האדמו"ר הזקן פט

לפ"ד רש"י והרמב"ם ואף שבין להמ"א ובין להפר"ח יש להקל מ"מ כיון שהקולות הן מב' טעמים חלוקים אינן מצטרפין בדאורייתא כמ"ש הש"ך סי' רמ"ב וכ"ש בפסח ואף דהמ"א והפר"ח מיירי בקמח ממש שמערבים בידים מ"מ כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפיי' א"א להכחיש החוש ומה שלא הזכירו זה הפוסקים היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהי' נילוש יפה עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאד מאד בלישה ואין לשין יפה יפה ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים באמת והנה משהו קמח בעין שע"פ המצה למעלה שנתחמץ במרק כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת יש בזה חשש איסור דאורייתא כי אין כאן תערובות כלל אבל במצה טחונה שעושים ממנה עגולים יש לדון בזה דין תערובות ותלוי באשלי רברבי מחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' ק"ד גבי תערובת יבש בלח ע"ש בפר"ח. ומגודל טרדתי לא אוכל להאריך בזה ומ"מ אין למחות בהמון עם המקילים כיון שיש להם על מה שיסמוכו והעיקר ע"ד רש"י והרמב"ם אבל לפמ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח פשיטא שיש להחמיר כהרשד"ם שבפר"ח ומ"מ בי"ט האחרון המיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח והיה זה שלום מאדה"ש כנפש או"נ שניאור זלמן במוה' ברוך זלה"ה. וחדש של ישראל לפ"ד המ"א (ססי' תפ"ט) אין חשש אלא שבתשובת כנסת יחזקאל (סי' מ"א) האריך להחמיר ע"פ דעת הב"ח ונהוג עלמא כוותיה אך לצורך זיתים של אכילת מצה ואפיקומן דמצה שמורה בשני הלילות יש להקל כי העיקר בזה כהמ"א דלא כתשובה הנ"ל ואין לי פנאי להאריך בזה שניאור זלמן הנ"ל: תשובת שאלה נדון סכינים מלוטשים

ז ותוכן הענין בקצרה יען כי הנה רוב השוחטים בסכינים שאינן מלוטשים המומחים משחיזין הסכין להיות חדה הרבה ואזי אינה חלקה כ"כ וטעמם ונימוקם עמם שאם תהא חלקה לא תהא חדה כ"כ (וכמשמעות לשון הרמב"ם וש"ע סי' י"ס ס"ז) וקרוב לידי דרסה אם לא יוליך ויביא הרבה מאד כמשמעות לשון הגמ' וש"ע שם אפי' כל היום כולו כו' ואף שכל היום כולו היא גוזמא מ"מ משמע ודאי שצריך להוליך ולהביא הרבה מאד להנצל מחשש דרסה ואזי אפשר לבא לידי שהייה בבהמה כמ"ש רמ"א לכך בחרו המומחים לעצמן דרך ישרה יותר להשחיזה ולהעמידה חדה ולא חלקה ואף שהיא קרובה להיות כסאסאה הרי אמרו בגמרא מאן יהיב לן מבשרי' כו' ואף גם לפי משמעות לשון הרמב"ם שכל שאינה חלקה דמיא לסאסאה (דאת"ל דמשכחת לה שאינה חלקה ולא דמיא לסאסאה לא הל"ל והרי אינה חלקה מאחר דלא תליא בהכי אלא הל"ל בקצרה שהושחזה והרי מגעתה כמגע כו') ואנו אין בקיאים כו' כמ"ש רמ"א היינו לכתחלה לחומרא בעלמא וה"ט דחסרון בקיאות אינו כדאי לעשות ספק פגימה לאסור בדיעבד משום חזקת איסור דבהמה בחייה משום דהש"ע והרבה מהאחרונים פסקו כהרשב"א וסיעתו בדעת הרי"ף דאין פגימה פוסלת אלא כשאוגרת לתוכה שום דבר דוקא ואפי' כחוט השערה ולזאת רחוק הדבר מאד לחוש מחמת חסרון בקיאות לפגימה גדולה כזו ומש"ה אינה אלא חומרא בעלמא לכתחילה אמנם פשט לשון בה"ג והרי"ף לא ונשמע הכי כמ"ש בפרי תואר אלא כמשמעות לשון הרא"ש בדעת הרי"ף דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן מקרי חגירת צפורן וכמ"ש הרא"ה דחגירה היא מלשון ויחגרו ממסגרותם שהוא ל' דלוג ולא לשון חגורה כפי' הרשב"א וכ"ד רש"ל ביש"ש שהשמיט בהעתקתו לשון הרשב"א דעכ"פ בעינן שתהא אוגרת שום דבר ואפשר וקרוב לומר שכ"ד הט"ז שהעתיק לשון רש"ל כמ"ש בפרי מגדים ע"ש דס"ל כפי' הפ"ת בהרא"ש והרמב"ם ודמיא לסאסאה לפ"ד הפ"ת היינו שאינו מרגיש שום פגימה אפי' כל דהוא אלא שאינה חלקה מחמת חידודה ביותר וכמ"ש הרמב"ם וכגי' הרי"ף והרא"ש סכינא דחריפא דדמי' כו' ולא כמ"ש הרשב"א וסיעתו שהיא פגימה קטנה ביותר שאינה אוגרת שום דבר לתוכה והלכך לפ"ד הפ"ת ופ"מ בבה"ג ורי"ף ורמב"ם ורא"ש את"ל שאין אנו בקיאים בדמיא לסאסאה כמ"ש רמ"א יש לחוש לספק איסור