האדמו"ר הזקן קכו

א"ש טובא דלמ"ד דהמראה עשויה להשתנות אין כאן שום סי' כלל דהא אפשר שזהו איש אחר שהיתה בו שומא במראה וגוון אחר ולאחר מיתה נשתנה להיות כמראה זה שהיה בבעלה של זר ומקום השומא לא הוי סי' להאי שינויא כדלעיל וללישנא דסימן דרבנן ס"ל דמקום השומא הוה סי' בינוני אף דהמראה עשוי להשתנות לת"ק לפ"ד הטור ולראב"מ אינו עשוי להשתנות מש"ה הוי סי' המראה בצירוף סימן המקום סי"מ לראב"מ. ואף גם שלא בצמצום ממש כאות פ'. וגם ת"ק הוה מודה ליה אי לאו דעשוי להשתנות (ובמתני' דאין מעידים דמיירי נמי בעשויים להשתנות הא דלא מצטרף עכ"פ סימן המקום שבגוף לסי' שבכליו למהוי סי"מ היינו משום דלא שייך סי' מקום שבגוף אלא בשומא דהיא עצמה לא נתהוית בגוף לאחר מיתה ומאחר שבודאי היתה מחיים באותו מקום שנמצאת כן באיש הנמצא מת כמו שהיתה במקום זה מחיים בבעלה של זו מש"ה הוי סי' דזהו בעלה של זו משא"כ בשאר סימנים העשויים להשתנות מתחלתן לאחר מיתה. דומיא דגומות קטנות שבתו' פ"ט דבבא בתרא וכן כתמים וכל שינוי מראה בגוף שלא מחמת נכה לא שייך סימן מקום בכה"ג מאחר דאיכא למתלי שנתהוו לאחר מיתה ואיש אחר הוא ופשוט הוא וכמו גבי אבדה דמקום לחודיה לא הוי סימן עד שיכוין החפץ ויאמר חפץ פלוני נאבד לי במקום פ' דוקא וכמ"ש התו' פא"מ דאין רגילות בד' בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום א')

וממוצא דבר נשמע לנ"ד דיש מקום להתיר גם ע"י סי' המראה שחור שע"ג רגליו במקום מסוים. ולא לחוש למ"ש בתשו' חוט השני סי' צ"ו דהמראה עשוי להשתנות כדאיתא בגמרא גבי שומא כו' דשאני הכא דניכר ודאי ע"י העלין דעמבאיווי וטיכע"ר שהיתה איזו מכה עכ"פ ברגליו שם והמכה מצד עצמה היא סי' בינוני (ול"ד לשומא דשכיחא טובא בתולדה) ומש"ה הוי סי"מ בצירוף סי' המקום ובודאי דבכה"ג התיר שם (בתשוב' הנ"ל הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ) שהיה ניכר דהבהרות כחולות שע"ג רגליו היו מחמת מכה (והיו במקום מסויים וכדעת הט"ז) ונסתלקה מעליו תלונת בעל חוט השני ומה שחשש כת"ר ברוב ענותנותו אולי לא התיר הט"ז והנמשכים אחריו אלא כשהעדים הכירו אותו בחייו בזה הסי' כו' הנה הט"ז כתב בהדיא לפרש. בזה גם דעת מהרא"י בתה"ד שהתיר בכה"ג ובתה"ד מבואר בהדיא דגוי לא היה מסל"ת אלא שמצא איזה יהודי עם סי' זה מת ולא הכירו בחייו מעולם וכ"ה בא"ז שהביא שם מהרא"י ולמד כן מדבריו להתיר בנדון שלו ג"כ (וכ"מ בהדיא בתשובת הב"ח ושאר אחרונים שלא לחלק בהכי) והנה דעת כת"ר באמת טעמו ונימוקו עמו לפמ"ש הט"ז דבעינן צמצום גמור כאות פ' ממש אמנם באמת אם היתה זאת דעת הא"ז ותה"ד איך לא הזכירו בלשונם שום רמז מזה דדמי לנקב בצד אות כו' ומכ"ש דלכאורה באמת ל"ד כלל לצד אות ממש שהרי הא"ז לא צוה לחקור מהגוי אם היתה הגבשושית באמצע החוטם ממש או סמוך לראשו או סמוך לגובה החוטם אצל המצח בכדי לידע אם היא בצמצום גמור במקום שהיתה בהנאבד. וכן מהרא"י לא חקר אם ראה הגוי הפצע יוצא מאמצע העין ממש או מצד זה של העין או מצד זה באורך העין דומיא דצמצום אות ממש במקום שהיה בהנאבד (ואת"ל דכל אורך החוטם או העין לגבי כל שטח הגוף מראשו עד רגליו מכל צדדים דמי לאות אחת לגבי כל האותיות שבגט א"כ ה"ה בנ"ד יש להתיר כן בין ע"י הצלקת שתחת השחי בין ע"י המכות שע"ג הרגלים) וגדולה מזו יש להפליא שלא חקר מהרא"י אם הגוי ראה הפצע יוצא מעין ימנית או שמאלית וכן עד סמוך לפה מימין החוט' או משמאלו דא"ל דמשום שיוצא מעין עורת וסתומה הוי סי"מ ביותר אף גם בלי צמצום גמור כאות פ' משום שהוא דבר חידוש מאוד כמ"ש הט"ז גבי נקב מפולש בשן ומש"ה אף שגם דעורת וסתומה דעין גופה לא נודעה מהגוי המסל"ת אם היא ימנית או שמאלית אפ"ה הוי סי"מ כמו בנקב מפולש בשן דא"צ לסי' מקום דימין או דשמאל כמ"ש הט"ז דזה אינו דאם לא הוי הפצע סי"מ אלא משום שיוצא מעין העורת וסתומה דוקא א"כ ה"ל סי"מ א' ואמאי נקט מהרא"י סימנים מובהקים לשון רבים דמשמע דכל חד לחודיה הוי סי' מובהק וכמ"ש הט"ז וא"ל דב' הסימנים המובהקים הם הפצע והצלקת כמ"ש הט"ז דזה אינו במשמע המשך לשון התה"ד כלל אלא דהפצע הוא שנפצע הבשר מחמת מכה ויצא דם כדפרש"י בחומש וכשחיתה המכה ונתרפאה נקראת צלקת כדאי' בספ"ז דנדה ובפ"ט דנגעים