האדמו"ר הזקן קמד

כשאומר בפה מלא הריני כותב לשמו ולשמה כו' כמו ששמע מפי הבעל שצוה לשלוחו לומר לסופר לכתוב לשמו ולשמה כו' וא"ל דלא מקרי צוואת הבעל כשלא ייחד הדבור לסופר זה שבחר בו שלוחו זה אינו דהא דנקט רשב"א לשון צוואה וכן בתוס' ורא"ש שם היינו משום דאינהו לא מיירי התם באומר אמרו אלא כשלא צוה הבעל כלל דומיא דסוגיא דזבחים (ואפ"ה דוקא בגיטין משום דלא חשיב לשמה אבל במתנה לא מיפסל כה"ג אלא דוקא דצוה לב' כתבו ותנו והם שינו ציוויו ואמרו לאחרים) (ומ"ש הר"ן שם לשון צוואה גבי מילי לא מימסרי לשליח דע"כ היינו באומר אמרו דאל"כ במתנה נמי פסול היינו משום דהר"ן אזיל לשטתיה דס"ל כהרא"ה כדלקמן) אבל באומר אמרו אדרבא הרי עיקר צווי הבעל לא נמסר אלא להסופר שיבחר השליח וכן לעדים שיבחר לו כמ"ש התוס' דס"ז ד"ה אמרו כו' ל"ד לעד מפי עד כו' אבל כאן עיקר העדות לא נמסרה אלא לאלו וה"ה בעיקר הצווי לסופר ואף גם באומר אמרו סתם ומדעתכם צ"ל ה"ט ממש שעיקר העדות לא נמסרה אלא להעדים שיבחרו כמבואר ממ"ש התוס' דס"ו ע"ב ד"ה כת"י הא כו' כאלו אמר להם בפי' כו' או לחתום כו' ולא מיפסל משום עד מפי עד וטעמם ונימוקם עמם דכ"מ בהדיא מלשון הגמרא שם הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו כו' דלשון מודה משמע דמודה לר"מ ור"מ מתיר בין בכתיבה בין בחתימה באומר לג' ובכה"ג נמי מתיר ר"י באומר אמרו ואפי' לב' ואף בחתימה ולא מיפסל משום עד מפי עד ואף למסקנא דלא מודה ר"י באומר אמרו היינו משום דמילי לא מימסרי לשליח ולאו משום עד מפי עד אלא דאף דהעיקר העדות לא נמסרה מהבעל להראשונים שאמרו להם אמרו אלא להאחרונים בלבד אעפ"כ ע"פ הקבלה שקבל ר"י מרבותיו לא תליא מלתא בדעת הבעל כי עה שהבעל מוסר העדות להאחרונים ע"י הראשונים שנעשו שלוחיו לכך אין מסירה זו כלום ע"פ התשבע"פ והקבלה ואף את"ל דמשה"נ הוי עד מפי עד מ"מ לענין דמילי לא מימסרי לשליח להאומרים דלא בעינן שליחות בכתיבה דאין לפסול אלא משום לשמה כי מאחר דמילי לא מימסרי לשליח אין להראשונים דין שליח ממש לומר שלוחו של אדם כמותו וכאלו שמעו הסופר והעדים מפי הבעל להיות חשובה כוונתם לשמה כמבואר מלשון הר"ן לפ"ד רמב"ן א"כ בנ"ד אף דמילי לא מימסרי לשליח מ"מ מאחר שהסופר שמע בעצמו מפי הבעל שצוה לשלוחו לומר לכל מי שירצה שיכתוב לשמו ולשמה כו' י"ל בפשיטות דעדיף טפי לענין כוונה לשמה מסופר אחר שלא שמע כלום מפי הבעל רק מהראשונים שאמר להם אמרו סתם ומדעתכם דחשיבי כוונתם לשמה למ"ד דמודה ר"י דמילי מימסרי לשליח באומר אמרו וכדמשמע בר"ן בהדיא וכמ"ש התוס' דלעיל

וא"ל דלפמ"ש הר"ן שם לעיל בשם הרמב"ן ובעינן נמי וכתב כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים עומדים (כ"ה הגי' בחי' רמב"ן) במקום הבעל אלא כששמעו כו' ומש"ה דוקא למ"ד דמילי מימסרי לשליח ושלוחו של אדם כמותו הם עומדים במקום הבעל כששמעו אפילו מפי שלוחו ולמ"ד דלא מימסרי אפילו שמעו מפי הבעל רק שאמר להם ע"י שליח אין ועומדים במקומו מאחר דשלוחו אינו כמותו במילי. דזה אינו שהרי לפ"ז הא דבעינן שיהיו עומדים במקום הבעל הרי זו תורת שליחות ממש דשלוחו כמותו והרי הרמב"ן ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט כמ"ש בחידושיו ספ"ב ורפ"ג באריכות ובאמת שלשון זה הטעה להב"ש סימן ק"כ סק"ז דרמב"ן ס"ל דבעינן שליחות לכתיבה כי לא היו לפניו חי' רמב"ן לגיטין וע"ק דאם מדין שליחות בעינן שישמעו מפי הבעל א"כ בשליח קבלה נמי בעינן שליחות ממש ע"ש בר"ן דהא כתיב ונתן בידה אלא דשלוחה כמותה (וגם מש"ש הב"ש רסי' קכ"ג דסתמא הוה פסולא דרבנן היא פליאה נשגבה וצע"ג ומהתוס' עירובין שהביא) (ע"כ מצאנו דברי קדשו בזה ונראה שחסר בהעתק)

לד אודות האשה העגונה יגעתי ולא מצאתי צד להתיר אא"כ ידוע בברור שכשפשט השכ"מ את ידו נגד ידי אשתו כשהתחיל המסדר לומר עמו הרי זה גיטך ונשתתק והגט נשאר בידו לא הניח ידו על המטה או ע"ג (גופה) (גופו) אלא היתה ידו פשוטה כך עד שלקחה האשה הגט מידו להצניעו וכה"ג מקרי קירב ידו אליה ומהני לפ"ד רשב"א ור"ן וטור ב' רמב"ם ואף דטוש"ע (סי' קל"ח) כתב דתרתי בעינן כו' מ"מ בשעת הדחק כה"ג אפשר לסמוך ע"ד רוב רוה"פ. ובפרט שמא מת כבר היבם, וגם מאי דמספקא ליה למעכ"ת לחוש לדעת התו' (דע"ח סע"א) דבעי' שתדע האשה שהיא מגורשת נלע"ד דגם התוס' מודים דאין הגירושין