינו שוה רק שני שלישי' אין איסור במה שמתנה שאם ימות בשנה ראשונ' או שני' תקבל פחות ואין לתמוה דא"כ למה תקנו חז"ל קבורתה תחת ירושת דהיינו תחת ירושת נדוניא דהא אין יורש כלום דאפ"ה מקח זה הוא טובת הבעל ותו דבקרקעו' נצ"ב או מטלטלין דפוחת חומש בודאי טובת הבעל הוא ולדעת התוס' בד' פ' ע"ב אף ירושת נ"מ הוא בכלל התקנה כנגד קבורתה. עוד נראה פשוט דבנדוניא שנותן האב והוא פוסק כנגדן לבתו דודאי אין כאן מקום רבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והנה הט"ז כתב דבהוסיפו על המטבע דבכתובה נותן במטבע היוצא והנה לפמ"ש רמ"א בח"מ ס"ם ע"ד דדוקא כשהתנה בפירוש ליתן לו מעות וכתב הסמ"ע שם בס"ק ט"ו דנראה דגם בכתובה בעינן שהתנו לשלם במעות צ"ל דמיירי הכא נמי שהתנה כן גם צ"ע במ"ש דאפי' הוסיפו על המטבע יותר מחומש בכתובה אין בו משום רבית אלא בנדוניא דהא מפורש ברמב"ם הלכות מלוה ובהג"מ בב"ק דדין הכותב לאשתו בכתובתה דינו כדין המלוה ודוחק לומר דמיירי דוקא בנדוניא דא"כ ה"ל לחלק ותו דאפי' בנדוניא עצמה אם הכניסה לו שום נראה דאין שייך בו רבית כדאית' בי"ד רס"י קע"ג וכן אם נתן האב הנדוניא כנ"ל ופשטות לשון הרמב"ם משמע דבכל ענין שהבעל מתחייב ואח"כ ניתוסף על המטבע יש בו משום איסור רבית והטעם הוא דהוי כמי שנתחייב עצמו בשט"ח דאסור ליתן ממנו רבית דאין חילוק בין לוה מעות או נתחייב עצמו כדין שמוסיף עליו אח"כ אגר נטר הוא וכ"ש לפמ"ש לעיל דאפילו בכתובה עצמו בעינן שהתנה לשלם במעות היוצא א"כ לפי מנהג שלנו שכוללין יחד עיקר כחובה עם התוספת וכיון שזה התנאי ה"ל רבית לגבי הנדוניא י"ל דבטל התנאי לגמרי וצ"ע לדינא. גם צ"ע אם נפחת המטבע דכתב בעה"ת והביאו הט"ז דבשאר בעל החוב אין מפסידין א"כ הכא בנדוניא אם לא נפחת שליש כוון דעכ"פ אינה מפסידה מקרן שלו שהכניסה לו אם ניחא בזה דיכול לסלקה במטבע היוצא באותו שעה ועיין בב"ש שכתב בשם הד"מ דאין כותבין אגב בכתובה שאם כן לא יוכל הבעל למכור שום דבר ואף לפמ"ש בש"ע חשן משפט סי' ס' דבכל השטרות אע"פ שנוהגין לכתוב אגב מקרקעי אפ"ה אין טורפין מפני תקנת השוק א"כ מה"ט אין חילוק בין כתובה לשאר חוב דבאמת אין טורפין מטעם זה ואפ"ה כותבין דנ"מ לענין בע"ח מאוחר כדאי' שם בח"מ וא"כ ה"ה בכתובה וצ"ל דכיון שאם היה נוהגים כן לכתוב אגב בכל הכתובות אין מקום לתקנת השוק כיון שכל אחד כותב לה בכתובה הרי ידוע להלוקח ואין שייך לתקן שיכתוב ואף שידע הלוקח אפ"ה לא תטרוף להכי טוב יותר לתקן שלא לכתוב כלל אגב ולפ"ז אפי' אם אחד כותב אגב אין מועיל לטרוף מטלטלי משום תקנת השוק כמו בכל שט"ח

בסימן סז

א (סעיף א' או נחלצה מן האירוסין וכו') כתבו התוס' דלרבותא נקט אע"ג דלא מחסרא כניסה לחופה. אף דאיתא לקמן סי' קס"ו ס"ב דמצות יבמה מקדש וצריכה ג"כ כניסה לחופה כמו שאר אשה צ"ל דאפ"ה קמ"ל דלא נימא כיון דמדאורייתא יכול לבא עליה בע"כ אפי' בלא קדושין היא בחזקת בעולה ויש להסתפק ביבמה שנכנסה לחופה עם היבם ולא נבעלה אם היא בחזקת בעולה והוא בכלל מאי דאיתא במתני' ולקמן בסעיף ב' אם נחלצה מן הנשואין כגון שנכנסה לחופה ה"ה בחזקת בעולה או נימא דהיינו דוקא שנפלה לפניו כשהיתה נשואה מאחיו כגון שנכנסה לחופה עם אחיו ולא נבעל' ומת. אבל בנפלה מן האירוסין ונכנסה לחופה עם היבם י"ל דלאו בחזקת בעולה היא דהא אמרי' ביבמות דף קי"א דאע"ג דטענת בתולים אם נסתרה עמו שוב א"י לטעון טענת בתולים ה"מ בארוסתו אבל יבמתו מבזיז בזיז מינה ומוקים אנפשי' עד שלשים יום א"כ י"ל דאף שנכנסה לחופה עם היבם אינה בחזקת בעולה וכן משמע ממ"ש התוס' דף ט' ע"ב דביהודה שהיה מתייחד עמה מן האירוסין אחרי' דלא מוקי איניש אנפשיה טפי מיבמה אחר החופה ע"ש והרי לא חילקו באלמנה מן האירוסין בין גליל ליהודא אפ"ה כתובתה מאתים וכ"ש ביבמה לאחר החופה דבזיז מיניה דאינה בחזקת בעולה ומ"מ נראה די"ל דלא חילקו חז"ל בנשואין וכל שנכנסה לחופה היא בחזקת בעולה ובזה א"צ לומר שנדחק הב"ש דהא דנקט בסיפא דמתניתין חלוצה מן הנשואין נקט איידי דרישא ולפמ"ש טובא קמ"ל דאפילו נכנסה לחופה עם היבם היא בחזקת נשואה וכתובתה מנה

ב (סעיף ב' כגון שנכנסה לחופה וכו'). בש"ס מקשה וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני כגון שקידש ובעל לאלתר והרי"ף והפוסקים השמיטו זה וכתב הט"ז דהפוסקים חולקין על רש"י והתוס' וס"ל דהקושיא הוא על רבה דמשני זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה דניחוש שמא תחתיו זינתה ברצון ואע"ג דאיכא ספק ספיקא ספק ברצון ספק באונס ואת"ל ברצון שמא אינה תחתיו אין מוציאין ממון מס"ס ומתרץ בזה מה שהקשו התוס' בדף ט' ע"ב ד"ה אי למיתב וכו' דלמ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה ולא חיישינן לרצון ומפרש דהיינו באמת קושיית הש"ס הכא ואין דבריו מובני' כלל דהא במתני' דלקמן דף י"ב ע"כ לא מיירי בקידש ובעל לאלתר דהא היא אומרת משארסתני נאנסתי ואפ"ה מפרש ר' ששת לקמן דף י"ד ע"ב מקח טעות ממאתים אבל