האדמו"ר הזקן קלז

בלבו לדברי העד אף ששותק' ושתיקה כהודאה בכל דוכתא וכמ"ש לקמן. ונקט שותקת לרבותא. דאפי' אינה אומרת מפי' טמאה אני צריך להוציאה אם מאמין לדברי העד וגם לאפוקי מכחשת לפמ"ש בב"י סי' קט"ו ואף שחלק עליו רש"ל שצ"ל בטור והוא שותק וכו'. מ"מ הדין דין אמת והוא תלמוד ערוך בקידושין ד' ס"ו בעובדא דההוא סמיא לפמש"ש הרשב"א בתשובה לרמב"ן סי' קל"ג בשם רש"י ולא מכחישתו אלא שותקת וגם מוכרח לומר כן לכל העומדים בשטת רמב"ן ורשב"א וסיעתם החולקים על פי' ר"ת בסוגיא זו כמבואר שם בקידושי רשב"א וריטב"א ובר"ן שם ומפרשים דלאו משום שתיקה כהודאה אסר אביי בכולהו. אלא משום נאמנות העד ואפי' באינו יודע וההוא סמיא לא ידע מידי דלא כמ"ש הר"ן בשם התו' לשטת ר"ת (והם התו' ישנים אבל בתו' שלנו תי' בע"א) וא"כ אם האשה מכחשת מ"ט דאביי וגם רבא לל"ל משום דבר שבערוה וכו'. בלאה"נ ע"א לא מהימן בכה"ג אפי' בשאר איסורים וכ"ש גבי אשה דתלמוד ערוך הוא רפ"ק דסוטה ד"ג ע"ב ודל"א ע"ב דע"א לא מהימן בלא קינוי וסתירה ומיירי ודאי שהבעל אינו יודע דומיא דהשקאת סוטה שקינא לה ודו"ק

אלא ודאי דמיירי שאינה מכחשת וא"ל דמ"מ לא שויא נפשא חד"א אלא באמירה בפי' דז"א כמבואר בהדיא בחידושי רשב"א וריטב"א בקושייתם על פי' ר"ת. וכ"כ התוס' שלנו ד"ה אמר רבא ותירוצם לא שייך כ"א בבעל ולא באשה עצמה שיודעת האמת. וא"ל דס"ל לרשב"א וסיעתו כמ"ש ר' ירוחם נכ"ג ח"ב הובא בש"ך סי' קכ"ז לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורים באם שתק תחלה ואח"כ אמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי וכו' דז"א דר' ירוחם הוציא דין זה משטת ר"ת לפמ"ש בתוס' ישנים שהעד אמר לההוא סמיא שגם הוא יודע כמבואר בר"ן ואהא פליג רבא ואמר אין דבר שבערוה וכו' פי' דגבי דבר שבערוה לא מהני שתיקה למהוי כהודאה ממש אע"ג שא"ל העד שהוא יודע ודומיא דטהרות שנטמאו לפניך לפר"ת. והיינו ע"כ משום שיכול לומר לא חששתי וכו' אבל הרשב"א וסיעתם הקשו זאת על פר"ת וכתבו בהדיא דפין לחלק כלל בזה בין דבר שבערוה לשאר אסורים ע"ש בחידושי רשב"א וריטב"א

ובר מן דין הנה בתשו' לרמב"ן הנ"ל כתוב בהדיא שאינה מכחשת שעדיין אינה מכחשת. והא דלא פי' שאומרת טמאה אני משום דז"א מוכרח בגמ' דמיירי בהכי וגם דדינא דהכי דאף שאינה אומרת בפי' חייב להוציאה אי מהימן לי' כבי תרי ודיבורה לא מעלה ולא מוריד דאי לא מהימן העד כבי תרי אף שאומרת בפי' שמא עיניה נתנה באחר. ואף אי לא מיסתברא למיתלי בהכי מ"מ משום מגדר מילתא הפקיעו חכמים לקדושי' בכל מי שאומרת כן לפ"ד רשב"א בחדושיו סוף נדרים **(ואדרבה אפשר דשותקת הוא רבותא גם לרבא להקל בלא מהימן כבי תרי דכ"ש אומר' טמאה אני כמ"ש בירושלמי באת לאסור עצמה התירה באת להתיר עצמה אסרה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ע"ש סוף נדרים):)** ותדע עוד מדלא א"ל שמואל לסמיא לשאול מאשתו אם תודה תאסר גם אי לא מהימן כבי תרי ואם תכחיש גם אי מהימן שרי לפ"ד רשב"א בתשו' לרמב"ן א"ו שדיבורה לא מעלה ולא מוריד אף בע"א מאחר דע"א לאו כלום הוא **(ועיין ש"ך סימן קכ"ז שתפס עיקר כרשב"א וסיעתו בפי' הסוגיא והביא עוד הרבה מגדולי הפוסקים דס"ל הכי וע"ש בססק"ט דגם רשב"א וסייעתו מודים דשתיקה כהודאה בדבר שיודע האמת וע"ש בס"ק ט"ז שכ"מ בגמרא רפ"ג דכריתות ופשוט הוא למעיין היטב בחדושי רשב"א וריטב"א דל"פ כלל אפר"ת בכה"ג וההיא דאכלת חלב הרי אכל בשגגה ולא ידע גם לפ"ד העד רק דלפר"ת צ"ל שא"ל העד שאחר שאכלו נודע לו (כמ"ש הר"ן בשם תוס'):)** וכן משמע בהדיא ג"כ מל' הרמב"ם ה' אישות פכ"ד ה' י"ח אמר' אשתו שזינתה וכו' ואם היה מאמינה כו' ואין ב"ד כופין וכו' בדבר מן הדברים וכו' עד שיעידו ב' עדים וכו' בפניהם ברצונה כו וכל' זה ממש כ' ר' ירוחם נכ"ב ח"ג. וכ"מ בהדיא ג"כ מל' הרמב"ם הכ' איסורי ביאה פ' י"ח הל' ח' וכדאי הם כל הפוסקים הנ"ל לסמוך עליהם בשעת הדחק בצירוף ספק אמתלא מקובלת נגד דעת רש"ל וסייעתו קצת מהאחרונים ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הרא"ש סוף גיטין הובא בטוש"ע ססי' מ"ח להלכה דלא מתסרי לבעלה בהודאת פיה וע"א המסייע לה דאף שהוא קרוב הרי באיסורים ע"א נאמן אפי' קרוב ואשה עיי' תוספות רפ"ג דכריתות. ועוד דבנ"ד נמי העד הוא חתנו וע"ש בפרישה ובד"מ ססי'