האמונה והבטחון נא

ואקלים שיש בו א"י כנגד יום ז' ופסוק מלא הוא כי א"י נקראת מנוחה שנאמר זאת מנוחתי עדי עד וגו' ואומר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה. על שני הענינים אלו שהזכיר שהם עשיית השמים והארץ ומנוחה ביום הז' ברך את יום השבת ויקדשהו כבר בששת ימי בראשית כמ"ש ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ואל יבהילך כי בו שבת לומר שלא ברכו ולא קדשו אלא על השביתה ועל המנוחה ששבת בו ונח בו מכל מלאכתו וע"כ ברכו וקדשו שאלו לא פעל קודם יום הז' לא היה נקרא נח ושובת בו. ול' ברכה נופל על ההתפשטות הנמשך מן המקור בלשון בריכה לפי שהוא יום מנוחה קידשו וכבר רמזתי פירוש לקדשו וכן ויקדשהו ברכה לקדושה לפי הקבלה קדושה מקבלת ברכה כי הברכה מאין סוף וקדושה הוא מקדש. ע"א הקדים ברכה לקדושה י"ל כי זה רמז לקדושה למה שאמר כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ועכ"ז שאמרו שמברכין על המצות קודם שיעשה אותן אם לא ברך יצא שאין הברכה מעכב' המצוה ואינה אוסרת אלא מן הנהנין בלבד שכך אמרו מברכין עליהן עובר לעשייתן ולא אמרו שאם לא ברך עובר לעשייתן לא יצא י"ח אלא כך אמר שכך ראוי לעשות על כן יש לומר שאם לא ברך יצא אלא שהפסיד הברכות וראיה מלולב דאמר מר מדאגבהיה נפיק ביה ומשום הכי מברך על נטילת לולב דמשמע לעבר ושמא תאמר מפני מה אינו מפסיד הברכה כמו שאמרתי למעל' לומר שבשעה שהגביהו לא הגביהו לשם נטילה אלא להוליכו לבית הכנסת או לברך עליו תחלה ואחר יצא בו ומן התורה אינו צריך אלא לקיחה בלבד דכתיב ולקחתם לכם לפיכ' יוצא בו משלקחו כבד את אביך ואת אמך אחר שהזכיר הזהרת השבועה שלא ישא את שמו לשוא הזכיר שמירת שבת והזהיר עליה והזהיר על כבוד אב ואם שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו ואמר כבד את אביך וגו' ונאמר כבד את ה' מהונך השוה הכתוב מורא אב ואם למוראו של מקום. ונאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכתו של מקום וכל כך למה לפי שג' שותפין יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו כיצד כ' דברים הם באדם עשרה משל הקב"ה וה' משל אביו וה' משל אמו כמו שאמר ג' שותפין יש לו לאד' הקב"ה אביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרני' ומוח שבראש ולובן שבעינים אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער שחור שבעינים והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העינים ודיבור שפתים ושמיעת האוזן והלוך הרגלים ודעה ובינה והשכל ומן הטעם הזה השוה אותם לכל אלה וטעם לכבוד אב ואם ומוראם לעבוד את האדמה אשר לוקח משם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לפי שאלו המצות הם שכליות ומתחייבות מדרך השכל והחכמה ואפילו לדעת הפתאים לפי' קצר דבריו ולא האריך בהם כמו האחרות ע"פ שהאחרות מושכלות אין חיובן נודע וניכר אלא לחכמים אבל ההמון אינם ירים בחיובן לפיכך הרבה לבאר ענינם לא תענה ברעך עד שקר יש בפ' ר. מענה ועדות שתי לשונות וכשתפס שתי לשונות אלו והיה יכול לומר לא גיד העיר מחשבותינו לפרש אותם כל א' בב' ענינים ונאמר כי מלת תענה פירושה עדות דרך פשט הכתוב והענין. ונפרש אותה כמו כן מלשון אענה את השמים כלומר לא תתן כח ועזר וסמך ברעך ונפרש כמו כן מלת עד בב' פנים הא' בלשון עדות שהוא הדבר היוצא מפיו וב' עד ממש שהוא האיש המעמיד עד שקר כלומר גם הוא עד שקר כמוהו שלא יזמין עדי שקר אלא מי שהעיד דבר בשקרים. ובאומרו ברעך ולא אמר רעך י"ל שיש פעמים שגם הנתבע בכלל השקר וכבר העיד הוא שקר על אחר ונפרע ממנו