האדמו"ר הזקן קכא

באבדה ומציאה והלכך משה"נ לא מהני צירוף סימן מדות אורך ורוחב הבגד ואפי' עם סימן משקלותיו למהוי סי"מ משום דשכיחי בעולם עוד בגדים כאלו שוין במדת אורך ורוחב מתחלת עשייתם וממילא אתרמי דשוין גם במשקל לפעמים ואין כאן שום שינוי כלל ולא חשיבי סימן כלל מחמת עצמן אלא מחמת אבדה כדלעיל (משא"כ בצלקת וצפורן עבה וכה"ג שהם שינויים בגוף וגם לא שכיחי טובא כ"כ וחשיבי סימנים מצד עצמן אף גם שלא מחמת אבדה מש"ה מהני בהו צירוף ב' סימנים למהוי סי"מ) ומש"ה קתני במתני' מעידין על סימנים שבכליו לשון רבים וסימנים שבגופו מיירי בעשויים להשתנות כדלעיל בש' הירושלמי וגי' שלפנינו בסוגיא דב"מ דסימן סתם הם העשויים להשתנות

. והשתא א"ש טובא דלק"מ הדיוקים דסתרי אהדדי בהא דא"ר אשי בסוגיא דספ"ק דב"מ ופ"ג דגיטין כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני כו' אות דוקא ולא אפי' תיבה פלונית כמ"ש העיטור הובא בב"י והיינו כגון שהנקב מלמעלה ע"ג התיבה ולא בין תיבה לתיבה דהא היינו ממש בצד אות פלונית שבסוף התיבה או תחלתה והדר אמר רב אשי או מסדר הש"ס אליבא דרב אשי אבל נקב בעלמא לא כו' משמע דוקא נקב בעלמא סתם בלי קביעות שום מקום כלל אבל אם קובע איזה מקום פרטי ומסוים לנקב כגון ע"ג אמצע שטה פ' או ע"ג תחלתה או ע"ג סופה אף שאינו מצמצם שום אות או אפי' תיבה מיוחדת הוי סי"מ כדעת הרמ"ך הובא בש"מ פא"מ ומכ"ש ע"ג תיבה פ' אכן ה"ט דרב אשי משום דנקני מילתא פסיקתא ובפלוגתא לא קמיירי וצמצום אות פ' היא מילתא דפסיקא ומילתא דפשיטא דהוי סימן לכ"ע משום שהוא דבר מופלג ולא שכיח כלל שימצא כן בגט אפר וכדאמר סתמא דתלמודא בפירושי דברייתא פ"ג דגטין (דכ"ז סע"ב) ויש בו סימנים מעידים כו' וכן בסוף סוגיא דב"מ (דכ"ח ע"א) ונקב בעלמא בלי שום קביעות מקום לא הוי סי"מ לכ"ע אבל נקב במקום פלוני מסויים ומיוחד אף שאינו מצמצם המקום כ"כ כצמצום אות פ' ודאי דהוי סי"מ להאי לישנא דבשומא סי' מובהק קמיפלגי לא מיבעיא לראב"מ דהא דס"ל דשומא סי"מ הוא לאו היינו משום דס"ל דשומא היא מילתא דלא שכיחא כלל וכלל שזהו נגד החוש שאנו רואין דשכיחא טובא בכל דור ודור בכל המדינות והארצות ובפרט דשומא סתמא קתני משמע אפי' אין בה שיעור ופחותה מכאיסר דלא חשיבא מומא כלל מכלל דלא מיקרי דבר שאינו שוה בזרעו של אהרן כתלתול קטן של בשר כדפרש"י בבכורות דף מ' ע"ב) וה"ט משום דשומא שכיח טפי מתלתול (והרמב"ם שכתב בפי"ג מה"ג ואפי' שומא כו' י"ל דלשיטתי' אזיל דס"ל דשומא אפי' כאיסר ויש בה שיער לא פסלה אלא בעור הפנים לבד והיינו משום דמיגניא ותלתול מיגניא בכל הגוף פחותה מכאיסר ואין בה שיער לא מיגניא אפי' בעור הפנים ומש"ה לא פסל' אע"ג דלא שכיחא) הן אמת דלאו הא בהא תליא לגמרי דהא ת"ק סתמא קאמר אין מעידין משמע אפי' בכאיסר ויש בה שיער דאינו שוה בזרעו של אהרן ואפ"ה לא הוי סי"מ דפשט הלשון משמע ודאי משום דשכיחא ונ"ר איפכא ודאי ליכא למימר דקטנה שאין בה שיער תהא מילתא דלא שכיחא כלל והא דחשיבה סי"ב את"ל סי' דאורייתא היינו מחמת אבדה דומיא דמנין ומתקלא דלא שוין כדלעיל ולמ"ד שומא מצוי בב"ג הוי כמניינא ומתקלא דשוין וכמו הוחזקו ב' יב"ש. אלא ה"ט דראב"מ משום דמעידים שומא היתה באבר פ' כדפרש"י וגם מוכרח הוא בדקדוק לשון הברייתא אין מעידים על השומא דר"ל להעיד שמת פ' בעלה של זו מפני שמצאו איש אמת ובו שומא באותו מקום שראו בבעלה של זו דומיא דאין מעידים אלא על פ"פ כו' דהיינו שהכירוהו בחייו ודומיא דאין מעידים על המגוייד ועל הגוסס דר"ל להעיד שראוהו מת דלמא לא יעידו האמת שראוהו מגוייד וגוסס והל"ל אין מתירין כו' וה"נ הל"ל אין מתירין על השומא ולא אין מעידין אלא ודאי דר"ל אין מעידין שמת פ' ע"י השומא שמצאו באיש א' מת באותו מקום שראוה בפ' בעלה של זו דמסתמא ודאי זוכרין המקום שראו בו השומא בבעלה של זו ולפי ראות עיניהם בשומא שבאיש הנמצא מת נדמה להם שהיא באותו מקום ממש דאל"כ ודאי הוא איש אחר ואיך יעידו אלא דיכול להיות שלא יוכלו להעיד בבירור גמור על צמצום המקום כצמצום אות פ' ממש אלא ומקום מסויים סתם ואפ"ה הוי סי"מ לראב"מ משום דאמרי' דמסתמא הוא באותו מקום ממש בצמצום דהא סתמא קאמר ראב"מ