האדמו"ר הזקן ק

כמו בנמוחה כליחה. ואף גם אם היא בנחת כל כך מ"מ מאחר שאינו נימוח כליחה אלא שניתר ונפסק מחמת רוב המיעוך זמן רב לא מצינו שום פוסק שמתיר וכמשמעות לשון מהרי"ו בד"מ שם שסרכות הקשים אין להן היתר רק שמנהג אבותינו תורה אף שלא הוזכר בפוסקים זו היא כוונת רמ"א באמת לכל מודה על האמת וזו היא גם כן כוונתו בהגהת הש"ע שלא הזכיר לשון נמוח אלא המתנתקת ססי' י"ח ובהג"ה סי"ג ולא ינתק בכח ר"ל אלא ממילא ומאליה על ידי מיעוך בנחת ולא בחוזק וכח שנמצא מנתק בכח. ולשון שיתמעך שברמ"א שם סי"ג הוא לשון ממוצע בין נמוח כליחה לניתק בכח דמאחר שמתנתק ממילא ע"י גלגול אצבעות בנחת מקרי נתמעך בלשון רמ"א (ומ"ש בד"מ בסיום לשונו לשון נימוח גבי ורדא הוא דרך העברה בעלמא ושיטפא דלישנא ומשום דקאי התם אדברי מהרי"ל שהזכיר ל' נמוח ע"ש היטב. וגם לדידן דמכשרינן בניתק ממילא ודאי דאין אנו חולקים על מהרי"ו ח"ו אלא ס"ל דניתוק ממילא הוא בכלל נימוח שבמהרי"ו מש"ה לא נזהר שם רמ"א כל כך בלשונו וכן באות כ"ו שם כמו בהגהת הש"ע הקבוע להוראה)

והנה מהרש"ל שהיה בימי רמ"א החזיק ג"כ המנהג שהזכיר רמ"א ועיקר יסודו ממה שכתב הרא"ש דסירכא אם ימעך אותה כל היום באצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ביותר משמע להדיא שאם מתנתקת בכך כשרה עכ"ל ביש"ש סי' כ"ו. והוכחתי זאת תוכיח ג"כ דאף שלא נמוחה כליחה אלא שניתקה ונפסקה כשרה. וכן משמע עוד מדמנעו רש"ל ורמ"א בד"מ למעך ע"י סמרטוט או עפר וקול שהם אינם ממחים כליחה מכלל דכהאי גוונא באצבעות שרי. ומה שכתב הפ"מ וכן מה שכתב כת"ר בפי' דברי רש"ל ז"א למעיין היטב בלשון היש"ש שלמד כן מלשון הרא"ש ולזה נתכוין הת"ש ס"ק נ"ז שיש משמעות כו' אבל מה שכ' בס"ק נ"ג בשם רש"ל גבי הכנסת יד הטבח הוא בהדיא שם ביש"ש. וגם מה שכתב כת"ר מלשון הרוקח הנה הרוקח אינו ממתירי המיעוך ולא מיירי כלל במיעוך אך מנהגנו ע"פ מה שכתב הרא"ש וכמ"ש רש"ל. ובר מן כל דין נמי לשון ניתוק אינו מענין נימוח כלל ליודע לספר בלשון הקודש וכונו שכ' והחוט המשולש לא במהרה ינתק שהוא לשון נפסק ולא מיחוי כליחה וכן הנתוק שבמקרא ומשנה דמס' נגעים הוא שניתק ונעקר השער ולא נמחה כליחה וכן ומעוך ונתוק בפ' אמור תרי מילי נינהו והאריכות בזה אך למותר רק להוציא מלב כת"ר

אמנם כל הנ"ל הוא רק ליישר המנהג שנהגו עכשיו ואינו ענין כלל לענין שאילתנו שהוא ענין הסרת הדלדולים הנשארים אחר המעוך שהיה כהלכה (איך שהיה ילפי המנהג הפשוט במחניכם בלי פוצה פה כי כך נשאלתי על הדלדולים לבדם) דהא אף את"ל שדעת רמ"א כדעת תורת יקותיאל דבעי להיות נימוחה כליחה מ"מ אחר שנימוחה באמצעיתה מודה התורת יקות' שהדלדול הנשאר א"צ לדקדק להסירו בנחת כדעת השמלה חדשה אלא באיזה אופן שיהיה מאחר שאינה סרכא רק שצריך לבדוק ע"ש היטב ומכל שכן וקל וחומר שא"צ להיות כל הדלדול נימוח כליחה כמ"ש כת"ר בשמו והוא פלאי. (וגם מה שכתב כת"ר בשם הפ"מ שצריך להיות נימוח כליחה דוקא לא נמצא זה בפ"מ שלפנינו)

והנה בתשובת שבות יעקב ח"א ססי' מ"ח כתוב גם כן בהדיא כמש"ל לפ"ד רמ"א (דניתק הוא לשון נפסק) שאם נפסקה הסירכא באמצעיתה ע"י מיעוך בנחת אף שנשאר דלדול בריאה אינה סירכא רק הפשט ליחה לפי משמעות הראשונים והאחרונים ואחר שנפסקה באמצעיתה יפרוק הדלדול בנחת מהריאה שלא יסתום הנקב דהיינו לקלוף בנחת שלא ינקוב הריאה או ע"י סכינא דחליש פומיה וכהאי גוונא עיין שם והיינו ג"כ כמו שכתב התיק"ו באיזה אופן שיהיה כו' (רק שהחמיר להיות נמוחה כליחה כלשון הכלבו והיינו משום שלא רצה לסמוך כלל ע"ד רש"ל וסיעתו וכמו שכתב שם בהדיא ואף שאיני כדאי להשיב כו' אך תורה היא כו' וזה אינו ענין לשאילתנו שכבר פשט המנהג במדינות אלו כרש"ל וסיעתו ולזאת איני יודע מה הרעש שהרעישו עלי דייקא ואדרבה אני החמרתי בשלא כסדרן ממש) וטעמם ונימוקם עמם מאחר שהסרת הדלדול אינה אלא שלא לסתום הנקב בלבד וכן כתב הפ"מ בשם הת"ש טעם זה לבדו שלא לסתום הנקב והוא בת"ש סס"ק נ"ז ומשמעות לשונו שם שזהו עיקר הטעם ומש"ה