האדמו"ר הזקן קלג

לרבא גבי מיתה משום עגונא דל"ח לתרי יצחק כ"ג אף את"ל דהיא חששא מדאוריי' כמש"ל מהתו' רכ"ג דגיטין ובב"מ דהא גבי גוי מסל"ת איכא נמי חששא דאורייתא ודאי וכן גבי בת קול יש לחוש לפסולי עדות דאורייתא ודאי ובפרט לצרה כדאיתא בגמ' שהביא הרא"ש שם בתשובה וכך ממצאו כתוב בשטר דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא דרבנן אקילו משום עיגונא מאחר שיש קצת טעם כו' וה"נ יש קצת טעם עכ"פ מאחר דלא הוחזקו דהא לרבה חשוב טעם כעיקר להתיר אפי' בגט והלכך י"ל דאף לר' זירא ורב הונא חשיב קצת טעם עכ"פ להתיר במיתה משום עגונא. ותדע עוד דהא אפי' בגט בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כדתניא בברייתא שהביא שם הרא"ש בתשוב' ובמיתה דמיא לעולם לשעת הסכנה וכן ראוי לכל מורה לחזור אחר כל צדדים כו' זהו ביאור דעת הרא"ש בתשוב' ובפסקיו אל נכון וסרו מעלי תלונות מהריב"ל מכל וכל

והנה בגמר' איכא תרי טעמי להא דאקילו רבנן משום עיגונא חדא משום דאשה דייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת כו' ואידך משום דמילתא דעבידא לגלויי כו' והרא"ש לא הזכיר כאן כלל כ"א ה"ט דאשה דייקא לחוד משום דגבי תרי יצחק לא שייך כלל כ"א ה"ט לחוד וכן בכל תאלת עדות כמו פדחת בלא חוטם דאיכא למיחש שטועים בדמי וגם ולא שייך כלל ה"ט דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי דהא לא משקרי במזיד אלא שטועים ומכ"ש בסי' שבגופו ובודאי ה"ט דל"ק דר"פ יש בכור דלא אקילו משום עגונא אלא בסופה דוקא ולא בתחלתה משום דבסופה שייך ה"ט דמילתא דעבידא לגלויי ולא בתחלתה. והלכך מאחר דאנן קיי"ל כלישנא בתרא ולא שאני לן בין סופה לתחלתה מכלל דלא איכפת לן ולא איצטריך לן כלל ה"ט דעבידי לגלויי אלא סגי לן בה"ט לחוד דאשה דייקא. והאיבעיות שבגמ' גבי ע"א בקטטה ובמלחמה וביבמה הן איפכא אי מהני ה"ט לחוד דעבידי לגלויי כו' או אם הוא עיקר הטעם כמ"ש התוס' דצ"ג ע"ב. אבל ה"ט דאשה דייקא לחוד ודאי דמהני לל"ב דר"פ יש בכור דלא מפלגי' בין תחלת עדות לסופה וכ"מ מפשט ולשון המשנה דמשיאין ע"פ בת קול דאף שהלך לו תכף ומיד ולא נודע מקומו איו דלא מירתת בעבידא לגלויי (לה"ט דעבידא לגלויי לא משקרו צריך לדחוק דמיירי ששהה מעט בראש ההר ולא הלך לו מיד והלכו ולא מצאו היינו לאחר זמן מה. ובהא א"ש השמטת הרמב"ם למשנה שו בחיבורו משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דעיקר הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי כו' כמ"ש בסוף הלכות גירושין שאין העד יכול להשמט כו' והיה ההכרח לו לבאר ולחלק בין שהה בראש ההר ללא שהה ונודע דרכו שלא לכתוב מה שאינו מפורש ומבואר ולכן השמיט לגמרי שלא ליתן מכשול בלשונו להתיר בלא שהה. וכ"ה בהדיא ברמב"ם רפ"ז מהלכות נחלות סי"מ בגופו כו' שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת כו' דהיינו כל"ק דר"פ יש בכי דבעדות אשה אחמירו רבנן ולא אקילו משום עגונא אלא בסופה דהיינו משום דעבידא לגלויי כמ"ש בסוף הלכו' גירושין ול"ד לנקב בצד אות פלונית ואפי' בהוחזקו משום דדמי לנפילה דחד כדלעיל. ומ"ש בפי"ג מהל גזילה הסימני' מובהקים סומכים עליהם כו' בכל מקום דין תורה. דין תורה דייקא אבל רבנן אחמירו באיסור כרת לבד ולאפוקי כלאי בהמה גבי פרידות. אבל מ"ש בב"י וכ"מ שהרמב"ם סמך על מ"ש גבי והשליכו מצודה אחריו כו' צע"ג איך אפשר ללמוד ממשאל"ס דרבנן אך לבאר היטב דעת הרמב"ם בזה וגם מ"ש ואפי' שומא. אין כאן מקום להאריך)

וממוצא דבר נשמע דאין לפקפק כלל בנ"ד שהעד שמצא ההרוג לא אמר שהכירו מעולם לבעלה של זו דלא שייך כלל ה"ט שבגמרא דעבידא לגלויי אלא באומר שמת בעלה של זו דעבידא לגלויי כשיבא לבית (וכן בע"א שהעיד על רושם שתחת השחי בבעלה של זו) וכ"מ בהדיא מהא"ז בתה"ד סי' רל"ט שהגוי' לא אמרו כלל שמצאו בעלה של זו רק שמצאו יהודי בסימנים אלו הרוג וקברוהו דלא עבידא לגלויי ואפ"ה התיר הא"ז בפשיטות וכ"ה בהרבה תשו' האחרונים (ומזה ג"כ ראיה דלא קי"ל כלישנא קמא דר"פ יש בכור) כ"מ בהדיא בגמרא רפט"ו דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' לפי גי' המרדכי א"נ דקאמר