האדמו"ר הזקן קלט

ישראל ובתשו' צ"צ הביא ראיה לזה מתשו' מהר"ם בהג"מ ומ"ש הב"ש ב' הצ"צ להחמיר באיסור כהונה היינו באיסור דלא שייך בישראל כלל: וצ"ל לפ"ז בסוגיא דיבמות ד' פ"ח ע"ב דברי לה לאו היינו שראתה מיתת בעלה דא"כ היא מזידה ואף באשת ישראל אסורה אלא כדפרש"י שם בתחלת הסוגיא ע"י סימנים וכו' או כדפרש"י בכתובות ד' כ"ב ע"ב אין לבי נוקפי וכו' אלו היה קיים וכו' ודלא כר"ן שם (ואעפ"כ דעת הצ"צ בנדון שלו שבב"ש פליא' דעת ממני דהא משנה אחרונה דסוף נדרים מיירי באונס דלא שייך אלא באשת כהן וא"ל דשם זנות חד הוא דא"כ בסוגיא דיבמות הנ"ל נמי וצ"ע) וע"ש בצ"צ דלא מקרי רגלים לדבר מה שיש רגלים לדבר והוכחה דקושטא קאמרה בהודאה רק שיש רגלים לדבר אף גם בלי הודאתה ע"ש. אך אעפ"כ לולי צירוף ספק שקול דאמתלא שלה בעיני מעכ"ת כנ"ל לא מלאני לבי לסמוך ע"ד רשב"א וסיעתו דלעיל לחוד בפי' הסוגיא דקידושין אף שכן תפס הש"ך עיקר יען כי הוא דוחק גדול אליבא דאביי אמאי החליט שמואל לאיסור לההוא אי מהימן ליה דלאו גזלנא הוא ולא א"ל לשאול מאשתו אולי תכחיש וע"כ צ"ל דמיירי שכבר שאל ושתקה וכל כה"ג ה"ל לגמ' לפרש ולא להיות העיקר חסר מן הספר. אלא ודאי דשתיקתו גורמת האיסור וישוב כל הסוגי' על נכון לא עת האסף פה

ועובדא דר"ת שברא"ש סוף גיטין וטוש"ע ססי' מ"ח וכן עובדא דיהודית דביתהו דר"ח וכו' נלפע"ד דא"ש אף למשנה ראשונה דלא חיישי' שנתנה עיניה באחר (דלא כהפריש' דלעיל) וה"ט כמ"ש הר"ן שם ב' אחרים דמדינא ודאי אין האשה נאמנת וכו' להפקיע עצמה וכו' אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה וכו' (וכ"ה בהדיא בגמ' שם דלא עבידא לבזויי נפשה וכו' וכ"מ מפשט ל' המשנה חזרו לומר שלא תהא אשה מקלקלת וכו' דה"ט קאי אכל השלש נשים אלו בשוה שלא לכוף להוציא כמשנה ראשונה אבל לא ליתן טעם אמאי מותרת דהא ה"ט לא שייך ולא איצטריך בב' נשים האחרונות וא"כ לא איצטריך נמי משום היתר דאומרת טמאה אני) והלכך אפשר לומר דגם במשנה אחרונה לא התירו אלא באומרת היא לבדה ולא בדאיכא עד המסייע לה וכדעת רש"ל וסיעתו משא"כ בעובדא דיהודית ועובדא דר"ת הנ"ל דלא שייך כ"כ ה"ט דבזויי נפשה מוקמי' אדינא דלא מהימנא להפקיע עצמה ואף בדאיכא עד המסייע לה (ואף שע"א אפילו קרוב נאמן באיסורין). ומיהו לפ"ז עכ"פ ליכא איסורא דאורייתא בכה"ג אף לפ"ד רש"ל וכמשמעות לשון הר"ן תקינו במשנה וכו' והלכך בספק שקול דאמתלא הנ"ל יש להקל ולסמוך על שטת רשב"א דלעיל וע"ד הרמב"ם ור' ירוחם דלעיל

**(אבל דוחק לחלק בין להפקיע עצמה מבעלה ע"י הפקעת הקידושין למפרע לפי דבריה ובין לאסור עצמה לבעלה. דעכ"פ צריכה גט דהא ר' חייא אמר לדביתייהו לאו כל כמינך דאסרת לך עלי משמע דהעיקר תלוי באיסור לחוד וכ"מ מלשון ר"ת שברא"ש וטוש"ע שלא הזכיר לשון הפקעה כלל אלא לשון איסור לחוד:)** והנה באמת לבי נוקפי קצת באמתלא שלה לפי המבואר בגב"ע הראשונה המעשה באריכות שהיתה הכחשה ביניהם בשעת הודאתה שהיא אמרה לו הלא לא שלחתי אחריך וכו' דמוכח קצת שאמרה האמת אך אין מזה הוכחה גמורה והכל לפי ראות עיני מעכ"ת וסיעתו הב"ד בשמעם ספור והמשך הדברים שביניהם אז בשעת ההודאה ואף שניכר שמחמת עצת בעלה חזרה בו והכחישתו י"ל שמתחלה הודית מפני היראה שסברה כי יהיה די לה בתשובה לבד ולא היתה יודעת שתיאסר עליו. וכשהודיע' בעלה שתתגרש בודאי אזי אין כל הפחדים כדאי לה נגד הגירושין לכן חזרה בה אך אני בחוץ ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעפ"כ אילו היתה אשת ישראל אפשר הייתי סומך להתיר בפשיטות אך לפי שהיא אשת כהן מעלה עשו ביוחסין שלא יטמעו חללים ח"ו איני רוצה לסמוך על דעתי עד שיסכימו שני גדולי הוראה כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא: לב ה' ישפות שלום לעבדו ידידו הדב המופלג בתורה ויראת ה' אוצרו חסידא ופרישא כש"ת מוה' יעקב נ"י מסמילא

ענוותו תרבני לצרפני להיות נמנה לדבר מצוה רבה התרת עגונא בכחא דהיתרא עדיף וכמצוה