האדמו"ר הזקן קלח

מ"ו דמדמו לה לאומר' טמאה אני וכ"ה בתוס' רי"ד פ"ק דקידושין גבי דביתהו דר' חייא. וא"ל דשאני התם דשתקה עד עכשיו. דא"כ היכי מייתי רב חסדא ראיה מדביתהו דר"ח לההוא גברא דקדיש וכו' ודוחק לומר דאימא דדביתהו קיימת וא"ל בו ביום. וגם הוה לי' לר"ח לשיולה ולחקרה ויש להאריך בזה אלא שאין הזמן גרמא

והנה ממ"ש רמ"א בהג"ה סי' קט"ו ס"ו אין ראיה לסתור פסק הב"י בש"ע סי' קע"ח לפמ"ש ח"מ וב"ש שם דמיירי שיש רגלים לדבר בלא"ה. וממ"ש הח"מ וב"ש כאן אין הכרע ג"כ דלא ס"ל כרש"ל דשאני הכא דליכא רק עד אחד על הודאתה והיא מכחישתו שלא הודית מעולם. אבל אם היתה מודה בב"ד כנ"ל י"ל דמהני עדות הנחשד למהוי רגלים לדבר עכ"פ משא"כ בנדון שבהגהות רמ"א יהיה כל הענין תלוי בעדות הנחשד והוא ע"א וק"ל. אך באמת ודאי מסתימת ל' רמ"א לא משמע כלל כפי' הח"מ וב"ש דכל כה"ג ודאי ה"ל לרמ"א לפרש ולא להיות העיקר חסר מן הספר ומכ"ש מאחר דבסיפא הודית לפני א' מיירי רמ"א בדליכא רגלים לדבר כמבואר ממש"ש ח"מ וב"ש א"כ סכינא חריפא כו' רק האמת יורה דרכו למעיין בפסקי מהרא"י שביאר היטב טעם החומרא משום דכיון דאילו אמרי' עיניה נתנה באחר ה"ל עדות גמורה דנטמאת ע"י צירוף ומאן לימא לן דבכה"ג אמרי' עיניה כו' פי' דלא אמרי' עיניה כו' אלא בדליכא רק שויא נפשה סד"א אילו לא אמרי עיניה כו' ולא בדאיכא עדות גמורה אילו לא אמרי כו' **(ואזיל לטעמי' דלעיל שם כתב דהא דשויא נפשה חד"א לא מיתסר' משום שנראי' הדברים אמת משא"כ בעדות גמורה:)** וכיון דלא אמרינן כלל עיניה כו' אין צריך לרגלים לדבר ואפ"ה אין ללמוד מכאן לנ"ד לאסור בלא רגלי' לדבר משום דהעד הו' חתנו ואינו מצטרף עמה לעדות גמורה והודאת בע"ד כק' עדים לא שייך הכא דמחייבא לאחריני לאסרה על הבעל וכדאיתא התם בגמ' אלא דשויא נפשה חד"א ולהך מילתא ודאי בעי רגלים לדבר ולא מספקא למהרא"י אלא בעדות גמורה ע"ש ה טב ודו"ק וכדמסיק מהרא"י שם אהך מלתא גופא משום דהנחשד היה קרוב לבעה"ב וכו'. ואף דלפי הטעם שכ' שם מהרא"י להתיר בנדון שלו לא שייך להתיר אלא בהודית לפני א' אף שהוא נאמן כשנים אבל לא בהודית לפני ב"ד אף שנחשד הוא קרוב. והיינו משום דעכ"פ רגלים לדבר איכא אף שאין כאן צירוף עדות גמורה. והיינו דלא כב"י וש"ע מ"מ הכי רמ"א בהג"ה לא הזכיר רק דין צירוף עדות גמורה וממילא משמע שאין כאן קרובים. ובכה"ג מיתסרא בלי רגלים לדבר. אבל היכא דבעי' רגלים לדבר י"ל כמ"ש הש"ע סי' קע"ח דע"א לא מקרי רגלים לדבר. ומש"ה לא הגיה רמ"א שם כלום אש"ע וכל זה לרווחא דמלתא אבל באמת י"ל דאף מהרא"י לא ס"ל בנדון שלו דעדות הנחשד מקרי רגלים לדבר משום עדותו לחוד רק משום שהיו ניכרים דברי אמת להבעה"ב שהוכיחו והודה דרך וידוי ובקשת תשובה כמבואר שם. וגם היו שם שארי אומדנות והוכחות כמו שצ"ל כן לפ"ד הח"מ וב"ש שהיו שם רגלים לדבר בלי אמירת הנחשד. אבל אין ללמוד כלל מכאן לע"א הבא להעיד בלא דרך וידוי ותשובה כלל כיון דע"א לא מהימן לא מקרי רגלים לדבר דדלמא משקר לגמרי ולצעורי מכוין (והפרש זה מצינו בעדות אשה בין מסל"ת למתכוונים להעיד) ובנ"ד לא היה דרך וידוי ותשובה לפי המובן ממכתבו ומגב"ע (אבל א"ל דטעמיה דרש"ל אינו משום דע"א מקרי רגלים לדבר אלא משום דלא אמרי' כלל עיניה נתנ' באחר אלא כשאמרה מעצמה דוקא כדמשמע לכאורה מלשונו שבפרישה דז"א כמבואר בהדיא ברא"ש ספ"ב דיבמות דאף שמודה על ידי שאלה אמרינן הכי והא דאיצטריך התם טעמא להתירא דאי איתא דעביד איסורא וכו' היינו משום דאיכא טעמא נמי לאיסורא דערק הנואף כמ"ש במהרא"י)

הנה מקור האיסור ברגלי' לדבר נובע מהני עובדא דשילהי נדרים כמ"ש מהרא"י ב' התוס' ורא"ש דיבמות פ"ב ושם מבואר דלא הוצרכו לפרש באומרת טמאה אני אלא לשטת ר"ת אבל לפרש"י דמפקי' מבעל בעידי כיעור א"ש בלא"ה משום דהתם הוה כיעור גדול דערק הנואף וכו' וכ"כ התוס' בהדיא פ"ק דכתובות דנואף שאני. וא"כ אין ללמוד מכאן לע"א דלכ"ע לא מפקי' בע"א כדיליף מקרא רפ"ק וספ"ה דסוטה (וכן בא ללמוד מכאן לייחוד גרידא שאין אומרים כו' דלא כב"ש) ועיין פסקי מהרא"י שם דאין להחמיר בהא באשת כהן יותר מבאשת