האדמו"ר הזקן קכח

ולא כן המחברים שלנו כו' ונודע שהר"ן היה רבו ואתו עמו כו' ובהא א"ש טובא מ"ש רמ"א סט"ו בהג"ה ולק"מ מ"ש עליו בב"ש שם למה פסק רמ"א כמהרא"י בתה"ד נגד תשובת הר"ן אמנם באמת אין מתשובת הר"ן שום ראיה כלל ואדרבה נהפוך הוא לפי גי' שלפנינו בתשו' הר"ן וסי' מובהק בזרועו והא דלא התיר שם הר"ן ה"ט משום דאשתהי ביבשה אחר שהועלה מהים ובכה"ג לא מהני סי"מ לפ"ד הרשב"א שבנ"י פט"ו וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ל"ג דההיא דב' תח דרפט"ו מיירי בסי"מ ואפ"ה בעינן דחזיוהו לאלתר דוקא ובחי' הרשב"א פט"ז האריך לבאר דע"כ ל"פ ת"ק אראב"מ אלא בשומא אבל בסי"מ ש"ד כההוא עובדא דב' ת"ח ואפ"ה בעי' דלא אשתהי וגם ביבשה בעינן תוך ג"י דוקא יעו"ש ברשב"א. וכ"כ בתשו' הריב"ש סימן שע"ט (דלא כב"ש ס"ק קמ"ג דדרך רבותא קאמר כו') וכ"כ בתוס' שם רפט"ו לחד שינויא אלא דאנן קי"ל כאידך שינויא שבתו' שם לפסק הב"י ורמ"א בש"ע או כמ"ש המרדכי שם דה"ג בגמ' שם א"נ דקאמרי סימנים כו' ודעת הב"י צע"ג

וגם מ"ש המ"ב ראיה לדבריו מדקדוק ל' הרא"ש בתשו' שום שינוי בא' מאיבריו כו' כגון חרום וגבשושית כו' לאפוקי רושם בעלמא כו' אדרבה נהפוך הוא שהרי בתחלת התשובה כתב סתם שהיו סימנים מובהקים בראשו אלא דלא מהני משום שהמת משתנה אחר ג' ימים ואח"כ כתב שאם היה חסר א' מאיבריו או יתיר בידיו או ברגליו או שום שינוי בא' מאיבריו הוי סי"מ אפי' לאחר ט"ו יום והיינו משום דסימן כזה אינו עשוי להשתנות לעולם (ומ"ש בתחלת דבריו סתם מיהו אם היו סי"מ כו' משום דקאי אדסליק מניה הגוי שאמר סימנים כו' שאותם הסימנים ראה הגוי בחייהם) ובתחלת התשובה מיירי בסתם סימנים העשויות להשתנות לאחר ג' ימים ואפ"ה מקרי סי"מ לסמוך עליו קודם ג' ימים אע"ג דסי' דרבנן וכ"ה בהדיא בטור לפ"ד ר"ת דגופו שלם או ע"י סי"מ כו' (לגי' שלנו וכ"ה גי' הב י והב"ח בטור) ואפ"ה כתב אח"כ דדוקא תוך ג' ימים (וכמ"ש מהרח"ש הטעם דס"ל דגם חרום וכה"ג יכול להיות לאחר ג' ימים שנתפח הבשר סביב כו') ולדידן שאנו נמשכים אחר פסק הב"י ורמ"א כמרדכי ואידך שינויא שבתוספות (כמ"ש בב"ש) סמכינן אסתם כל סי"מ אפי' לאחר ג' ימים במכ"ש מדין נטבע ואשתהי לאחר שהועלה מן המים דיש לחוש ולהחמיר בו יותר מלאחר ג' ימים במת ביבשה כמ"ש הריב"ש סי' שע"ח לפ"ד ר"ת וע"ז סמך ג"כ מהרא"י בתה"ד להתיר ע"פ סימנים מובהקים דצלקת ועורת אפי' לאחר חצי שנה ולמד כן גם מהא"ז

וגם מ"ש המ"ב דאי צלקת הוי סי"מ מאי איכא בין לישנא דסימנים דאורייתא ללישנא דסימנים דרבנן כו' שותא דמרן לא ידענא הא בהדי' אמרי' בתחלת הסוגיא דב"מ נ"מ לאהדורי גט אשה דוקא ולא לעדות אשה. אכן אף גם לפמ"ש לעיל דצלקת לא הוי סי"מ אלא בצירוף סי' מקום בצמצום או שלא בצמצום כו' הא דאמרינן נ"מ לאהדורי גט אשה ולא לעדות אשה היינו משום דנקט מילתא דפסיקא דמהדרינן לעולם בכל סימן דמהדרינן אבדה שהוא סימן בינוני אבל בעדות אשה לאו מילתא פסיקתא היא דאף את"ל סי' דאורייתא איכא טובא סי' בינונים דאין מעידין למסקנא כמו בסימנים העשויים להשתנות ושומא מצויה בבן גילו כו'. ועי"ל באופן אחר ואין כאן מקום להאריך

והכל הולך אחר החיתום שהטעם כעיקר דרושם וצלקת לא הוי סימן מובהק לפי דעת המשאת בנימין הוא כמו שחתם וסיים בתשובתו משום דאמרינן בר"פ יש בכור דבתחלה לא אקילו רבנן והוא מהמרדכי והגמי"י בשם ר"נ ור"ש

אמנם הר"ש פ"ג דגיטין ובתשובות כלל נ"ה גבי תרי יצחק פליג עלייהו בהדיא וס"ל דאף בתחלת עדות אקילו רבנן משום עגונה דהא עובדא דתרי יצחק היא תחלת עדות להכירו יפה שזהו בעלה של זו וכ"כ בפסקי מהרא"י סס"י קס"א בהדיא. וכ"כ מהריב"ל בתשובה דהרא"ש פליג עלייהו אלא שנטה מדבריו משום דלית נגר דליפרקינהו להנך ראיות שהביאו ר"נ ור"ש מהבבלי והירושלמי ובפרט מסוגיא דר"פ יש בכור כו'. וכן הרבה מהאחרונים נטו מדברי הרא"ש ק ונמשכו אחרי הר"נ ור"ש מה"ט

ולכן ההכרח להרחיב בזה הדבור להיותו נוגע לנ"ד כמ"ש המ"ב ולהסיר תלונתם מעל הרא"ש דלק"מ מהבבלי והירוש' כדלקמן ואדרבה נהפוך הוא דהרא"ש טעמו ונימוקו עמו ולית