האדמו"ר הזקן קכז

ומש"ה כתב בתה"ד יצא פצע וצלקת ל' יחיד ולא יצאו. ומשום צמצום מקומו מהעין עד הפה הוי סי"מ. וסי"מ הראשון הוא שהיתה העין עורת וסתומה דהיינו שהיתה נקורה לגמרי מל' ואת עיני צדקיהו עור וכסתם לשון עורת דקרא בפ' מומין וכדאיתא בבכורות (ד' מ"ד) עור דליתנהו כלל כו' ועי"ז נסתמה שנכנס הריס שע"ג העין לתוך חורה והוי סי"מ בודאי דלא גרע ניקור העין מפצע וצלקת שבבשר ול"ד לשאר סומים דשכיחי טובא ואף את"ל דניקור העין שכיח קצת כצלקת עכ"פ. אפ"ה יליף לה שפיר מגבשושית שעל החוטם שבא"ז. משום דגם גבשושית אינו דבר מופלג וזר לגמרי ומלתא דלא שכיחא כלל וכלל כדעת המ"ב וכדמשמע קצת לכאורה מלשון רמ"א בהג"ה שהוסיף תיבת גדולה אלא כמ"ש מהרא"י בפסקיו בשם הא"ז שהיה חוטמו כעין גבשושית כו' (ולא גבשושית גדולה ממש) והוא ממומין המיוחדים בכהנים כמ"ש הרמב"ם פ"ק מה' ביאת המקדש (דפסולי משום שאינו שוה בזרעו של אהרן כדאי' בגמרא. ומבואר שם ברמב"ם דה"ה לצרבת המכוה. והיא כצרבת השחין כמבואר ברמב"ם פ"ח מהט"צ דהיינו שהעלו קרום לבד דמקרי שינוי בעור ומכ"ש המורדין אלא אתא לאפוקי נתרפאו לגמרי ונעשה צלקת דלא הוי מום מאחר שנתרפאה המכה וכדאיתא בגמרא ספ"ז דכתובות וברמב"ם ה' אישות והלכך אין להוכיח כלל מכאן דשכיח טובא וכדעת המ"ב וע"ש שדבריו צע"ג דאי שכיח טובא אמאי הוי סי' בינוני לפי דעתו). ומבואר שם במהרא"י דחרום הוי סי"מ טפי משום דלא שכיח כלל וחוטמו כעין גבשושי' י"ל דשכיח קצת כעורת וצלקת ואפ"ה הוי סי"מ משום דלא שכיחי כ"כ כמו שומא לת"ק (וגם אינם עשויים להשתנות לאח"מ כשומא) ומודה בהו ת"ק לראב"מ דס"ל דהוה סי"מ משום צירוף סי' המראה עם סימן המקום שראו בו השומא בחייו כדפרש"י באבר פ' ומש"ה פשיטא ליה להא"ז (העומד תמיד בשטת רש"י כנודע) דחוטמו כעין גבשושית הוי סי' מובהק אף לת"ק (וכ"כ הרשב"א בחידושיו דת"ק ל"פ אראב"ע אלא בסומא דוקא דומיא דשומא באבר פ' לראב"מ ומש"ה לא צוה הא"ז לחקור אם ראה הגוי בראש החוטם או בעיקרו כו' משום דלא בעינן הכא צמצום גמור כאות פ' אפי' כתיב' פ' משום דהא ראב"מ סתמא קאמר דמעידין על השומא אף גם אם אין יכולים להעיד בבירור גמור שזוכרים היטב מקום השומא שראו בחייו בצמצום גמור כאות ותיבה כדלעיל. אלא סגי הכא בסיום ויחוד מקום מסויים סתם דומיא דסימן מקום גבי אבדה דאמרינן מסתמא נאבד באותו מקום שנמצא ממש בצמצום. וה"נ אמרי' הכי ומש"ה למד מכאן מהרא"י לעורת דעין נקורה ולצלקת שממנה עד הפה דאף שלא חקרו מהגוי איזו עין ימנית או שמאלית הרי אין באורך מקום שמן התחלת העין שמצד החוטם מימין להתחלת העין שבצד החוטם משמאלו ואפילו מן אמצע עין זו לאמצע עין זו יותר מכדי כל אורך החוטם כולו דחשיב כולו מקום א' מסויים לפ"ד הא"ז ואף דמקצה הב' של העין הימנית לקצה הב' דעין שמאלית יש יותר מכדי אורך החוטם הרי העין נקורה כולה ומתחיל הניקור מהקצה הסמוך לחוטם) וכן בפצע וצלקת שעד הפה אין באורך הפה הסתום יותר מכדי אורך החוטם כולו שניהם הם בכלל אבר פ' שבפרש"י ובודאי שכך הבין מהרמ"פ בדעת התה"ד ומש"ה כתב בפשיטות סי' ל"ו דרושם ממנה בירכו סתם אף בלי צמצום מקום גמור הוי סי"מ וכן מעט רושם כמו צלקת בפניו משמע מסתימת לשונו דהוי סימן מובהק מדכתב שהם סימנים מובהקים לשון רבים בסתם וה"ל לפרש שהם רק הרושם שבירכו וראש החוטם שהיה גס וזקוף מעט בלבדם ולא ליתן מכשול בסתימ' לשונו ודלא כמ"ש בתשו' הגאונים בתראי לחלק בין רושם גדול לקטן אמנם מ"ש המ"ב בכוונת ודעת מהרא"י בתה"ד משום סי' המדה דאורך הפצע וצלקת מהעין עד הפה דהוי סי"מ שגגה היא ואשתמיטתיה (וגם להט"ז) מ"ש התוס' בב"מ (דכ"ז סע"ב ד"ה ואנא כו') ומ"ש הרא"ש שם דהא דאין מעידין היינו כשלא צמצמו מדת ארכו כו' ר"ל דכשצמצמו הו' סי' בינוני ומעידין את"ל סימנים דאורייתא ולא דמו לארוך וגוץ יעו"ש

והנה עיקר יסודו של המ"ב להחמיר דלא הוי סי"מ אלא דבר מופלג כו' לאפוקי צלקת הוא מתשו' הר"ן שבב"י ולו יהיה כדבריו דהר"ן לא ס"ל כמהרא"י לפ"ד מהרמ"פ יש לנו בני אשכנז לסמוך על מהרא"י שלמד כן מהא"ז שהיו גדולי האשכנזים ולא לפוש לדעת הר"ן החולק כמ"ש הריב"ש בתשו' הובאה בד"מ רס"י זה דהצרפתים והאשכנזים מקילים הרבה בעדות אשה כו'