האדמו"ר הזקן צא

דוקא ולא הביא תקנת רגמ"ה וכן כל האחרונים לא הביאוהו. והנה מאחר שמן הדין אין על הרב לגזור היה השוחט יכול לומר אדרבה כדין המנדה למי שאינו חייב נידוי ואם לא אמר אדרבה אין בזו קבלה על האיסור רק קבלה לשמוע לו למנוע מלשחוט למען השלום ולא קבלה באיסור כלל מאחר שלא ענה אונן בפי' או לשון אחר מפורש דוקא שמקבל ע"ע באיסור בפי' וגם אם היה מקבל בפי' לאסור עליו דברים המותרים וגם אם היה מקבל בפי' ע"ד הרב מאחר שלא קבל טובה ממנו יכולים ג' הדיוטות להתיר בלי רשות ולהיות כ"ז פשוט בפוסקים ובש"ע לא ידעתי תחילה על מה נפל הספק ומחלוקת שם ונדמה לי כי העיקר הוא על סכינים הלטושים וזו מחלוקת ישינה וקשה לי להכניס ראשי בזה להכריע במכתב כ"א מפה לאוזן שומעת השומע ישמע והחדל יחדל. ולהיותי בדרך בלא ספרים לא יכולתי להאריך יותר בשגם עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים מה זה ועל מה זה ואם יודיעוני עלי לשלוח תשובתם בצדם איה"ש בבואי לביתי לשלום כ"ד או"נ שניאור זלמן

וגם אם בנה יסודו על ס' תוי"ק יש לי להשיב תשובות הרבה אם יהי' מן ההכרח. וגם אם לא התירו ג' הדיוטות אין לאסור הבשר בדיעבד כמ"ש הפר"ח (שם סקל"ח) בשם הרא"ש דאינו אלא קנס ולא מדינא ולאחרים אין להחמיר וה"נ בנ"ד הבעלי בתים סמכו על השוחט וב' עדים המסייעין לו ואומרים קבל ע"ע החרם ולא האיסור בפירוש וגם גזירות הרב וב"ד ע"כ לא היתה לחלוטין עולמית רק עד שינסוהו אחר י"ט וכיון שאמר הרב בפה מלא ברבים שאינו רוצה ליתן קבלה בשום אופן בעולם על לטושים ממילא בטלה גזירתו מאחר שאין המניעה מהשוחט וגם אם לא בטלה אין לאסור בה"מ כמו בנ"ד כי הרב לא אמר חד"א כ"א השחיטה ולא פי' בהדיא שיהיה בשר הנשחט חד"א כמבואר בס' שמ"ח (סי' ב' סכ"ב) וגם בעיקר הדין יש לדון על גזירת הב"ד ממ"ש הרמב"ם בהלכות ממרים כאשר יפרש המוכ"ז נ"י כל הנ"ל השבתי לשואלי עפ"י רשות ורצון הרב שציוה לשאול ואמר בפה מלא שרוצה לבטל דעתו מפני דעתי כאשר הוגד אלי נאמנה. נאום שניאור זלמן הנ"ל: (שייך לי"ד ססי' ט"ו

) יא הנה בתשו' הרשב"א וש"ע לא הזכירו רק גדיים קטנים והת"ש הוסיף מדיליה גם עגלים הרכים והגם דלכאורה יש לחלק ביניהם שבגדיים מחמת קטנותם אין הפרש כל כך נראה לעין בין בן פחות משבוע יום או יומים לבן יותר משבוע איזה ימים מועטים אבל בעגלי' יש הפרש יותר ניכר לעין מבגדיי' כנראה בעליל (וגם הדעת מכרעת כן דמאחר שהגדי בן שנה או ב' קטן הרבה מעגל בן שנה או ב' לזאת גם הוספת הגידול דגדי בשבוע לפחות היא שיעור קטן הרבה בכמותה מכמות הוספת העגל). אך הת"ש אזיל לשיטתיה דאע"פ שנראה גדול הא אמרי' ריש מנחות דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים. אמנם מלשון תשובת הרשב"א וכל מקום שאנו חוששין לו שאינו בן ח' מחמת קטנותו כו' משמע בהדיא דיש מקום שאין חוששין לו דהיינו כשאינו נראה קטן כ"כ. ושוב מצאתי כן בס' פרי תואר שדקדק כן מלשון הרשב"א להקל בזה ולא להחמיר אלא היכא דניכר לעין שנולד מימים מועטים (אלא דמ"ש שהוא ס' דאוריי' צע"ג)

ומ"ש הת"ש מריש מנחות לק"מ דהתם יש לומר דמיירי בסוף שנתו דלא מינכר לבן יג"ח דמקרי איל בן ב' שנים (ומ"ש כל הזבחים סתם היינו כל מיני זבחים עולות ושלמים כו' משא"כ במסקנא הן רוב מיני זבחים) אבל בין בן חדש א' לבן י"ג חדש הוא נגד החוש לומר דלא מינכר ומכל שכן בקרבנות יחיד שכשרים מיום ח' כדתנן ספ"ק דפרה. וחילוק זה בין סוף שנה לתחלתה מוכרח הוא בסוגיא דקדושין דנ"ה ע"ב ואשתכת בן שנה דלא תקשי מסוגיא דריש מנחות וסוגיא דזבחים דע"ה ע"ב דאיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה והתוס' דזבחים שם תירצו הא דאיתא בקידושין שם ואשתכח בת שתים דלאו דוקא שתים כו' ולא תירצו ולא הקשו אהא דאשתכח בן שנה אלא ודאי כמ"ש לחלק בין תחלת שנה לסופה ולכן יש לומר בסוגיא דקדושין דמיירי דאשתכח למראית העין כבן חדש א' או פחות בקרבנות היחיד וליכא לספוקי באיל בן י"ג חדש. ובמתני' דזבחים דהכל יכולים להתערב אפי' פסח ואשם יכולים דייקא ומשכחת לה בסוף שנתו דפסח אבל בדאישתכח בת שתים איכא למיחש שמא היא בת שנה בסופה והקשו שפיר. ולא תירצו דאשתכח בת שתי שנים בסופה משום דלא פסיקא להו מילתא כל כך דמנא ידע' שהיא בסוף ב'