האדמו"ר הזקן קד

דין ואומרים לו ששורך חייב סקילה כדין התורה אליבא דר"י עכ"פ (ולפ"ד הרמב"ם אפילו לרבנן אם יש לו בעלים צריך לגמור בפניהם ומ"ש המ"מ שכ"ה בברייתא צ"ע דבברייתא מיירי בפני השור) למה יומת הרי כבר נתייאשו והוי הפקר ממילא ודוחק לומר שלא חייבה תורה סקילה אלא כשלא היתה ידיעה נאמנה בתחלה לבעליו איך שנחקרו העדים שהעידו בפניו דייקא וכוונו עדותם. אלא ודאי דלא פטר ר"י אלא כשהפקירו בפי' מדעתו ורצונו וה"ה לרבנן לענין נזיקין כמ"ש הרא"ש דשוין הן והא דחשיב ר' אלעזר ב' דברים בלבד היינו שעשאן הכתוב דייקא אבל נגח והזיק אינו מפורש בכתוב וכן לר' יהודה אם היתה ידיעה בתחלה לבעלים ג"כ אינו מפורש בכתוב. ותדע דלא קא חשיב נמי ר"א ישראל שמצא ע"ז והגביהה וזכה בה שאינה ברשותו כמו המץ בפסח ממש שאסורה בהנאה וצריך לבערה מי העולם כמו חמץ כדתנן שוחק וזורה לרוח כו' וכדאי' בפסחים דף כ"ח ואפ"ה היא כשלו לענין באין לה ביטול כדאי' בע"ז ד' מ"ב ע"א ובב"ח לי"ד סי' קמ"ו דלא כט"ז שם

טו מהודענא אודות התולעים שבריאה לא החלטתי לאסור לאחרים כ"א להחמיר לעצמו מפני שאיני סומך על שיקול הדעת להתירן מסוגיא דתמורה (דף ל"א ע"א) דפירשא בעלמא הוא ע"ש בתוספות דגם למסקנא קאי הכי (וע' בכורות ד"ז ע"ב וטוש"ע י"ד סי' פ"א דבפירשא בעלמא אין בו משום אבר מן החי) וע"כ צ"ל כמ"ש רש"י ור"ן ס"פ כ"ה (קט"ז ע"ב) דאע"ג דפירשא בעלמא הוא אינו כפרש ממש אלא דלאו גופה הוא וה"נ רימה אינו כגוף האדם והבהמה ולא דמי לביצה ע"ש בתמורה ובכורות (דף ו') דיוצא מן הטמא נפקא לן מאת. הגמל וא"כ אין לאסור כיוצאין לבני נח היוצא מאבמ"ה אבל לפי' הרי"ף ס"פ כ"ה דלא ס"ל כרש"י שם לא א"ש תירוץ זה וא"כ אפשר דסוגיא דחולין ס"ל דלאו פירשא הוא אלא כגוף הבהמה ואילו חתך בשר חי מגופה אעפ"י שמת הבשר אח"כ כגון ריאה בחתיכות הקנה (חולין לד) ע"ש דעומד באיסורו וה"נ תולעים שבכבד ס"פ אלו טריפות אין איסורן משום אבמ"ה בחיות עצמן שהרי אבמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה ועוף ותולעים שלא הי' מותר לאכלן חיין אי לאו משום בל תשקצו אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהן חיין לעצמן ואין שחיטתן מתירתן משא"כ אם לא הי' להן חיות לעצמן היו ניתרין בשחיטתה כיון שלא היו נבדלים ממנה אבל חיותן גורם להיות כאלו מנחי בדיקולא וכריאה (בדף ל"ד) ע"ש ואף שמתים אח כ מאי מהני כיון שכבר נבדלו ומנחי בדיקולא בשעת שחיטה וגם אם היו מתים בשעת שחיטה לא מהני אחר שכבר הובדלו פעם א' במה שהיו חיים שעה א' דדמי לחותך מן הטחול ומן הכליות שהם ג"כ מתים כבר בשעת שחיטה ולא ידעתי מקום לחלק לב"נ בין תולעים חיים למתים מאחר שאמ"ה אינו נוהג בתולעים כלל (ע' סנהדרין נ"ט ע"א) למשרי שרצים כו' ואם יש להתירן מתים יש להתירן ג"כ חיים והכי מסתברא מסוגיא דתמורה וממ"ש התו' ס"פ א"ט ע"ש ומיהו ודאי לר"א דמטמא רימה כאבמ"ה פשיטא דאסורין לב"נ אף במיתתן דאנן לא קי"ל כדחויא דמדחי התם משום דמחיים אקרי רימה דהא קיי"ל ביצת טריפה אסורה ואפרוח ה"ט דאימת כו' ואין לחלק בין אבמ"ה לבשר מ"ה לב"נ כמבואר בגמרא (ד' ל"ד ע"א) וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים

טז נידון פרה שיוצא ממנה זולא"ק נגד הכרס והעור שלם מהודענא כי השומע שמע וטעה שאין החשש כלל משום נקיבת ב"מ מאחר שעור (שלם) אלא שמא (נקרע) בשר החופה שיעור טפח אעפ"כ בספק יש להתיר החלב כמ"ש בבית לחם יהודא (סי' מ"ח סק"ז) בשם תשובת בית יעקב אך על מ"ש בשם הב"ח להקל לגמרי אין לסמוך ע"ז למעשה אמנם בגוף הדין דבשר החופה יש להאריך הרבה לבאר מקומן היטב כי לכאורה יוצא דופן היכי משכחת לה וגם עובדא בראב"ש פ' הפועלים ואיה"ש פא"פ אדבר

יז בשר שלא היה מנוקר מגידי הדם ושהה ג' ימים בלא מליחה וקודם כלות הג' ימים שפכו עליו מים בהעברה בעלמא והי' הפ"מ זו שאלה נשאלה מהרב המנוח ר' בנימין ז"ל שהי' מ"ץ בליבאוויץ מן אדמו"ר הגאון ז"ל והשיב תחלה בעל פה שאין הפסד בזה לבשלו אחר שיצלהו מעט כחצי צלייתו אך אח"כ כשנתוודע להרב השואל הנ"ל שיש הפ"מ בדבר שהבשר עולה ערך על שבעים רוב"ל והבשר היה שמן מאוד ויתקלקל בצליי' ואז הי' זמן העינוי שלהם חזר השואל