האדמו"ר הזקן קלב

ובר מן דין נמי ודאי לא כתבו התו' מדרבנן הוא דמחמרינן באיסור א"א טפי מבממונא אלא בדבר ששנו חכמים במשנה ולא כתיבא כלל באורייתא וגם לא קבלה והלמ"מ רק היא סברת הלב ושיקול הדעת דחכמי המשנה והתלמוד כאשר נמסרה להם תורה שבע"פ להבין ולהורות בה לפי שיקול דעתם דעת תורה ודעת נוטה להקל ולהחמיר בשל תורה לזכות ולחייב כו' ולזאת אם שיקול דעתם נוטה לסברא אחת וסברוה חכמים לדון בה איזה דבר שבממון וסברא זו עצמה שייכא ג"כ לענין איסור והיתר קשה הדבר לחלק ביניהם חילוק גמור אם לא מצד חומרא בעלמא באיסורים שהם חמורים ודאי מממון הקל אבל לא לומר שיש איסור גמור דאורייתא נגד סברא זו עצמה דסברוה בדבר שבממון כמו סברא זו דל"ח לב' יב"ש כשלא הוחזקו שהיא סברת הלב ושיקול הדעת וכן כל כה"ג. אבל בדבר הכתוב בתורה כמו סי' דאבדה אי סי' דאורייתא דילפינן מדכתיב וכן תעשה לשמלתו שהוא קרא יתירה אלא ללמדך מה שמלה כו' כדתנן אף השמלה בכלל היתה כו' הרי התורה נדרשת ביג"מ שנמסרו למרע"ה דוקא וללמוד דבר מדבר שהוא בנין אב שבי"ג מדות שנמסרו למרע"ה לא נמסר אלא ללמוד איסור מאיסור ולא ממון מאיסור כדאי' בפ"ד דכתובות (דמ"ו ע"ב) ע"ש בתו' ומסתמא דה"ה איסור מממון ואפשר דכ"ש הוא דממון קל. והא דמחזירי' גט שאבד בסי' דמצאו קשור בכיס כו' וכן אפי' בנקב בעלמא את"ל סי' דאורייתא היינו משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן משום חומרא דא"א ולא אחמירו כ"כ בדאיכא עוד סי' שהוא דבר המועיל מן התורה בדבר שבממון עכ"פ וגבי פרידות נמי ליכא איסור ברור דאורייתא דהא איכא התם ס"ס שמא שתיהן אמותיהן מין אחד ממש וא"ת ב' מינים דלמא חוששין לזרע האב דהא ר' יהודה גופי' מספקא לי' (ומכ"ש דחכמים וסתם משנה הכי ס"ל כמ"ש התו' והרא"ש שם) אלא דר' אבא לא סמך ע"ז למעשה והיה חושש להחמיר בשל תורה לצאת מידי כל ספק וספק ספיקא משום דאפשר לברר ע"י דרישה וחקירה אם אמותיהן מין א' וה"ל כחסרון ידיעה מש"ה סמך אסימנים את"ל סי' דאורייתא אבל אי סי' דרבנן משום הפקר ב"ד לא סמכינן עלייהו אפי' באיסור דרבנן כדלעיל

אלא ודאי דהכי פריך משום דאשכחן דבעדות אשה אקילו רבנן משום עיגונא לעולם בלי שום הפרש בין תחלת עדות לסופה ובסופה אשכחן בהדיא דאקילו אפילו בכה"ג דלא מהני מדאורייתא כגון פסולי עדות דאורייתא ואפי' גוי במסל"ת ואע"ג דאין מסל"ת כשר בשום עדות דאורייתא אלא בדרבנן דוקא כדאיתא בפ"י דב"ק רק בעדות אשה לבד אקילו רבנן כמו בדרבנן ממש משום עיגונא. ואף גם לפמ"ש התוס' רפ"י דיבמות הטעם משום שדומה הדבר הגון להאמין ולא חשיב עוקר דבר מד"ת מאחר שיש קצת טעם כו' ור"ל קצת טעם דאילו היה טעם גמור הוי שרי מדאורייתא וא"צ לתקנת חכמים משום עיגונא דוקא ולקונן דפ"ט סע"ב פי' התו' דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בדבר הדומה כו' מ"מ את"ל סי' דאורייתא א לך דבר הדומה והגון יותר מזה שהתורה סמכה עליו להשיב אבדה לבעליה ע"י סי' ואף שממון קל הרי אין מסל"ת כשר בשום דבר שבממון כ"א בקנין דרבנן כמו נחיל של דבורים כו' כדאי' בב"ק שם ואפ"ה כשר לעדות אשה מה"ט שכתבו התו' או משום הפקעת קידושין כדפרש"י בפכ"ב דשבת והרשב"ץ בשם הרשב"א ומהר"ם בתשו' דהג"מ סי' ט'. והא דבספיקא דפלוגתא אזלי' לחומרא כמו בשל תורה ממש ולא אזלינן לקולא כבדרבנן כמ"ש מהר"ם שם בתשו' סי' י' בתרי לישני דבגמרא דהלך אחר המחמיר בשל תורה. שאני התם כיון דלחד לישנא בגמ' ס"ל בהדיא דבכה"ג לא אקילו רבנן משום עיגונא אלא העמידו על ד"ת אף דאידך לישנא פליג ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן בפלוגתא דגאונים הפוסקים כמ"ש רמ"א בש"ע: א

ומ"ש הרא"ש להקל בחששא דתרי יצחק מהא דאקילו רבנן בגוי מסל"ת ומשיאין ע"פ בת קול אע"ג דבתרי יצחק איכא פלוגתא דאמוראי שאני התם דהא בפלוגתא דאביי ורבא גבי חששא דתרי יצחק מילתא דפשיטא היא דהלכה כרבא לגבי אביי אלא משום דדמיא פלוגתא זו לפלוגתא דרבה ור' זירא במוצא גט והתם פסק הרי"ף להחמיר כרב הונא ור' זירא לכך הוצרך הרא"ש לומר שאין לנו להחמיר במיתה כבגט כאביי משום דאשכחן דבעיגונא אקילו רבנן קולות הרבה כמסל"ת ובת קול אע"ג דלא מהני מדאוריי' ודאי והלכך י"ל דאף רב הונא ור' זירא מודו