האדמו"ר הזקן קכ

נמי סי"מ בלשון הגמ' דב"מ (דכ"ח וכ"ז ע"ב) כמ"ש התוס' שם וה"ט כמ"ש הרא"ש פ"ה דב"מ דבמציאה הקילו להחזיר אפי' בסי' כל דהו (ור"ל הקילו אף דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן כדאמר רב אשי גבי נקב כו' וגם סי' מנין הוא בכלל הספק כדמוכח בסוגיא דב"מ (דכ"ח ע"א) מצא תכריך של שטרות כו' וכדאי' בגמ' ספ"ג וא"כ ה"ה וכ"ש למשקל כדאי' בגמ' ומדמשקל הוי סי' מנין נמי כו'. מ"מ פרטי הסימנים משקל ומדה לא כתיבי באוריי' אלא שפירשום חכמים דומיא דשמלה דסתמא יש בה סי' כדפרש י שם) והטעם י"ל כמ"ש התוס' גבי סי' מקום (דכ"ב סע"ב) דאין רגילות שב' בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום א וה"נ י"ל גבי סימן מדה ומנין דאף דשכיחי בעולם מנין ומדה זו מ"מ הרוב אין מאבדין ואין רגילות כ"כ שב' בני אדם אבדו חפץ זה כזה במנין שוה או במדה שוה

וזו היא ודאי כוונת התו' ברפט"ו דיבמות דהא מדה ומנין הוה סי במציאה מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע כו' ור"ל משום דסתם סימן מנין באבדה וכן מדה דומיא דשומש' שהוא ג"כ סימן מנין המדות מיירי מסימנא בדרך הנחה דוקא שהניח והצניע שם לפי שעה ושכח דבדרך נפילה לא הוי מנין סי' כלל משום דאייאש כמ"ש התו' והרא"ש בפא"מ והיינו דווקא כשהניח במקום שאינו משתמר שאין דרך בני אדם להצניע שם רק שזה הצניע לפי שעה ושכח דבמקום המשתמר אין זו אבדה כלל שדרך בני אדם להצניע שם כגון קרדום בצד גדר כו' וכיון שאין דרך בני אדם להצניע שם ל"ח דלמא אתרמי שהצניע שם עוד איש אחר חפץ זה במנין מדות אלו ממש ושכח ג"כ דהוא מלתא דלא שכיחא כ"כ **(דא"ל שכוונת התו' דמציאה מיירי דוקא במנין משונה דהא בגמ' אתמר בהדיא דוקא במנינא דשוין לא הוי סימן:)** ומ"ש התוס' אבל הכא דרך ב"א להצניע במדה זו ר"ל גם במדה זו ומש"ה לא הוי מנין סימן כלל גבי פקדון (כמ"ש התוס' פ' הכותב) ואזלי לשיטתם דלעיל בשינוי בתרא בשם ר"י בעובדא דב' ת"ח דלא קאמרי סי"מ אלא סי"ב ואפ"ה קאמר קבא גבי שומשמי דל"ד לב' ת"ח מכלל דבשומשמי לא הוי סימן כלל ורמב"ן ורשב"א ורא"ש אזלי לשיטתם דגבי ב ת"ח קאמרי סי"מ כדלקמן ומש"ה אמר רבא דל ד לב' ת"ח דבפקדון בעינן נמי סי"מ וסימן מדה ומנין דשומשמי לא הוי סי"מ אבל סי"ב מיהא הוה. והיינו משום דאין רגילות כ"כ שב' בני אדם שהם המפקיד והנפקד הצניעו חפץ זה כזה במנין ומדה שוה. דמה"ט הוי סימן גבי אבדה. משום דאע"ג דגבי אבדה יש להסתפק בכל עוברי דרכי' דעלמא ובעולם שכיח טובא מנין כזה ומדה כזו מ"מ הרי רוב אין מאבדין והמאבד היא ממיעוטא, ויחידאה הוא כמו המפקיד. (ובהא א"ש דלק"מ בסוגיא דיבמות וב"מ מ"ש בתשובת האחרונים דאי פריך אשינויא דחיישינן לשאלה מברייתא דמצאו קשור כו' דלמא שאני התם דהיא שאלה: מיחיד הוא יב"ש השני לחודיה כו'. משום דעדות אשה דמיא לאבדה ופקדון בהא כדלקמן הסמוך והא דמחלק אביי בספ"י דב"ב בין נפילה דרבי' לנפילה דחד היינו משום שאילו מן האחר נפל היה צועק ומבקש כדפרשב"ם שם בשם ר"ח וזהו עיקר הטעם כמ"ש לקמן מיהו בלאה"נ לק"מ מ"ש האחרונים דהא בתחלת הסוגיא ביבמות נמי תקשי מאי פריך ממצאו קשור כו' שאני התם דדמי לנפילה דחד (כמ"ש הרשב"א שם) א"ו דעיקר הקושיא משום דבעיגונא אקילו רבנן טובא כמו באיסור דרבנן וה"נ גבי גט אף דהיא נפילה דחד איסורא דרבנן מיהא הוי בלא סימן דמצאו קשור כו' משום דמדרבנן לא ילפינן איסורא מממונא דספ"י דב"ב וכמ"ש לקמן באריכות והה"נ לענין שאלה דיחיד) והתוס' ס"ל דהמאבד לא שכיח כ"כ כמפקיד ומש"ה ל"ד פקדון לאבדה

ואיך שיהיה הפי' בתוס' עכ"פ זהו ברור לכ"ע דבאבדה הוי מדה ומנין סימן בינוני אע"ג דשכיח טובא כזה בעולם ולא היו ראוים למהוי חשיבי סי' בינוני מצד עצמן אפ"ה חשיבי סימן מחמת אבדה שנאבדו כך לפי שאין רגילות שב' בני אדם יאבדו חפץ זה כזה במנין או מדה שוה והה"נ במשקל במתקלא דלא שוין והה"נ בעדות אשה גבי סימני כליו דידעי' בבעלה של זו שנאבד עם כליו שהיה בהם סימן מדה זו באורך ורוחב ל"ח דאתרמי עוד איש אחר לבוש בכלם במדה זו ממש ונאבד מן העולם ומת דערות אשה שנאבד בעלה דמיא לאבדה ומציאה כדמשמע בהדיא בסוגיא דיבמות וב"מ דלא ממעטים סימן כלים אלא חיורי שא דווקא כמו