האדמו"ר הזקן קג

בדיעבד וסיי' הארכתי בדבר פשוט הו' וגם לא ה"ל לכתוב על מהרו"ך ושרי ליה מריה ע"ש בב"ק) וכך הבין השבו' יעקב ח"ב סי' ס' בדעת הט"ז כמ"ש הפ"מ דהבדיקה אינה מעכבת כלל בדיעבד אחר המיעוך בנחת כדת ופסק כן הלכה למעשה. (אך מה שהוסיף להקל במיעוך בחוזק קצת כו' כבר חלק עליו בזה הגאון מהר"י בס' כרתי) וכ"פ הלכה למעשה בתשו' חינוך ב"י סי' מ"ג והוכיח שם שכ"ד רמ"א מדכתב בסי' י"ג בהגה"ה ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל כו' בסתם ולא הזכיר שצריך לנפחה ולבדקה אח"כ ש"מ שאינו מעכב ובס"א בהג"ה לא בא אלא להורות שכן נהגו לכתחלה ע"ש (וככה יש להוכיח קצת ג"כ שכ"ד הש"ך ממ"ש בסי' ל"ו סק"ה בשם הגאון אמו ז"ל כגון מראה כו' ולא הזכיר מיעוך סירכא דשכיחא טובא טפי ממראה וממ"ש בסי' ל"ט ס"ק ה' אין ראיה להיפך דהתם ה"נ יש מהן כשרות בדיעבד כמ"ש בפ"מ שם) והת"ש יחידאה הוא בחומרא זו דלא כמ"ש כת"ר שכ"ד שאר אחרונים והגאונים מהרנ"ש ומהרמ"ל ומהרש"א הורו כן לכתחלה דוקא להסיר הדלדולי' ולבדוק לחומרא בעלמא אף גם שלא זכרו מזה רש"ל ורמ"א כלום: **(וגם מ"ש כת"ר שכ"ד הפ"מ והתיק"ו להחמיר בדיעבד הוא פלאי וגם מ"ש כת"ר בפי' לשון הב"ח סי' ל"ז דסמוך לנקב א"א לבדוק והבדיקה מעכבת היא פליאה נשגבה דא"כ מאי אירי' דלא תלינן דקאמר הב"ח הרי אפי' נעשה נקב לפנינו קודם הבדיקה בסמיך לסרכא טרפה משום דאי אפשר לבדוק עוד:)** ואף גם זאת דוקא במקום יציאת הסרכ' ובליטת' על הריאה ולא להלאה ממקום הסרכ' וכמ"ש בת"ש גופיה שם ס"ק נ"ז בשם ס' בית לחם להסיר כל הסרכא דייקא וכ"כ בשמ"ח להסיר כל הסירכא ולא ישאר ממנה כו' ממנה דייקא ולא להלאה מהסרכא מגוף הריאה התמימה ונקייה שהקרום המתפרק ונקלף משם נראה לעין כקרומי הריאה עצמה ואין עליו שום סרכא כלל ואם כשמגיע לשם בולט שם איזה עוקץ ודלדול הרי יכול להסירו ע"י סכינא דחליש פומיה ולבדוק שם לבד וכמ"ש בתשו' שבות יעקב דלעיל ויותר אין להאריך

ואשר הקשה לשאול בסוגיא דס"פ החובל מסוגיא דספ"ק ומרפ"ו דכריתות לכאורה היא קושיא אלימתא אך כבר יישבה הרמב"ם פי"א במה שסמכו ענין לו לדין זה (דאע"ג דס"ל דאינו משלם אלא מרידיא הרי גם רידיא עלייה דמרה היא כדאי' שם בגמרא) דין השנוי בברייתא ספ"ד דלאחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש וכן בנתנה והוסיף מדילי' עוד (אף שאין דרכו בכך כנודע אלא בכדי ליישב קושיי' כת"ר) דאם הפקירו אינו מופקר. ולכאורה אינו מובן וסותר ד"ע בהל' י"ג שם שכל הקודם זכה שהרי הפקירוהו כו' והוא תלמוד ערוך רפ"ו דכריתות שהביא כת"ר. ולמאי נ"מ אינו מופקר אלא דהתם משום יאוש לחודיה נגעו בה (כמ"ש הרא"ש פ"י דב"ק) וס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' בב"ק ד' ס"ד סע"א דאע"ג דכל הקודם זכה לאחר יאוש כמו בהפקרו אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפי' ממש מדעתו ורצונו הטוב ויש חילוק ונ"מ אפי' לעניין זכייה עצמה ומכ"ש הכא לענין שאינו יכול להפקירו מדעתו ורצונו לאחר שנגמר דינו כמו שאינו יכול להקדישו משום דלאו ברשותיה קאי כדפרש"י שם וכמו חמץ לאחר שש אינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בב"י וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו ועובר עליו בב"י כאילו הוא שלו וכן בור בר"ה שהפקירו חייב על נזקיו כשלו כדאיתא בגמרא א"ר אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו' והה"נ בשור שהמית והזיק ונגמר דינו למיתה אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י שמפקירו שלא נוכל לגמור דינו על הנזקין משום דכתיב והועד בבעליו והוא אינו בעליו משהפקירו והוציאו מרשותו אלא בע"כ הוא בעליו לענין שגומרים דינו בפניו על הנזקין ואף שכל הקודם זכה זהו ענין הפקר ממילא על ידי יאוש שלא ברצונו אבל הוא אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו מדעתו ורצונו כמו שאינו יכול להקדישו ומאחר שהוא אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י הפקר זה קרינן ביה והועד בבעליו וקצת יש להוכיח כן מדר' יהודה ס"ל דפטור גם ממיתה בנגח ואח"כ הפקיר משום דבעי והועד בבעליו בשעת גמר דין והרי תכף משנחקרו העדים וכיונו עדותם ונמנו הבית דין וגמרו ביניהם שלא בפני בעליו שהשור חייב מיתה אם נודע זה לבעליו ידיעה נאמנת בודאי אסחיה לדעתיה ונתייאש וכשהבית דין שולחים אח"כ לקרוא לבעליו לבית