האמונה והבטחון מט

גוף כלל. לא תשא את שם ה' וגו' אחר שהודיעו להם אלהותו בדבור ראשון ואסר להם אלהים אחרים ועשיית פסל ותמונה בדבור שני הזהירם בדבור שלישי על כבוד שמו וקדושתו שלא ישבע לשוא ואפי' על האמת ללא צורך ולבטלה וליעדם בכאן יחוד שמו שכל דבר ודבר נרמז בשם שיש לו. וז"ש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ובהגדה ומנ"ל דשמו גופו שנאמר ושם רשעים ירקב אטו שמו ירקב אלא גופו ירקב. זהו טעם איסור ההזכרה לבטלה וללא צורך. ע"א שמו לשוא. כל שבועה בנקיטת חפץ כגון ספר תורה שהתורה שמו של הקב"ה כמשז"ל מאי ועוזבי ה' יכלו זה שמניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. וכתיב באברהם שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' וגו' ואומר כי כל בשמים ובארץ וידוע הוא שכל שבועה של תורה חפץ בידו הוא וכשהוא אומר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ולא אמר לא תשבע בשם ה' אלהיך אין לומר שעשה כן כדי לתפוש דרך קצרה שהרי מספר האותיות שיש בלא תשא את השם כמספר אותיות שיש בלא תשבע בשם ה' אלהיך וכן לא תשבע בה' והיה תופש דרך קצרה לכך למדנו שהנשבע בתורה נשבע בשמו של הקב"ה וכל הנושא ס"ת נושא שמו לכך אמר לא תשא וכן נרמז באומרו לא תשא איסור ההזכרה לבטלה שכן מצינו לשון נשיאה בהזכרת שמות ב"ו שנ' ובל אשא את שמותם על שפתי. ולולי שכל שבועות של תורה חפץ בידיהם הייתי אומר שאין לא תשא תזכיר אלא אחר שיש בה נקיטת חפץ א"א להוציאו מכלל פשוטו הכולל ב' ענינים ונקיטת מצוה של תורה כגון מילה או ציצית או תפילין או א' משאר המצות של תורה דמי הוא כמו שאוחז אבר מאבריה של תורה שאין לך מצוה אחת ממצות של תורה מצוה קלה או חמורה מתרי"ג מצות שלא יהא כנגדה אחד מאבריו של אדם או א' מגידים כמו שכתבתי והוצרך לאסור להם ההזכרה לשוא וההזכרה לבטלה. וההזכרה לשוא היא לצורך דבר כגון שבועה שאין לך בידי כלום ויש לו או יש לי בידך ואין לו וכיוצא בה שהן שבועות שבין אדם לחבירו שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ויש בזה ב' תועלות לב' ענינים כשנטהר שלא נשבע בשקר. הא' שבטל השקר והב' שהעמיד האמת כשימנע שלא יגזול ממון חבירו נמצאת תועלת לב' עניני' אלה באיסור שבוע' לשקר. וההזכרה לבטלה היא כגון הנשבע ללא צורך על דבר ידוע כגון הנשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש ולא היה צריך לכך ובכלל זה' להזכיר שמו בדברי הבל וריק והוצרך לאסור להם דבר זה לפי שהוא קרוב להיותו ראוי לעשותו באהבתו את שם קדשו ויהיה דומה בעיניו כמו שמזכיר אוהביו תמיד לצורך ושלא לצורך בכל עת ובכל שעה וכה"א באהבתה תשגה תמיד ופי' תשגה כמו תהגה ולכך הוצרך לאסור להם שלא לעשות דבר זה ושלא ישא שמו כי אם לצורך על האמת. ויש בזה רמז למה שאמר הכתוב מברך רעהו בקול גדול וגו' וכן מה שאמר לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו יותר מדאי ואין ספק כי זה נאמר על המברך ועל המספר השבח ללא צורך ודע כי כל זמן שאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקב"ה או א' מנפלאותיו יש לפניו התעוררו' כפי מחשבת מעלת החושב וזש"ה בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' וכשההתעוררו' ההיא מתעורר על דבר ריק במה יברכהו והוא ראוי אל ההפך וקרוב לענין זה מש"ה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ואם לא היה כח באדם לעורר הדברים לא היה משביעם שלא לעשות. ופי' עד שתחפץ עד שתצא מן הכח אל הפועל כלו' לא תעירו עצמכם שכן מצינו לשון עוררות בדוד אע"פ שהוא מבנין הפעיל כמו העירה והקיצה למשפטי לא התעוררות האהבה עד שיהיה שם הדבר הראוי שיהיה התעוררות בזה על ידו זהו עד שתחפץ שתעשה רא על ידי