האדמו"ר הזקן פו

פ' והיה א"ש שאף שהריוח שאחר פ' שמע אינו כלום וה"ז כאילו גמר פ' שמע בסוף שיטה ממש מ"מ במה שמתחיל והא"ש באמצע שיטה אחר שמניח ריוח כשיעור הוי סתומה דפתחוה מראשה סתומה לדעת הרמב"ם לפי גרסתו בירושלמי וכן העידו האחרונים שכ"ה בגמ' הירושלמי שלפנינו וכן משמע להדיא בב"י וש"ע למנהג זה שאין מניחין ריוח כלל בסוף שמע ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות מכלל שהריוח שהוא פחות מכשיעור ה"ז כאלו אין מניחים כלל דפחות משיעור אין נקרא ריוח כלל בסוף שיטה והוא הטעם בתחילת שיטה אלא שהרמב"ם סבירא ליה מסברא דנפשיה מאחר שהניח כשיעור במקום א' בסוף שיטה הראשונה סגי במעט ריוח שבתחילת שיטה שניה ובהא לא רצו להנהיג כמותו מאחר שעל סברא זו חולקין הפוסקים הנ"ל והמה הרבים ובתראי טפי אבל אכתי קשה למה הוצרכו להניח אחר פ' שמע פחות מכשיעור דווקא ומהרי"א ביאר הטעם כי היכא דתהוי פ' והא"ש סתומה. והרי אפי' אם הניח אחר פ' שמע כשיעור מ"מ אם התחיל פ' והא"ש באמצע שיטה אף שמניח ריוח כשיעור בתחילת שיטה הווי' סתומה לדעת הרמב"ם דודאי מ"ש הרמב"ם ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שניה היינו דמעט ריוח נמי סגי ולאו למימרא דאם הניח ריוח הרבה בתחילת שיטה שניה לא הוויא סתומה אלא פתוחה דא"נ נמצא דגם להרמב"ם יש פתוחה שמתחלת באמצע שיטה והרי הרמב"ם שפתו ברור מללו דאין פתוחה באמצע שיטה לעולם אלא בראש שיטה דמבואר מדבריו להדיא אפי' הניח ריוח הרבה בסוף שיטה הראשונה ובתחלת שיטה שניה מ"מ כשמתחלת באמצע הוי סתומה וכן מבואר להדיא מדברי הב"י והרא"ש בי"ד סי' ער"ה לדעת הרמב"ם והוא פשוט ומוכרח בירושלמי דאמר פתחהו מכאן ומכאן סתומה דמשמע אפי' פתחהו הרבה מכאן ומכאן. והתוס' והרא"ש שתמהו על פי' זה ופירשו פי' אחר בירושלמי היינו לפי גרסתו ברישא פתוחה מראשה פתוחה ופתוחה מסופה פתוחה. ואהא קשיא להו דאמאי פתוחה מכאן ומכאן סתומה דלמה יגרע מפתוחה בראשה לבד אבל לגרסת הרמב"ם פתוחה מראשה סתומה אין מקום לקושייתם דמאחר שהפתוחה מראשה היא סתומה כיון שמתחיל לכתוב מאמצע שיטה וסותם מה שלפניו בשיטה זו ה"ה נמי שסותם את הריוח שבשיטה שלפניו בסופה ואף שהריוח הרבה מאוד אינו מועיל לקרותה בשם פתוחה ועוד שכמו שאינו מועיל מעט הריוח שבתחלת שיטה שהוא נוסף על הריוח שעשה בסוף השיטה כשיעור ובין שניהם יש הרבה יותר מכשיעור ואפי' הכי הוי סתומה וה"ה והוא הטעם אם הניס ריוח הרבה וכמו שלמד הרמב"ם מהירושלמי דפתוחה מכאן ומכאן סתומה אם הניח מעט ריוח בתחלת השיטה שניה אעפ"י שהניח בסוף שיטה הראשונה כשיעור הנ"ל יש ללמוד דה"ה אם הניח ריוח הרבה בתחילת שיטה שניה דחד דינא וחד טעמא הוא. ומה שי"ל בישוב המנהג הוא משום שהתו' והרא"ש שתמהו על פי' זה בירושלמי לא משום דפתוחה בראשה לחוד הוא דתמהו אלא אף משום פתוחה בסופה דס"ל מאחר שפתוחה מסופה פתוחה בהא דפתוחה מראשה לא גרעי ולא נפקת מתורת פתוחה מסופה וכ"ה להדיא בספר התרומה סי' ר"ב בהא דפליגי סדר הקדמוני עם מ"ס דמר ס"ל פתוחה מסופה דווקא ומ"ס מראשה דווקא והעושה פתוחה מראשה ומסופה יצא ידי שניהם מכלל דאף דמאן דס"ל פתוחה מסופה דווקא לא גרעי בהכי מה שעשה פתוחה גם בראשה וכ"מ להדיא שם וא"כ נהי דבפתוחה מראשה הנהיגו כדעת הרמב"ם מ"מ פתוחה מסופה דלדידהו כפתוחה שבראשה אינה מוציאה משום פתוחה מסופה חששו לדבריהם ולא רצו לסמוך על דעת הרמב"ם בלבד לעשות פתוחה בסופה וגם בראשה דתרתי לא עבדי לעבור ע"ד התו' והרא"ש ובחרו בצורה הראשונה להניח בסוף פ' שמע פחות מכשיעור דלא מיקרי פתוחה מסופה לכ"ע אלא פתוחה מראשה בלבד אלא דלדעת הרא"ש הוי מ"מ פתוחה ובהא לחוד סמכו על הרמב"ם כנ"ל. מיהו בס' התרומה שם משמע דסברת ר"ת אינה מוכרחת כ"כ דאדרבה פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי מאילו היתה פתוחה במקום אחד מסופה או מראשה ולכן לא תעה על הירושלמי דאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה אפילו לגרסת התוס' דגרסי ברישא פתותה מראשה פתוחה ומסופה פתוחה דלאו הא בהא תלייא. אלא דמצד אחר קשיא ליה הירושלמי דרב אדרב דבגמרא דילן למסקנא אמרינן דרב קאי אריוח דווקא ולא אפתוחות דווקא ובירושלמי איתא דרב אמר הלכה בפתוחות ולא ניחא ליה למימר כמ"ש התוס' די"ל דירושלמי פליג וסבירא ליה כמ"ד דגמרא דידן משום דלמסקנא אמרינן דרב אזיל בתר