האדמו"ר הזקן קכב

דמעידין משמע בכל גוונא וה"ט משום צירוף סימני' דהא סי' מקום הוי סי"ב גבי אבדה ומציאה אף שאינו נותן סי' מקום בצמצום גמור כמו צמצום אות פ' דלא אשכחן תנא או אמורא או פוסק דלימא הכי גבי מציאה אלא מקום מסויים סתם וכ"כ בהדיא בט"ז כאן באה"ע סי"ז ותלינו דמסתמא הוא אותו מקום ממש וכן בנקב שבגט במקום מסויים אלא אפי' לת"ק י"ל דמש"ה לא מהני צירוף סימנים בשומא משום דעשוי' להשתנות כמ"ש הטור ואף גם לגי' שלפנינו בסוגיא דב"מ דאינה עשויה להשתנות י"ל דה"ט דת"ק משום דלא מהני צירוף סימנים אלא בסימנים שהן ע"י סיבה מבחוץ דאתרמי הכי כגון נקב בגט דלא שכיחא מילתא דאתרמי בגט אחר ג"כ סיבה זו דנקב ובאותו מקום עצמו דאתרמי בגט זה ואם הנקב הוא בנייר מתחלת עשייתו הרי מה שנכתב שם אמצע שטה פ' או תחלתה או סופה תחת נקב זה הוא סבה מבחוץ דאתרמי מילתא הכי ולא שכיח מילתא דאתרמי הכי בגט אחר ג"כ באותו מקום עצמו משא"כ בשומא שהוא דבר טבעי המצוי ושכיח טובא בתולדות בני אדם בטבע יצירתם להולד עם שומא בעור בשרם איזה מקום פרטי בגוף איכא למימר ודאי שכמו שזה נולד בטבע יצירתו שגרמה לו שומא במקום פ' דוקא כך נולד ג"כ אחר בטבע יצירתו להיות בו ג"כ שונא באותו מקום עצמו כי טבע זה הוא מילתא דשכיחא בתולדות בני אדם וטבעם ביצירתם בכל המקומות שבגוף כמ"ש מהרח"ש ותדע דהא ת"ק קפסיק ותני סתמא אין מעידים על השומא משמע אין מעידין לעולם אע"ג דיכול להיות לפעמים שזוכרין היטב מקום השומא שהיתה בבעלה של זו בצמצום גמור כצמצום אות פ' ורואין עתה שהוא באותו מקום ממש כגון בסוף המצח על עיקר החוטם והתחלתו ממש או בראש ממש וכל כה"ג ואפ"ה אין מעידין ועכצ"ל דלא דמי לגט שיש בו נקב בצד אות פ' מה"ט דאמרן דשומא שכיחא בכל המקומו' שבגוף כמ"ש מהרח"ש דלא כרד"ך והלכך י"ל לפ"ז דבגט ונודה ת"ק לראב"מ דסגי במקום מסויי' סתם כאמצע שטה פ' כו' ותלינן דמסתמא הוא בצד אות פ' כמו בשמא לראב"מ ומיהו היינו דווקא ללישנא בתרא דרבא דבשונא סי"מ קמיפלגי אבל לאביי דמוקי פלוגתייהו בסי' דאורייתא או דרבנן ומוקי מתני' דאין מעידין כו' כת"ק וברייתא דמצאו קשור כו' כראב"מ עכצ"ל כס"ד דמקשה דצירוף סי' בינונים לא הוה סי"מ אלא דומיא דנקב בצד אות פ' דוקא שהוא דבר מופלג וכו' ומש"ה נקט רב אשי הכי משום דכה"ג הוי סי"מ לאביי ובסיפא נקט סי' בעלמא דבכה"ג לא הוי סי"מ אפי' לרבא דלישנא בתרא דבכה"ג ממש אשכחן בלשון הגמרא בסוגיא פ"ג דגיטין בפי' הברייתא ויש בו סימנים מעידים דרישא היינו בנקב בצד אות פ' ואין מעידין דסיפא בארוך וגוץ ולא מוקמי' בסימנים בינונים משום דמיירי במלתא דפסיקא לכ"ע ולא בפלוגתא וספיקא דסי' דאורייתא או דרבנן וכה"ג צ"ל בסוגיא דב"מ (דכ"ח ע"א) דנקט אות פלונית וארוך וגוץ

והא דהצריך הרי"ף סי"מ דנקב בצד אות פ' דוקא ואפילו בלא הוחזקו אע"ג דבסוף יבמות הביא להלכה לישנא בתרא דרבא דבשומא סי"מ קמיפלגי י"ל דלגבי גט חשש לחומרא כאביי דגט ל"ד למיתה דבעגונה הקילו ובגט אפשר ליתן גט אחר כמ"ש הרא"ש ה"ט גופיה להרי"ף שם בלא"ה לענין פלוגתא דאביי ורבא ברפט"ו דיבמות דהרי"ף חשש לחומרא גבי גט דלא כרבא ואחריו נמשכו הטוש"ע סי' קל"ב ס"ד (וגם י"ל דרי"ף לשון הגמ' נקט ואות פ' לאו דוקא אלא לאפוקי נקב בעלמא אבל כל מקום מסויים כאמצע שטה פ' או ע"ג תחלתה וסופה דינו כאות פלונית וכדעת הרמ"ך דלעיל)

והא"ש טובא במסקנא דסוגיא דיבמות ללישנא דכ"ע סי' דרבנן. דלא משני מידי בגמרא לברייתא דמצאו קשור כו'. ומ"ש התוס' דמיירי שמצאו בעצמו הוא דוחק גדול מאד דא"כ מאי פריך בתר הכי ללישנא דסי' דאוריי' וחיישי' לשאלה מברייתא זו דמצאו קשור בכיס אימא נמי דמיירי שמצאו בעצמו כמו ללישנא דסי' דרבנן דתו ליכא למיחש לשאלה משום דנאמן במיגו כו' וכמ"ש מהרש"א בסוגיא דב"מ וגם לתירוץ הב' שבתוספות ע"כ צ"ל שידוע לנו או להעדים שהניח הגט בכיס דאל"כ מאי מהניא העדאת עדים שהכיס שלו אין ידוע לנו כלל שהניח הגט בכיס אלא על פיו והוא אינו נאמן בכח מיגו אפי' ע"י סימן אלא בעדים דוקא או