האדמו"ר הזקן צב

שנים דאפשר דמתרמי בן סוף שנה גדול בגידולו ודמי לבן סוף שנתים קטן בגידולו דלא דמי גידול שנה ראשונה לגידול שנה שנייה וההפרש שבין בן חדש א' או פחות לבן תחלת שנה שנייה דהיינו בן י"ב חדש גדול יותר למראית עין מההפרש שבין בן סוף שנה א' לבן סוף שנה ב' בבהמה אחת עצמה. ולזאת יכול להיות אפשר דמתרמי גדול בגידולו שהוא בסוף שנה א' דדמי לקטן בגידולו שהוא בסוף ב' משא"כ בבן חדש או פחות לבן י"ג חדש כו'

ובר מן דין יש לפרש הא דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים היא מיעוט' אלא דשכיחא והכא בדרבנן לא חיישי' למיעוטא אע"ג דשכיח ואפי' בספק שקול יש מקום להקל כאן משום ספק דרבנן לקולא אלא דהרשב"א שהחליט כאן לאיסור לשיטתיה אזיל דס"ל הלכה כר' יוסי להחמיר בספק דרבנן שיש לו חזקת איסור או טומאה כמ"ש בתשו' סי' ת"א והמ"א בשמו בפ"ו מה' עירובין מסוגיא דעירובין דל"ו ע"א ופירש"י שם משום חזקת ביתו וה"נ בנ"ד איכא חזקת איסור כמ"ש הרא"ש בתשו' הובאה ב"י אה"ע סי' קנ"ו דתרי ותרי דוקא מפקי לה מחזקה משום דהרא"ש נמי ס"ל כהרשב"א גבי ספק עירוב בספ"ב דשבת. אבל לפ"ד רש"י והרמב"ם שם (והרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דהלכה כת"ק דר' יוסי בפ"ב דמקואות) וכ"פ הב"י בש"ע א"ח סי' תט"ו כרש"י ורמב"ם דלא מוקמי' אחזקה דביתו בתחומין דרבנן יש להקל בנ"ד אפי' בספק שקול כונו בתרי ותרי להרא"ש

ועוד דאפי' להרא"ש (דס"ל שהיא חזקת איסור) דוחק גדול הוא לחלק בין תרי ותרי לשאר ס' שקול בנ"ד דהא בדאיכא חזקה לקולא מוקמי' אחזקה בכל ספק שקול ואפ"ה מחמרי' בתרי ותרי כדאיתא בהדיא בסוגיא דעירובין דצ"ה סע"ב. וא"כ הכא דמקילינן בתרי ותרי כ"ש שיש להתיר בכל ספק שקול. וא"ל משום דהתם מיירי בדאורייתא מש"ה מחמרי' בתרי ותרי. דמ"מ איכא ק"ו להתיר גם בנ"ד בכל ס' שקול. דהא עכ"פ התם מחמרי' בתרי ותרי מאיזה טעם שיהיה ואפ"ה מקילינן בספק שקול והכא דמקילי' בתרי ותרי כ"ש שיש להקל בשאר ספק שקול ועוד דהא גם גבי איסור שבויה דרבנן ס"ל להרא"ש פ"ב דכתובות כהתו' שם (וא"ל משום דאיסור כהונה שאני דמעלה עשו ביוחסין להחמיר אפי' בס"ס ובעינן תרי רובי בספ"ק וכמ"ש התוס' ביבמות דס"ח ע"א דהא ה"נ שרי באשת כהן אע"ג דנעשית זונה מביאה א' כמ"ש הטור סי"ו עיין שם בב"ש סקכ"א) והכא שהתיר הרא"ש בתרי ותרי והחמיר בתרי אמרי אשתבאי ושנים מכחישים אף דאיכא חזקת היתר. והתם תניא בהדיא להתיר בשאר ס' שקול כגון ע"א אומר נטמאה וע"א אומר לא נטמאה. אע"ג דודאי אשתבאי מכ"ש שיש להתיר בנ"ד בשאר ס שקול. והטעם שהקיל הרא"ש כאן יותר מבשבויה היינו משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן והוא רוב מעליא דלא החמירו ביה רבנן אלא לחומרא בעלמא היכא דאפשר כגון באשת ישראל ולא באשת כהן. משא"כ בשבויה שהחמירו באשת כהן להוציאה מבעלה. ומה"ט מכ"ש שיש להקל בשאר ס' שקול. וכ"מ בהדיא מלשונו בסוף התשו' דכל ספק שרי הכא (והיינו מה"ט דרוב נשים כו' דרובא עדיף ומפיק לה מחזקה דעשוייה להשתנות עפ"י הרוב והא דכתב מתחלה דתרי נפקי לה מחזקה קושטא דמילתא נקט אפי' בלאו ה"ט דרובא שלא הזכירו עדיין ע"ש). ומה"ט נמי יש לומר לכאורה דא"ש מה שהקיל הרא"ש בס' דרבנן בנ"ד אף גם לפמ"ש באו"ה כלל כ"ה לפי הגהת הש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס דלא מקילינן בס' דרבנן אלא בכה"ג דביצת נבילה כו' אבל לא היכא דאיכא חשש איסור דאוריי' אע"ג דמדאורייתא. אזלי' בתר רובא כו' אא"כ היא חומרא בעלמא כבשר שנתעלם מן העין כו' משום דה"נ נמי בנ"ד יש לומר דהיא חומרא בעלמא מאחר דשרינן באשת כהן

ומיהו זהו דוחק גדול לדמות איסור זה שחששו למיעוט דלא כלו חדשיו לבשר שנתעלם מן העין דהרבה אמוראים מתירים וגם האוסר הוא מטעם חומרא בעלמא (ולא משום דחיישינן למיעוטא דשכיחא) כמ"ש ש"ך שם אבל הכא רשב"ג דאוסר הוא מדינא ולא מחומרא בעלמא אלא משום דנפלים שכיחי ודבר ההוה הוא כמ"ש התוס' בנדה ד' מ"ד ע"ב וכ"כ התו' ורא"ש ר"פ החולץ והא דמקילינן באשת כהן היינו משום דבשעת הדחק כזה שלא להוציא אשה מבעלה סמכי אדרבנן דפליגי ארשב"ג ולא חיישי' אפי' למיעוטא דשכיחא כדאי' בסוגיא דס"פ