האמונה והבטחון מ

על הנפש ואינו נכון שכבר הזכיר ואמר ירדוף אויב נפשי ואין צורך לכפול והפנים לבדם נקרא כבוד שכן מצינו שאמר משה הראיני נא את כבודך והשיבו לא תוכל לראות פני מתוך התשובה למדנו עיקר הבקשה באומרו הראיני נא את כבודך. וכסאו של הקב"ה נקרא כבוד שנא' אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך ואומר כסא כבוד מרום מראשון וגו' אם נפרש אותו כסא שהוא כבוד וסוף דבר כל דבר שהוא למטה מדבר אחר נקרא כבוד לאותו דבר שלמעלה ממנו

פרק יח ומשה הי' רועה את צאן יתרו חותנו וגו' לפי המקובל בידינו מענינו של מרע"ה ראוי לנו לומר כי משה היה מוכן מו' ימי בראשית להרוג את המצרי ולהיות רועה צאן וע"כ כתיב היה רועה ולא אמר ויהי רועה או וירעה משה גדול כח הצאן שמעשירות את בעליהן ר"ל בצמר בחלב ובולדות ולפי' היה חביב הצאן לאבותינו ומקדימין אותו בכל מקום לשאר בע"ח באברהם כתיב ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן. וביצחק כתיב ויהי לו מקנה צאן וביעקב כתיב ויהי לו צאן רבות. אך מה שאמר יעקב למלאכים ששלח לעשו ויהי לי שור וחמור ואח"כ הזכיר הצאן עשה כן בכונה לב' ענינים הא' לרמוז לו רמז שכבר נולד לו יוסף שהוא שטנו של עשו דכתי' ובית יוסף להבה לפי שיוסף נק' שור דכתי' בכור שורו הדר לו לפיכך פתח בשור זהו ענין א' והענין הב' לפי שלא רצה לפתוח לו בצאן לפי שע"י הצאן זכה לברכות שנאמר לך נא אל הצאן וגו' לפיכך לא רצה לפתוח לו בצאן וכשחזרו המלאכים כתיב ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן וגו' וכן אחר שנתרצה אליו וקבל מנחתו כתיב אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן וגו' בב' מקומות אלו הקדים הצאן לשאר המקנה ואין קפידא בדבר בב' מקומות אלו הא' שלא היה בפני עשו, והב' לפי שכבר נתרצה לו ומה שהקדים במנחה הצאן כדכתיב עזים מאתים וגו' והכל נק' צאן כדכתיב בפסוק מן הכבשים ומן העזים תקחו וכתיב משכו וקחו לכם צאן וכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים וגו' עשה כך כדי להפחידו לומר אתה בא להלחם בי ולא תוכל שכבר ברכני אבי שהבאתי לו מטעמי גדיי עזים ואמר לי הוי גביר לאחיך ולך אמר את אחיך תעבוד אבל תחלה כששלח המלאכים לא רצה לפתוח בצאן שלא יהא כמקניטו והזכיר במנחה אתונות עשרים באחרונה לומר עתיד אתה ליפול בידי בימי משיחנו שנא' בו גילי מאד ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע וגו' ואם אתה סבור להלחם בי לבד הרי לך רמז בעונה זכרים הראוים כנגד נקבות לומר עדיין יש לי להוליד שבט שעדיין לא נולד בנימין בשביל זה פתח בעזים ותישים וסיים באתונות ועיירים. ע"א פתח בעזים ואח"כ רחלים שהיו זכרים שלה' מרובים משל אחרים והקדים כמנהגן כי בכל עדר קודמים עזים ותישים זש"ה והיו כעתודים לפני צאן ואח"כ גמלים שהיו זכרים כמ"ש גמלים מניקות ובניהם שלשים כלומר בין כולם שלשים נשארו פרות ואתונות שהן זכרים שלהן י' כמ"ש פרות ארבעים ופרים עשרה אתונות עשרים ועירים עשרה הקדים הטהור ואח"כ הטמא ובכולן הקדים הנקבות לזכרים שהיו מרובות וי"מ לפי זמן עבוריהן הקדימן כל שחדשיו מועטין הקדים אותו חדשי עבוריה של עזים ורחלי' ה' חדשים ושל גמלים ושל אתונות י"ב חדשים ונשוב לדברינו ונאמר לפי שיש טוב והנאה גדולה מגעת מהן לבעליהן לכך היו אבותינו אנשי מקנה ויש לומר כי מאשר ידעו אבותינו שעתידין ישראל להיות משועבדי' למצריי' לרעות צאן כדי להיות רחוק בעיניהן עבודת צורת צאן כמו שהמצריים עובדים צאן שנאמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן או שיתנו להם מקום מיוחד כמ"ש ואמרתם אנשי מקנה היו וגו' מפני